לאה גולדברג | 52 שנים למותה

ב.

מַה יִהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ? הַשָּׁמַיִם

עָמְדוּ מִלֶּכֶת.

אִלְמָלֵא הַשָּׁעוֹן שֶׁתִּקְתֵּק

לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁכֹּה רְחוֹקִים אָנוּ כְּבָר

מִן הַבֹּקֶר.

אֵיזֶה זֶרַע יִשְּׂאוּ הָרוּחוֹת בָּאָבִיב?

אֵיזֶה פֶּרַח

יִצְמַח עַל קִבְרֵנוּ?

אֲנִי אֶתְפַּלֵּל

שֶׁתִּהְיֶה זֹאת נוּרִית צְהֻבָּה.

לְפָנִים

קָטַפְתִּי אוֹתָהּ בֶּהָרִים.

מַה יִהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי

בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת

וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים

עַד יָפִיתִי מְאֹד.

בְּעֵינַי נִשְׁקָפִים

הַנּוֹפִים.

וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי

יִשְּׁרוּ צְעָדַי —

עֲיֵפִים וְיָפִים.

אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו

לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ —

אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.