הקול בראש
ספיר סבן חוותה לא מעט התקפי חרדה בחייה. "לא ידעתי איך להכיל את אהבת הקהל", משתפת באומץ הזמרת שכבר זכתה בריאליטי אחד, ועכשיו מנסה לעשות את זה בפעם השנייה, כולל כרטיס לאירוויזיון. רגע אחרי שטיפלה באיבוד קול מתסכל שחוותה בשיא העשייה, ורגע לפני שהיא עולה לראשונה למופע משלה, היא לוקחת נשימה עמוקה ומודה שלא תמיד קל לה על רכבת ההרים שבה היא נוסעת בשנים האחרונות: "יש רגעים שאת מאבדת בשנייה את כל הביטחון, החוכמה היא להישאר חזקה"
לפני שלושה שבועות, בשיא הצילומים של "אקס פקטור לאירוויזיון", ספיר סבן איבדה את הקול. זמרת עם קריירה ממריאה, שרצה בין הצגות, הופעות והתמודדות בתוכנית ריאליטי, הפכה מסינדרלה לסנדלר שהולך יחף.
"חודש וחצי שתקתי", היא מתוודה. "בדיוק עלה הפרק הראשון שהשתתפתי בו באקס פקטור וכבר ביום למחרת לא היה לי קול. באותו היום הייתי בהצגה ופתאום כואב לי הגרון, כאב כזה שבא לבכות. לא ידעתי איך אני ממשיכה. זו הצגה של שלוש שעות ומחר גם יש לי עוד הצגה. אין גוגל מוגל שלא עשיתי כשירדתי מהבמה, אבל זה לא עזר. המשכתי את ההצגה, סיימתי אותה, ראו שאני נלחמת בשיניים, הגוף שלי רעד כדי להוציא קול. הבנתי כמה לשיר מצריך כוחות בגוף. כשנגמרה ההצגה התחרפנתי. הלכתי לרופאים בכל הארץ, הוליסטים, מכשפים, עשיתי צילומי רנטגן וכלום, לא הייתה לאף אחד תשובה. אחד הרופאים שהלכתי אליו אמר לי: 'תקשיבי גברת, אם את רוצה להיות זמרת את צריכה לשתוק'. פשוט ככה, הכי ישיר. ואני נמצאת באחת התקופות הכי עמוסות בחיי — המשך התמודדות בדרך לאירוויזיון, יומן שצריך לעבוד, הצגה".
למה זה קרה?
"הוא הסביר שעשיתי טראומה כלשהי לגרון שיכולה לנבוע מלחץ נפשי, עומס, התקררות. דברים הגיוניים סך הכל בתקופה כל כך עמוסה עם לא מעט חרדה. הלכתי הביתה, נסגרתי בו ושתקתי במשך חודש. אני מדברת על זה עכשיו לראשונה בקוליות אבל בא לי לבכות", היא אומרת — ומתחילה לבכות. "הייתי מתוסכלת. ביטלנו הכל, חזרות, הופעות. הייתי בבית, לא נפגשתי עם אנשים, רק מסמסת בהודעות. בוכה במקלחת. אני שונאת לנוח. גם צהריים אני לא ישנה, זה בזבוז זמן מבחינתי. אני בריאה אבל עצם הדיבור מעמיס עליי. אחרי חודש ושבוע עשיתי צילום, בדיקות, ביקורות, שתקתי עוד קצת וזהו, חזרתי לעצמי".
מה הלקח שלך מהסיפור הזה?
"פשוט לצמצם בדיבורי סרק. להמעיט. פחדתי אפילו לדבר על האירוע הזה עד היום כי אני מפחדת מעין הרע. טורקייה, מה נעשה. שלא יסתכלו עליי, שלא יהיה לי יותר גרוע. היום אני ממשיכה לשמור על הלשון. וואלה, הגוף נתן לי כאפה. שתקי קצת. וזה בסדר, אני מקשיבה לגוף שלי".
חרדת נטישה
למרות שזו הפעם הראשונה שזה מתבטא באיבוד קול, זו לא הפעם הראשונה שספיר חווה התקפי חרדה במהלך הקריירה. סבן (27) שגדלה ביהוד לאבא סיטונאי של פירות ואמא מנהלת חשבונות, לא הייתה קשורה בשום צורה לעולם הבידור והזוהר. הילדה השקדנית שמצטיינת בלימודים ובמקום לצאת להפסקות עם החברים נשארת עם המחברת לבד בכיתה, הפכה בין רגע לכוכבת, זוכת ריאליטי שכבר לא יכולה ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותה לסלפי.
