"הייתי אבוד. אתה לוקח פסק זמן, וברגע אחד כבר לא ברור שהרכבת תאסוף אותך חזרה"

אפשר להרגיש שייך גם בלי להיות חלק ממשהו / עד לפני שש שנים עבדתי מאוד קשה. יותר קשה מכולם. צילמתי ברצף סדרה אחרי סדרה, סרט אחרי סרט. הייתי מסיים יום צילום של 12 שעות, וממשיך להצגה. השנים הכי קשות שלי. בלי לשים לב זה נהיה כבד עליי. אתה גם רואה את תקרת הזכוכית בתעשייה הזאת. זה הכעיס אותי. ההבנה שלא משנה כמה תעבוד קשה, האפשרויות מוגבלות, אף אחד לא ייתן לך פרס בסוף היום. התחלתי לריב עם אנשים שאני עובד איתם. נפשית הייתי במקום לא טוב. הייתי זקוק לברייק. התפטרתי מכל הדברים שהייתי מחויב להם. אחרי ש'למלא את החלל' נורא הצליח הציעו לי ללמד משחק באוניברסיטת פלורידה. כשחזרתי, הייתי אבוד.

לא הבנתי שהמקצוע הזה הוא בולדוזר אכזרי. אתה לוקח פסק זמן, וברגע כבר לא ברור שהרכבת הזאת תאסוף אותך חזרה. היא מתקדמת בלעדיך. לא הבנתי שהייתי במקום פריווילגי, קיבלתי תפקידים ראשיים, הוזמנתי לפסטיבלים. חשבתי שזה משהו שקורה לכולם. הייתי אבוד. כשהתקשרו אליי מהתיאטרון בקריית־שמונה, עניתי מיד: כן. היה לי צורך להשתייך. לא הבנתי שאפשר להיות בעולם בלי להשתייך לשום מקום. היו לי שם שנה וחצי מאוד מעניינות, אבל בסוף לא ראינו את הדברים עין בעין ועזבתי. היום, אני מאוד רוצה לחזור לאותו קצב עשייה, אני גם מרגיש שזה קורה. 'מייקרז' עולה בתאגיד. 'ילדים ביער' ב־yes. לא מזמן סיימתי לצלם סרט חדש בליטא.

ייקח זמן לצאת מהשיתוק שהקורונה הכניסה אותנו אליו / גם אני אומתתי בשבוע שעבר לקורונה. היו לי חזרות ולא הרגשתי טוב אז ליתר ביטחון עשיתי בדיקה ביתית, והופ קו אחד מופיע ובעקבותיו קו שני דהוי. שירי קפצה ואמרה: קורונה. אמרתי שטויות ומה פתאום והיא התעקשה. עשיתי באותו בוקר שלוש בדיקות נוספות בשלושה מתחמים כדי לקבל חוות דעת נוספות והנה, נעמי הצעירה שלנו ואני יצאנו חיוביים. בהמשך קיבלתי ווטסאפ מבוטית של משרד הבריאות ורבתי איתה. היא שאלה ממי נדבקתי ואיפה. רצתה שמות. אמרתי שלא יודע והיא המשיכה להתעקש, בסוף כתבתי לה - מספיק! והיא הבינה את הרמז ואמרה שיפנה אליי נציג אנושי. בשנתיים של הקורונה למדתי שכמה שהיה נעים לי בבית, הצורך שלי במפגש אנושי הוא צורך רוחני.

בגל הראשון והשני הייתי מלא חרדות. עם הזמן זה נרגע. לחיות זה לא פחות חשוב מלשמור על עצמך. יש חיסונים, זה שומר עלינו פחות או יותר, ועכשיו צריך להתקדם. יותר מהכל נראה לי שהתרגלנו לרפיסות שהקורונה איפשרה. לקח לי זמן להניע את עצמי מחדש לפעילות. תעשיית הקולנוע - והתרבות בכלל - עדיין פגועה מאוד. לא כל בתי הקולנוע נפתחו בעולם, והקהל עדיין מפחד להגיע לאולמות. אין כמעט קהל לסרטי ארט האוס, אלא רק צעירים שהולכים לראות בלוקבסטרים. זו תעשייה שלמה שחטפה זעזוע אדיר. אני כותב בשנים האחרונות סרט קולנוע. הקורונה לא רק דחתה את קידומו, אלא שינתה את כל היחס אליו. מתחילים לדבר איתי להפוך את הסרט לסדרה.

