בימים אלה מכונסת במחסן במושב בית חנניה חבורה מיוחדת, שעוסקת במשימה היסטורית יוצאת דופן שקשורה בתולדות המדינה. הבוגרים שבחבורה מרימים חלקים כבדים, מסירים קרשים ישנים וממיינים ברגים חלודים לשקיות עם שמות. צעירי הקבוצה משייפים קרשים בזריזות, צובעים אותם בעדינות, המומים מהמשימה שזכו לקחת בה חלק. באמצע המחסן ניצבת בגאווה שלדה של כלי לא מזוהה, חצי שבור, עייף. התכונה סביבו לא פוסקת לרגע.
"זה דאון ורונה, תכירי", מסביר את ההתרחשות נדב ליבשין (56), מנהל קלוב התעופה בחדרה. "קלוב התעופה שלנו לקח על עצמו משימה - לשפץ את הדאון הזה שנחשב להיסטוריה". מתברר שלא רחוק מכאן עשה חיל האוויר הישראלי את צעדיו הראשונים, עוד לפני קום המדינה.
"מועדון התעופה נוסד ב־1944, והתושבים שהיו פה הבינו שחייבים צבא שבו יהיה גם חיל אוויר, אז התחילו להתארגן על משימות", מספר ליבשין. "התלמידים במגמת הנגרות בעמל חדרה בנו אז כיסאות ושרפרפים. אמרו להם: עזבו אתכם שטויות, הולכת לקום מדינה. יש לכם שתי משימות: תתחילו לייצר כתות לרובים שהבריחו מהגבול, ותבנו דאונים שהטייסים לעתיד יתאמנו עליהם ויראו איך זה לטוס. ראשוני הטייסים של חיל האוויר, דני שפירא ועזר ויצמן, התאמנו לראשונה על דאון. בנו בחדרה שבעה דאוני ורונה, שזה עורב בפולנית, ועל כל השבעה התאמנו".
אחד מהדאונים המדוברים משנות ה־40 נשמר במועדון קלוב התעופה בחדרה והוצג לראווה במשך שנים רבות לחניכים הצעירים, שהגיעו למקום כדי ללמוד איך להטיס דאונים זעירים באוויר. בסוף שנות ה־70 החליטה עיריית חדרה לפנות ממקומו את קלוב התעופה, ששכן באורווה רעועה. הקלוב עבר למקלט בעיר, והדאון ההיסטורי היה צריך למצוא לעצמו בית חדש.
"שני מדריכים לקחו את הדאון לחצר ביתם ולאחר מכן תרמנו אותו למוזיאון חיל האוויר בחצרים", מספר ליבשין. "בחודש מארס האחרון הגיעו אלינו שמועות כי יש מטוסים במוזיאון במצב לא טוב. החלטנו לפתוח במסע להצלת הדאון הקטן שתרמנו להם. נסעתי לשם, ראיתי אותו, המצב שלו לא היה טוב. לקח לי חצי שנה להוציא אישורים מהמוזיאון כדי לגרור אותו לשיפוץ אבל בסוף הצלחתי, חייל האוויר גררו לי אותו לכאן ומאז אנחנו משפצים".
נולד באפריל 1947
למשימה ההיסטורית גויסו מיטב חניכי קלוב התעופה של חדרה לדורותיהם. עשרות חבר'ה שהתחילו כחניכים בכיתה ד' והפכו עם השנים למהנדסים, הייטקיסטים, טייסי חייל האוויר. לצידם, כדי להמשיך את השושלת, נקראו לדגל חניכים צעירים שנמצאים היום בקלוב התעופה, כאלו שגדלו על הסיפורים של הדאון ורונה וזוכים כעת ללמוד מהגדולים איך לשפץ טיסן.
"בואי תראי את התאריך על הדיקט", לוקח אותי לסיבוב גיא נברה (49), מהנדס אלקטרוניקה שמשתתף במבצע. "עכשיו אנחנו מתקנים את המגלש של הטיסן, שעליו בעצם יושב הטייס. כשפירקנו את המגלש כדי לשייף אותו ולחזק אותו גילינו את תאריך הייצור של הדאון - 31 באפריל 1947", הוא מצביע על מספרים ואותיות שכתובים בדיו שחור שנמרח על העץ ודהה קצת עם השנים. "רק כשפתחנו אותו ראינו את החותמת. עכשיו בגלל שהוא רקוב אנחנו מחליפים את הדיקט. יובל סריג, טייס לשעבר, משייף את הדיקט כהכנה. אחרי זה נרכיב על בסיס התוכנית הישנה ונחזק שלא יתפרק".