"אחרי שזכיתי בדה וויס התחילו לי חרדות לא קלות", סבן משתפת. "מצד אחד היומן מלא ואתה כל כך נהנה מזה, מצד שני לא קלטתי את הסיטואציה שנשאבתי אליה. ואז התחילו לי הלחצים, לא יצאתי מהבית, רק להופעות ולטיפולים פסיכולוגיים. לא הבנתי מיד שזה חרדה. אני אמנם לא נראית אבל אני מאוד מופנמת. בילדות הייתי יושבת בהפסקות לעשות שיעורים במתמטיקה במקום לשבת בדשא עם חברות. לא יוצאת למסיבות. משם פתאום לשבת במסעדה, כשאני באמצע ביס, ומישהי ניגשת עם הבן שלה שלא יודע מי אני ומבקשת לעשות איתי תמונה, לא קלטתי את הלחץ שזה גורם לי. הייתי מעדיפה לשבת בבית כדי לא להיקלע לסיטואציות כאלה בחוץ. בדיעבד אחרי זמן מה קלטתי שזו חרדה. היו לי פחדים רבים שהיום אני מחבקת אותם. כל בן אדם מוכר שיגיד שאהבת הקהל מציקה לו, הוא שקרן. אני חושבת שאם לא יזהו אותך ברחוב זה יציק הרבה יותר. אבל אני פשוט לא ידעתי להכיל את זה".
איך בכל זאת מתמודדים?
"התחלתי טיפולים עם פסיכולוג. פשוט מישהו לשתף אותו. גם בכיתה א', ב' הייתי מטופלת כשגילו שיש לי חרדת נטישה. אמא שלי הייתה מביאה אותי לבית הספר והייתי נתלית על הגדרות כדי לא לעזוב אותה. נהיה צחוק במשפחה שהפכתי להיות זמרת בזכות הצרחות של אותן שנים. אני מאוד קשורה להורים שלי, עד היום".
עכשיו, כשהיא מצטלמת וסביבה צוות שלם של איפור, שיער וסטיילינג, סוללה משומנת של סוכנים ויח"צ, קשה לעכל שסבלה כל חייה מחוסר ביטחון. "תראי", היא מזדקפת בכיסא. "יש לי ביטחון לצד חוסר ביטחון. אני בטוחה בעצמי אבל יש לי חוסר ביטחון בכל העולם הזה שנקרא מוזיקה. משהו שהוא לא בשליטה של העשר אצבעות שלי תמיד מלחיץ אותי. הייתי תלמידה טובה, רוכבת על סוסים, רישיון טסט ראשון, תיאוריה ראשונה, ילדה שהתחרות שלה הייתה מול עצמה, להצליח בכל מה שאני נוגעת בו. במוזיקה זה הדבר היחיד שאין לי בו שליטה מלאה שלי, מעורבים בזה הרבה פרמטרים - ניהול ובחירת שירים, לא הכל שלי, ושם צץ שוב החוסר ביטחון. כמו שהיה לי בילדות. אני קוראת לזה חננה אבל לא היו מציקים לי, לא תעליבי אותי ואשתוק, לצד החנוניות אני לא פראיירית".
בגיל 18, אחרי ששרה בטקסים בתיכון ובאירועים משפחתיים, החליטה לנסות את מזלה בלהקה צבאית, והתקבלה. אחרי השירות, כיאה לילדה מחוננת, היא נרשמה ללימודי הנדסת בניין באוניברסיטאת אריאל. אבל באמצע השנה הראשונה חבר שיכנע אותה ללכת לאודישן לתוכנית ראליטי, "דה וויס" שמה, ומשם איך אומרים - היסטוריה.
"למרות ששרתי, ושרתי טוב, בחיים לא חשבתי שזה הולך להיות המקצוע שלי באמת", היא מתוודה. "זה היה חלום מגיל קטן, הופעתי מדי פעם בטקסים, הייתי בלהקה צבאית, אבל זה היה חלום של ילדה ממוצעת מיהוד שאומרת מה הסיכוי? תודה לאל בסוף לא רק שהתקבלתי גם זכיתי בגמר, ובחיים חדשים. זו זכות גדולה להגשים את החלום, להישאר זמרת מעבר לתוכנית הזו. זכיתי באהבה ובחיבוק של הקהל, לקום בבוקר לעשות מה שאת הכי אוהבת".
יש הרבה יוצאי ריאליטי. בזכות מה לדעתך הצלחת להישאר בתודעה גם אחרי התוכנית?
"ייחודיות. אני חושבת שהתהליך שעברתי גרם לי להבין שאני זמרת מיוחדת. כל החיים הייתי בקבוצות - להקת בית ספר, להקה צבאית. אתה לא שונה, כולם זמרים, כולם טובים ואיכותיים. בדה וויס הבנתי במה אני שווה ווקאלית, את הייחוד שבי. שימרתי את הדבר הזה גם בשירים ובאלבומים שלי ובהופעות, שזה הקושי האמיתי בקריירה. עדיין יש לפעמים שיר שמצליח ואז שניים שלא. יש רגעים שאת מאבדת בשנייה את כל הביטחון, החוכמה היא להישאר חזקה".
ועכשיו עוד פעם ריאליטי.
