הפרי נשאר מורעל

המשטרה עורכת חיפוש בלתי חוקי - בלי צו שופט, ותוך הפרה בוטה של זכויות נחקרים, בטלפונים החכמים שלהם - ורק לאחר מכן, הרבה לאחר מכן, פונה לבית המשפט כדי לקבל ממנו הכשר בדיעבד. בהמשך, בית המשפט העליון מורה לקציני המשטרה שהיו חלק מההתנהלות הקלוקלת הזו להסביר מדוע פעלו כפי שפעלו, אך המשטרה ממרה את פיו, והם לא מגיעים לדיון בנושא. ולמרות כל הדברים החמורים האלה החליט אתמול בית המשפט העליון בהרכב מורחב וברוב מוחץ - שמונה נגד אחד - להכשיר את המעשה: המשטרה תוכל להמשיך ולחפש במכשירי הטלפון, ותוכל להשתמש בפירות שתפיק מהחיפושים הללו לצורכי החקירה שלה.

שמונת השופטים הללו החמיצו הזדמנות היסטורית להנחיל למשטרה שיעור חשוב בריסון הכוח וכיבוד ערכים בסיסיים של דמוקרטיה, כמו הזכות לפרטיות והזכות להגנה מפני מעשים לא חוקיים מטעם השלטון. במקום להעניש את המשטרה על מעשיה היא קיבלה כעת תמריץ לעשות אותם שוב, ושוב, ושוב.

מאז ומעולם לא הכיר המשפט הישראלי בעיקרון המשפטי של "פירות העץ המורעל" משיטת המשפט האמריקאית - שלפיו אם ראיה הושגה באמצעים פסולים או ללא סמכות בידי המשטרה, היא תיפסל בבית המשפט. נכון שלעיתים פסילת הראיות מביאה לזיכויים של אשמים, אבל מתן הכשר לשוטרים וחוקרים למיניהם לעשות ככל העולה על רוחם, בלי צו שופט ובלי הסמכה, מסוכן הרבה יותר. בית המשפט יכול היה אתמול לאזן מעט את התמונה, ולא עשה כן.

הטעות של בית המשפט לא נובעת מזהותם של הנחקרים, וממילא אינה הוכחה לרדיפה אחרי נתניהו. הזעם שלהם על המשטרה והפרקליטות החל רק אחרי שהחלו חקירות נתניהו. אני מאמין כי בית המשפט החליט כך מאותה סיבה שהוא כמעט תמיד מקבל את עמדת מערכת הביטחון בפרשיות צנזורה וחופש הביטוי: מדובר בבית משפט שרוב שופטיו, השמרנים והליברלים, הם אנשים עם תפיסה ממסדית מאוד, שנוטים להצדיק - או לפחות להכיל - את התנהלות הממסד כשזה נוגע בביטחון הציבור או ביטחון המדינה.

חשוב לומר: הטרדת העד, העבירה שבה חשודים יועצי נתניהו, היא עבירה קשה, במיוחד בתיק כל כך רגיש ומרכזי. מאידך גיסא, במדרג העבירות הפליליות היא לא נחשבת כחמורה מדי, בטח לא כזו שתצדיק שימוש באמצעים חריגים ופסולים. אבל לשוטרים שחקרו את יועצי נתניהו אצה הדרך, והם הרי ידעו שבתי המשפט בישראל מסכימים להכיל כמעט כל התנהגות שלהם, פסולה ככל שתהיה. לכן הם ביצעו חיפוש בטלפונים של הנחקרים, צילמו את המסך כשראו משהו מעניין בלי צו שופט כנדרש כחוק, ומבלי לספר לנחקרים שהם יכולים להתנגד לחיפוש, שהמשטרה צריכה ללכת להוציא צו, ושכמו בזכות השתיקה - זה לא ייחשב נגדם אחר כך במשפט. למרות כל זאת, ולמרות הביקורת שהשופטים מתחו על המשטרה, קבעה הנשיאה אסתר חיות כי החיפוש הבלתי חוקי לא פוסל את הוצאת הצו בדיעבד, ושמדובר על שיקול אחד "אותו יש לאזן עם מכלול השיקולים הנוגעים לבקשה".

חוות דעת המיעוט החדה והעוקצנית במרומז של השופט יוסף אלרון כלפי חבריו מצילה במשהו את כבודו של בית המשפט העליון כשומר הסף של זכויות האדם בישראל. אין ספק כי ניתן להפיק מידע רב ממכשיר הטלפון הנייד של הנחקר, אומר אלרון, ולכן זה "מציב פיתוי של ממש בפני חוקרי המשטרה בחדר החקירות ובזירת אירוע 'להושיט יד' אל עבר המכשיר ולעיין בכלול בו". אבל הדגש, הוא אומר, צריך להיות על זכויות האדם, גם של הנחקר וגם של אלו שכלל לא קשורים לעניין, אבל היו איתו בקשר - וגם הפרטים הכמוסים שלהם נמצאים בטלפון. במודע או שלא במודע, רומז אלרון למה שקרה בפרשת ניר חפץ: "הנחקר אף עלול לחשוש כי ייעשה שימוש במידע רגיש המתגלה בהודעותיו בכדי לגרום לו לשתף פעולה בחקירה". אלרון סבור כי אם לא ייפסלו הראיות, המשטרה תקבל תמריץ "לערוך 'מסע דיג' מסוג זה", ומסכם: "חובה על בית המשפט למנוע שימוש לרעה בכוח הרב שיש לחוקר אל מול נחקר, ולאזן כוח רב זה על ידי הקפדה כי חוקרי המשטרה מקיימים את הוראות החוק ככתבן וכלשונן".

חבל שדברים חשובים אלה מייצגים רק את דעתו של שופט אחד.