כל מה שנשאר בינינו
| נורית זרחי, אשתו הראשונה של יורם טהרלב ז"ל, נפרדת מהמשורר והסופר שהלך לפני שבוע לעולמו
כשכותבים זיכרונות על מישהו, קשה מאוד שלא לערב בזה את עצמך. אני אשתדל להימנע מזה. מה עוד שכתיבתו של יורם, ובמידה מסוימת חייו, לא שיקפו אותי.
נפגשנו באוניברסיטה בשיעור ספרות. בגלל גרביי הלבנות, הקצרות, יורם זיהה שאני קיבוצניקית ומקור גידולנו המשותף מיד הבדיל אותנו מן השאר. התווכחנו על תרגום שהמרצה אמר שלא הצליחו לתרגם תרגום נאות לעברית, והוציאו אותנו מהכיתה. זאת הייתה בושה אבל ככה התחיל הקשר בינינו.
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מובן שמיד חשתי בכישרונותיו הגדולים של יורם. כל מה שבני תמותה רגילים משקיעים בו מאמץ, יורם ביצע על נקלה. הוא היה מאלה שלא מזיעים.
אחרי תקופה שניסינו לגור בתל־אביב, יורם כעורך עיתון הקיבוץ ואני כגננת, עברנו מיהוד, ששם גרנו, בחזרה לקיבוץ יגור. יורם עבד בחדר האוכל ובמכוורת. ובכל מקום שבו עבד הוא שיכלל את כלי העבודה; אם במטבח במכונה ששטפה כלים ואם במכוורת, עם משהו שסייע לרדיית הדבש. אבל לא ראיתי שיש לו שם מקום לכישרונותיו. וביחסי הלא־חיובי לתנועה הקיבוצית שבה גדלתי, ולמקום שחשבתי שראוי ליורם, עזבנו את הקיבוץ וחזרנו לגור ביהוד. אני שימשתי כמורה ויורם כבר עבד במשרד הביטחון.
יום אחד יורם חזר הביתה ואמר, הם אמרו לי בעבודה שאני צריך לבוא ממש בזמן וללכת ממש בזמן. בתמימותי אמרתי, "מה? ככה הם מעיזים להגיד לך?" לא חשבתי שפרנסה זה עסק, ויורם, בתמיכתי האינפנטילית, עזב את עבודת הפקידות הזאת והפך לעורך 'במחנה גדנ"ע'. הוא שימש בתפקיד הזה כמה שנים.
עזבנו את יגור ואחרי זמן לא רב, ללא קשרים, ללא כספים, יורם הפך לאחד הכותבים המרכזיים במה שהיה קרוי אז, הפזמון הישראלי. הייתה קיימת היררכיה תקופתית. הפזמון נחשב נמוך יותר בסדר הכתיבה לעומת שירה, ואף שאלתרמן ביסס את שני הז'אנרים גם יחד, פזמונאים נחשבו משוררים נמוכים. מאחר שיורם כתב שירים לאריק איינשטיין וחבורתו, שאלה אותו פעם בתי: מדוע לא הצטרפת ל'לול' או לחבורות השונות, ויורם ענה: איך יכולתי, היו לי ילדות קטנות. הבוהמה לא קסמה לו ולא כללה אותו על אף שהוא הכיר את כל האנשים האלה שהיו בזמנו הבוהמה. יורם התנהל איתם באופן חברותי וחביב כתמיד. יכולת לחשוב שלשם ההשראה, צריך קצת לחרוג מן המסגרת, אבל זאת לא הייתה דרכו. הוא היה בא מן העבודה, מתיישב בחדר העבודה שלו וכותב. גם לא היה העניין הזה, שקט אבא כותב, או בואו לא נפריע לאבא. כל מה שהיה קשור ביורם לא היה דרמטי. החיים סיפקו לו מספיק עניין בלי ליצור דרמות נוספות.
כיוון שיורם לא היה מכור לסדר החברתי, זה לא עצר אותו מלכתוב. השדה הנושאי שיורם עסק בו כלל שירים ללהקות צבאיות, לפסטיבלי זמר, שירים שניתן לקרוא להם אהבת המולדת (שם ממאיר) ושירים אחרים. בכל ניכרים ידו הקלה והאינטליגנציה שלו ויכולתו המילולית הגבוהה וכמובן ההומור.
• • •
כשהכרתי את יורם, במשך חודשיים לערך, כאבו לי שרירי הפנים מרוב צחוק. הוא היה מצחיק באופן טבעי לחלוטין, ללא מאמץ, מה שמשתקף גם בשירים.