תמיד יהיה לנו את פריז. גם כדי להזכיר לנו את השנים / טסנו לפריז, שירי ואני, לפני חודשיים. איך שהגענו היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאעלה אף תמונה שלה לאינסטגרם. היא לא אוהבת את כל השוויץ. הבנתי את זה. הייתי צייתן ולא העליתי. כבר מהרגע הראשון במונית שירי נכנסה לסרט. זו הייתה הפעם הראשונה שלה בפריז אחרי שהיא חיה שם בשנות ה־20 שלה. העיר נראתה לה אחרת. פתאום היא לא הבינה איך היא יכולה להיות בפריז אחרי שהפסיקה לעשן. מיד אחריה הגיע גם תורי להיכנס לסרט. פתאום גם אני הרגשתי את השנים שעברו. אנחנו כבר לא אותם אנשים. שחקנית שמשחקת בהצגה שלי קיבלה הצעה לעבור לשחק בפריז. הנוכחות הצעירה שלה שם, שהולכת להגשים את חלומותיה בעיר האורות, עימתה אותי עם עצמי מפעם. איך הרגשתי שבכל פעם שאני נכנס לחדר אני מרכז העולם. והנה פתאום, שנינו זוג תיירים שהגיע לפריז עם מזוודה וכרטיסים למוזיאון. במקום ליהנות מהנסיעה, צללנו למשבר גיל.

אומרים שנשים יפות מתות פעמיים. אולי גם גברים / אף פעם לא הייתי יפה מהסוג 'הזה'. המעבר משחקן צעיר ומבטיח לשחקן מוערך ומנוסה או ותיק - השם ישמור - קרה בשנייה אחת, במצמוץ. מקצועית, אתה מרגיש את השנים כשדור חדש נכנס. בהתחלה אתה לא שם לא אליו, ואחרי דקה אתה קולט שכבר שלושה דורות חדשים נכנסו. אתה שואל: מה הולך פה? לפני שנייה הצטלמתי בפוזה סקסית ל'היפים והנכונים'. אז זה גם משעשע וגם עצוב. חשוב לי עדיין שיגידו 'איזה חתיך'. כמה אני מוכן לשלם על זה? אני לא רוצה להיות פתט, אבל כן חשוב לי להיראות טוב. אני הולך לחדר כושר, עושה כמיטב יכולתי. לא גדלתי בתודעת חתיך. זה הכה אותי בהלם כשמישהי אמרה לי את זה. הייתי בן 20. עם השנים אתה משתכנע, אבל זה לא סותר שבפנים עדיין סוער ים שלם של רגשי נחיתות ופחד וחוסר ביטחון. למזלי אני עדיין חושב שאני יכול להחזיק תפקידים סקסיים ומי שלא מלהק אותי לתפקידים כאלה הוא אידיוט ומפסיד. אני אולי יותר מתבייש, וצריך יותר לשמור, אבל זה לא ימנע ממני להוריד חולצה אם זה מה שיהיה כתוב בתסריט. מצד שני, אולי אני אמצא את עצמי במקומות שאחרי שהבמאי יראה אותי, הוא יחליט שעדיף לעשות את הסצנה עם חולצה.

הוליווד לא מחכה לי / עבדתי קשה מאוד כדי לשנות את הטייפקאסט ששיחקתי במשך הרבה שנים - חתיך, חלקלק, תחמן. כשעשיתי דמות אחרת מאוד ממה שליהקו אותי במשך השנים, לא כולם הבינו את הבחירה. רק שירי אמרה לי, אף אחד לא יודע, אבל זה אתה: נוירוטי, היסטרי, מרוכז בעצמו, דרמה קווין. זה בול אתה. בכלל, אני שייך לדור ביניים. כשלמדתי בניסן נתיב לא חשבנו שסדרה בנטפליקס זאת אופציה. כשהצטלמתי ל'טירונות' הייתי בהלם שיראו את זה בטלוויזיה. מדהים להבין את כמות האפשרויות שנפתחו היום. ברור שגם אני רוצה להיות חלק מזה. יש לי סוכן בלונדון. הוא אמר, המגבלה היחידה שלך היא המבטא. תפתור את זה. להגיד שהתאבדתי על זה? לא. בסוף הרבה יותר מעניין אותי לעשות יצירה ישראלית משמעותית מאשר להתאמץ מאוד־מאוד על המבטא וללכת ולעשות תפקיד בינוני מינוס בסדרה שתרבותית אין לה הרבה קשר אליי.

אני אבא לא רע. תשאלו את הילדים שלי / לא מזמן חגגתי יום הולדת 49. גם בגילי, יום הולדת זה יום רגיש. אני לא בקלות אדם ששמח בחלקו אז יום הולדת זה יום טוב לקבל תשומת לב ואהבה. בבוקר הלכנו למסאז' והוא היה נוראי. אחר כך המשכנו לארוחת בוקר שהייתה לא ברמה. ובערב הבנתי שמתוכנן מפגש משפחתי עם הילדים שלנו - יהלי (22), מיכאל (19), ונעמי (עשר). הם עשו לי הקרנה של הסרט האהוב עליי מנעוריי 'טופ גאן' בקולנוע קנדה, שיהלי הוא הבעלים שלו. הרעיון היה מקסים, הם הכינו תוכנית אמנותית נהדרת, אבל כשהגעתי לשם הייתי במצב רוח איום וראיתי איך פניהם נופלות. הבנתי שאני לא יכול לעשות להם את זה. אני לא יכול להיות פרצוף תחת. לפני שהתחיל הסרט, ביקשתי מהם: שבו מולי וכל אחד מכם יגיד לי מי אני בעיניו. איזה בן־אדם אני. אבל בכנות. לא במחמאות יום הולדת. ממש הייתי זקוק לשיקוף הזה. ההורים שלי נמנעו מלתת לילדים שלהם שיקוף שמגדיר אותם, והייתי זקוק לזה. אולי הם שיקרו קצת, אבל יצאתי ממש מרוגש ממה שהם רואים בי.