איך התקבלה ההחלטה על השיפוץ?
"כולנו בקשר בקבוצת הווטסאפ של הבוגרים", מסביר נעמן תם (59) שהתחיל כחניך בקלוב התעופה בגיל 10 ונשאר עד לגיוס. "סיפרנו שם על הדאון ואז נפגשנו, ישבנו קבוצת תכנון וחשבנו. אני עובד בחברה שעושה אלומיניום וגם טייס של מטוסים קלים. מתעסק לא מעט בתעופה. הבנו שלכל אחד יש מה לתרום וככה נוכל לשפץ במהירות. חלק מהחבר'ה רצו להחזיר אותו ממש לטוס, ולעשות עליו כמה סיבובים לפני שנחזיר אותו למוזיאון. אבל לשפץ לטיסה זה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר קשה ומורכב".
לתם יש זיכרונות חמים מהדאון עוד כילד. "אני זוכר את הדאון הזה כשהיינו ילדים, הוא היה בקלוב התעופה ושימש כקמע שלנו. בתור בוגר פתאום לראות אותו במצב כזה מוזנח זה כואב. אז אנחנו עושים הכל כדי להחזיר לו את הכבוד. כבר כמה מפגשים שרק פירקנו אותו בעדינות, את הברזילים שלו למיניהם – יש פה שקיות מסודרות וממוינות. שיפצנו את מערכת סטיק הנהיגה המקורי של הטייס, הוא היה חלוד לגמרי ונראה ממש על הפנים, עוד שנייה מתפורר. כל חלקי המתכת נשמרו ויעברו שיפוץ מסיבי. על כל שקית כתוב מאיפה זה עם תמונות של החלק, שלא נתבלבל. כל שקית כזו תחודש, ואחרי שנצבע את גוף הדאון והעץ נתחיל להרכיב מחדש הכל והגוף יהיה מוכן. ואז נלך לחלק אחר, לכנף. כל חלק בזמן שלו".
אין זמן לפחד
לא הרבה יודעים, אבל עוד לפני הקמת המדינה, ובטח לפני הקמת חיל האוויר, היו מאמנים טייסים צעירים לעתיד על דאונים פשוטים שעשויים מעץ. הטייס שטס על הדאונים האלה יכול לדאות באוויר אך ורק בעזרת הרוח ואומץ הלב שלו. דני שפירא, מראשוני טייסי חייל האוויר הישראלי, נגע לראשונה באחד כזה בגיל 15. היום הוא כבר בן 96, ואם תשאלו אותו על איזה כלי היה שמח לעלות שוב, הוא יענה מיד ובלי היסוס – דאון ורונה.
"מרגש מאוד שעדיין אכפת לחניכים מדאון כזה קטן אבל עם חשיבות גדולה", מספר שפירא, שאמור להגיע לראות את הדאון כשיהיה גמור ומוכן. "התחלתי את הקריירה שלי על הדאון הזה. היו לנו שני דאונים, מטוס קטן גרמני ומטוס ורונה פולני. אני הייתי בין הראשונים שטסו עליהם. היינו טסים בכפר ילדים. זה ממש היה ההתחלה שלי כטייס, הפעם הראשונה שישבתי על משהו שאפשר לטוס עליו. משונה מאוד. בהתחלה הכלי הזה נראה משהו שבנוי מדיקטים וכל מיני דברים פשוטים, לא יודעים איך הוא יכול לרחף באוויר בכוחות עצמו, אבל אז הוא ממריא ודואה, ובתור מבוגר היום אתה מבין שזה היה ממש השלב הראשון בלימודי הטיסה. ראשון והכי חשוב".
איך הטיסה התבצעה?