מבחירה או משום שזה היה מזגו, יורם בחר לראות את הצד המואר שבחיים. ניתן לראות זאת בכתיבתו, בנהגיו, ויותר מכך בקרב בני משפחתו והאנשים הקרובים לו. הוא לא היה אטום למורכבות החיים. ואף שחייו לא תמיד היו משמחים, הוא ידע לקחת אותם על צידם החיובי.
יורם היה אדם נקי לחלוטין. הוא לא זילזל ולא השמיץ אף פעם כותבים אחרים ונטה לתמוך במי שנקלע לדרכו, או לפחות לא להרוס אותו. הרבה מן השירים של יורם נכתבו בזמן חיינו המשותפים. יורם היה חוזר מהעבודה במשרד הביטחון כעורך 'במחנה גדנ"ע' ולאחר מכן ב'מערכות', והיה מסתגר בחדר העבודה שלו וכותב. פעמים רבות היינו משתפים פעולה. יורם היה מקריא לי את מה שכתב, וכשהייתי מבקרת ביקורת שלילית הוא היה אומר, "מצוין, זה יהיה שלאגר".
הצד הילדותי שלו איפשר לו להתקרב, ללא חיץ לילדות שלי, שלו ולילדים בכלל. הוא שיחק איתם משחקי שולחן כמו שחמט, דמקה, ותמיד כמובן ניצח. גם התמכרותו לשחמט, אף שהיה אלוף הנוער בנעוריו, לא גרמה לו לשחק באופן תחרותי, אבל חייו צבועים ללא ספק במשבצות לוח השחמט. הוא היה משחק באינטרנט, היה משחק לבדו וממציא בעיות. העניין עצמו העסיק אותו כמו שהעסיקו אותו עשרות הפזמונים שכתב, שהגיוון שלהם הוא אינסופי.
אם תשאלו אותי איך זה לחיות עם אדם מוכשר כל כך וניתן אפילו לתאר זאת במילים גבוהות יותר, זה תמיד מפתיע מחדש. יורם אמר לי, "את רואה, אנשים כותבים, גם אנחנו יכולים לכתוב, אין בזה שום דבר מיוחד", ובקלות הזאת הוא התנהל. אני מוצאת עד היום בתוך שיריו עקבות ספרים שקראנו, שיחות ששוחחנו, חוויות שעברנו.
השירים הם מעין תאי הקפאה של זיכרון.
• • •
אף שיורם היה בן קיבוץ עד עמקי נשמתו, ובניגוד אליי לא הייתה לו ביקורת לא על הקיבוץ ובוודאי לא מרירות כלפי ארץ ישראל, הוא לא היה איש תמים, ופיכחונו ניכר בשירי האהבה שכתב למה שהיה קרוי אז מולדת. הוא ידע לומר, "ארצי עזבה אותי". אבל יורם לא עזב אותה כמו שאדם לא באמת עוזב את נוף ילדותו.
מי יודע מה קובע את ראיית העולם של בני־אדם?
האם יורם קיבל את ראיית העולם הבהירה שלו כמתנה מאמא אוהבת או מהחינוך הקיבוצי שהקנה זאת, למי שאיפשר?
יורם הוא אביהן של בנותיי וסבא של נכדיי וניניי. בכל פעם שהיה רואה אותי איפשהו, תמיד היה אומר, "הנה אשתי הראשונה". יורם עבר תהפוכות רבות. מותה של לינדה, אשתו השנייה, לא עבר עליו בקלות, וגם לא על הילדים דניאל ומיכל. אבל אולי הייתה זאת לינדה שבנתה את זה כשהיא כללה אותי ואת בנותיי, בנותינו, ויצרה מאיתנו משפחה אחת. היא הייתה מזמינה אותי, עם האנשים שחייתי איתם, לארוחות שבת. היא רק התנתה תנאי: שיורם ואני לא נשב זה ליד זה ולא נדבר יותר מדי כדי שלא נפריע לילדים. בשנותיו האחרונות הוא חי לצידה של בתיה, אשתו, שליוותה אותו באהבה רבה.
הרבה משותף נשאר בינינו. כל עניין הכתיבה ושותפיה, וגם למרבה המוזרות ילדותנו הקיבוצית. כמו שאמר מי שאמר: אפשר לעזוב את הקיבוץ אבל הוא לא עוזב אותך.
אני מודה לו שהוא העניק לי את המשפחה הזאת ורוחשת לו הרבה אהבה. •
נורית זרחי
לפנייה לכתב/ת 