לפעמים חייבים להיפרד כדי לבחור שוב להיות ביחד / את 'ערב שקופיות' כתבתי לפני חמש שנים. מחזה על זוג שמתמודד בשחיקת הנישואים וגידול הילדים, ומנסה למצוא את הדרך להחזיר את הגלגל. שנה אחרי שההצגה עלתה שירי ואני נפרדנו. היינו פרודים שנה וחצי ואז חזרנו. אני מניח שזו הייתה פרידה בלתי נמנעת. בסוף האהבה ניצחה. שנינו ידענו שיש לנו משהו שאנחנו לא רוצים לוותר עליו - בזמן שלשנינו היה טוב בפרידה. לא חזרנו ממקום של ברירת מחדל. של קושי להסתדר לבד. או צורך בהצלה. אלא כי גילינו שאנחנו שניים שמסוגלים להסתדר מצוין לבד. דווקא מתוך זה שהבנו שאנחנו לא חייבים להיות יחד, אלא בוחרים להיות יחד, הצלחנו לבחור באמת אחד בשני.

אל תיתנו לי לתקן לכם שום דבר / 'מייקרז', דוקו־ריאליטי שעלה ביום שלישי ב'כאן 11' ובדיגיטל, היא הפעם הראשונה שאני מנחה תוכנית מהסוג הזה. בתאגיד חיפשו מנחה ואני הגעתי. התוכנית עוקבת אחרי יוצרים וממציאנים מעולמות ההנדסה, התוכנה והעיצוב בניסיונות למצוא פתרונות יצירתיים לארגונים ולעמותות. אנשים עם מוגבלויות. נכויות. הלומי קרב. זה הגניב אותי מהרגע הראשון, גם בגלל הרעיון היפה וגם כי המייקרז ואני באים מעולמות כל כך שונים.

הם הסתכלו עליי, ואולי עדיין, בחשדנות גדולה. כשביקשתי להשתתף בעבודות הם במקרה הטוב התייחסו אליי כמו אל ילד שנותנים לו מברג מפלסטיק ושולחים אותו להתאמן. אבא שלי הוא הנדימן. סבא שלי היה ממציאן שידע לבנות כל דבר והיה כל שבת מתחת לאוטו שלו. האחים שלי יודעים לעשות הכל. ולי יש ידיים עקומות. אין דבר שאני לא שובר. אין תיקון שאני לא מפרק ארבעה דברים אחרים בדרך. בשבוע שעבר הייתה לנו נזילה באסלה. החלטתי שאני מתקן את זה כדי לחסוך את הכסף. הסתכלתי ביוטיוב. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לפרק את כל המנגנון. לא רק שלא פתרתי את הבעיה, כשהזמנתי בסוף אינסטלטור הוא אמר לי, שברת את הכל. לא יודע איך לחבר את זה מחדש.

אני לא אפסיק להגיד את דעתי לעולם / אני אדם פוליטי. לפני כמה שנים קיבלתי הצעה להיות המנהל האמנותי של פסטיבל עכו. זו הייתה הצעה קורצת. זה עניין ואיתגר אותי ונאלצתי לסרב כי זה קרה במקביל לזה שההנהלה האמנותית התפטרה אחרי שמירי רגב ועיריית עכו פסלו הצגה על רקע פוליטי. לא נתתי לזה לעבור מתחת לרדאר וכתבתי טור דעה ל'ידיעות אחרונות'. זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בחיי. הדעות שלי מעולם לא היו מתלהמות. יש לי יכולת להזדהות עם הרבה צדדים בתוך הסיטואציה. פעם, אחרי אחד הראיונות שלי, אמרה לי שרה בליכוד: אם איך שהתראיינת היה מייצג את הדעות של השמאל הייתם מקבלים הרבה יותר מנדטים. ואכן, עסק שאין לו חזון לא יגיע רחוק. אני לא מרגיש שלעסק שלנו יש חזון ברור. אני כן מרגיש את השינוי שהביאה הממשלה החדשה. בדיאלוג, בכבוד ההדדי, באופן שבו אנשים בממשלה מדברים זה על זה. אנשים לא מבינים כמה זה מקרין על כולנו. לא מבינים כמה זה משפיע כשראש ממשלה מדבר בזלזול או ביהירות על אנשים אחרים, זה מחלחל אל כולנו – שאין בעיה לדבר ככה אל המורה שלך או אל העובד שלך, כי זה בסדר. הנה, ראש הממשלה מדבר ככה. יש לנו ריפוי עמוק לעשות.