"היינו עולים לגבעה מסוימת והחניך או הטייס יושב על ההגהים. בן אדם אחד תופס את הזנב של הדאון במוט שאפשר לשחרר במהירות ברגע התעופה ושישה אנשים מכל צד היו מושכים כבל גומי, כמו רוגטקה. המדריך היה נותן פקודה לאנשים עם הרוגטקה להתחיל לרוץ, זה היה מושך את הגומי ובשלב מסוים לפי רמת הטייס המדריך היה אומר 'שחרר' - והדאון היה משתחרר והגלשון קופץ לאוויר. אתה נמצא שם לבד, באוויר - אתה, הדאון ואלוהים. מאפס ומנווט לבד.
"היתרון היחידי שלי היה שלא פחדתי בכלל. לא היו לי בעיות. מהר מאוד גמרתי את דרגה א' של הטיסה בדאון. זה מסוכן, אבל מי שפוחד - שישב בבית. אין זמן לפחד. כל פעם עולים במדרון של ההר מול הרוח, יותר ויותר גבוה, עד שיכולתי לטוס מרגע הזינוק עד לנחיתה 30 שניות. זה היה הממוצע. עד גיל 19 התאמנתי על דאונים ואז התחלתי קורס טיס. הקריירה שלי מוקדשת ברובה לאותם דאונים שבזכותם למדתי לטוס. לא מעט טייסים עברו דרכם".
הגשמת חלום
מתן זמיר (16), אור שי (15) וניתיא יס ארזוני (15) הם חניכים בולטים בקלוב התעופה. שיפוץ הדאון, הם מספרים, נחשב כהגשמת חלום עבורם. "אנחנו מדריכים בחוג לתעופה ועוזרים לחניכים צעירים מאיתנו לבנות דאונים משלהם", מסביר מתן ומשייף את גוף הדאון. "בשבילנו להיות פה היום לצד הבוגרים ששמענו עליהם כל כך הרבה זה ממש חלום. הם עובדים היום במקומות שאנחנו רוצים להגיע אליהם בעתיד וזה ממש מרגש אותנו".
ניתיא: "איזה ילדים בגיל שלנו עושים דברים כאלה? זה עדיף על כל דבר אחר. אנחנו עושים פה דבר היסטורי. משהו ישן מרתק ומעניין ממש. ראיתי פה את התמונות של התכנון ההיסטורי של הוורונה שעל פיו הם עובדים, זה ממש מגניב, הלוואי שיכולתי לראות טיסה של דבר כזה במציאות, אבל זה הכי קרוב שאפשר. אבא שלי היה גם הוא מדריך כאן, ואני פה בזכותו. אנחנו למדנו וראינו רק טיסנים קטנים שאנחנו יודעים להעיף, ופה יש טיסן ענק שהצליחו להעיף לשמיים כשעליו בן אדם. זה מטורף. אני מגיל קטן אהבתי תעופה ושמעתי על קלוב התעופה חדרה ומיד נרשמתי".
המדריך השלישי, אור, רוצה להיות טייס כשיגדל ובזמן השיפוץ רץ בין הבוגרים, מנסה לקבל טיפים מכמה מומחים בשטח. "אני רוצה ללכת לטיס בצבא בזכות החוג הזה", הוא מסביר, "ואחרי זה, כמו האנשים פה, להתעסק באווירודינמיקה. שאר החברים שלנו כל היום במחשב ואנחנו פה מטיסים ונהנים. מטורף לראות את האנשים האלה כי אנחנו נגיע לאיפה שהם נמצאים. כיף להתנדב ולעשות היסטוריה".
"קלוב התעופה משמש כמרכז תוכן לכל מי שאוהב את נושא האווירונאוטיקה", מספר יניב דרי, המשנה לראש עיריית חדרה ויו"ר גוף בשם "פנאי העיר חדרה", האחראי על החינוך הבלתי פורמלי בעיר. "זה אחד המוסדות הכי ותיקים בחדרה. גם אני כילד הייתי חניך בקלוב התעופה וזה פתח לי עולמות תוכן מדהימים שאפשר לעסוק בהם בעתיד. זה מסקרן, מוביל את הילדים לחקור מחוץ לשבלונות המוכרות והנוחות שלהם. מרכזי תוכן עם המון ערך מוסף. כששמענו על שיפוץ הדאון נרתמנו אליו במאה אחוזים והתחלנו לגייס תרומות. אנחנו רוצים להראות לילדים של חדרה לאן הם יכולים להגיע דרך הבוגרים שחזרו לפה כדי לשפץ. יש פה סיפור ציוני מרגש, ואנחנו שמחים לקחת בו חלק".