"ההחלטה לעשות שוב ריאליטי הייתה מלווה בהמון חששות. תודה לאל אני זמרת עובדת. היה לי כבר ניצחון מרגש אחד ששינה לי את החיים וחשבתי שזה מספיק. אבל בחרתי ללכת עם הלב והרצון להגשים את החלומות שלי ולא עם מה שיגידו בחוץ. זה ניצחון אישי שלי מול עצמי. בקורונה יצא לי השיר 'נהיה בסדר' שהפך ללהיט מדינה ואני בבית, סגורה, אין הופעות, עוד סגר ואז מלחמה. בין השיחות שלי עם הצוות ועם המנהל שלי רוברטו בן שושן, אמרתי להם שבא לי לעשות אירוויזיון. ידעתי כל החיים שזה מה שבא לי. רוברט אמר 'אני בעד, למה לא'. אחרי זה חשבנו על איך אני אקבל את התהליך של לעשות שוב ריאליטי שבו אני שוב אחת מהשורה. השלמתי עם זה. באתי לתת הכל, לעשות הכל מאפס. לקחתי בחשבון שאפסיד. הלוואי שאקבל שוב את המעטפת והחיבוק הענק הזו מהקהל ואזכה לייצג את המדינה באירוויזיון".
אהבה סודית
סבן, ששרה בטורקית ומתמחה בז'אנר המזרחי, ביצעה לראשונה במהלך התחרות שירים באנגלית. יש שקיבלו זאת בחיבוק, ויש כאלה שהגיבו בחומרה. "אחרי שני הנאמברים שעשיתי באנגלית נחשפתי לקהל אחר שלא היה לי לפני. להגיד שזה לא כיף? זה החלום. אבל היו גם לא מעט תגובות של: מי את? מה קשור? אם אתה מסלסל אתה לא יכול לשיר באנגלית – זו הדעה. כתבו עליי 'זה לא שגור בפיה'. מאמי, לא נולדתי בקליפורניה אלא ברמת־גן, למדתי חמש יחידות אנגלית והאנגלית שלי בסדר כיאה לישראלית שגדלה בארץ".
קצת לפני שמכריזים על הזוכה שייצג אותנו באירוויזיון, סבן הולכת פעם ראשונה מזה חמש שנים שהיא במקצוע לפתוח קופות להופעה ענקית משלה ברידינג 3 תל־אביב וזה אחד האירועים המרגשים של חייה. "ב־8.2.22 אני סוף־סוף הולכת לעשות הופעה ענקית רק שלי", היא מכריזה. "עד היום הופעתי במוסדות, אירועים, לא פתחתי מופע וזו פעם ראשונה ותהיה חגיגה גדולה. יש דברים מרגשים בדרך אבל לאט־לאט ונחשוף, תישארו מעודכנים".
בתור אישה, פעם הרגשת שאת צריכה להוכיח יותר במקצוע?
"זה שיש יותר גברים בתעשייה זו עובדה. הלוואי שנזכה לראות עוד נשים בכל התחומים ושנקבל את ההכרה שמגיעה לנו. עם זאת אני חושבת שאני לא במקום של להוכיח לאף אחד כלום כי נשים הן חזקות. נקודה. לא מחפשת להוכיח. למדתי הנדסת בניין בין שלושים גברים, הייתי תלמידה מצטיינת. אנחנו חזקות, אנחנו טובות. עבודה קשה מנצחת ודרכה משיגים הכל. אני טובה במה שאני עושה, אוהבת את מה שאני עושה, ומי שמחבק את זה מעולה ומי שלא, יום טוב לו.
"אף פעם לא התעסקתי בדימוי גוף. לא אשקר שבשנים האחרונות התחלתי לעשות יותר ספורט ואימונים בשביל הסיבולת לב ריאה והתאהבתי בזה. בכללי מי שרוצה להיות זמר שילך להתאמן, זה עוזר ממש. זה גם יוצר שגרה בריאה שעושה לי טוב לנפש. אף פעם לא חשבתי שאם אשקול פחות אז יאהבו אותי יותר. ההרגשה שלי היא שחשובה לי. אף פעם לא התעסקתי במה חושבים. לא מעניין אותי. והיו לי תקופות שהייתי יותר מלאה – עשרה קילו על מטר חמישים ושבע זה משמעותי".
לא רק המוזיקה מעסיקה אותה מבוקר ועד ערב. ספיר נמצאת בזוגיות וגרה עם בן הזוג ביפו. מי הוא? היא מעדיפה להשאיר את החיים הפרטים מחוץ למדורי הרכילות. "זוגיות זה משהו שעד היום קשה לי לחשוף", היא מתחילה להסמיק. "כי זה שלי מהבית ובן הזוג שלי מהבית. יש הבדל בין העבודה לחיים שלי וקצת קשוח לי לערב עוד בן אדם בהם. היום אני בטוחה בזוגיות שלי מאי פעם והוא מחבק אותי ואת המקצוע, את מה שאני עושה, מאוד מפרגן ואוהב, הוא הביטחון שלא היה לי".
וואו, זה נשמע שאתם הרבה זמן ביחד.
"שלושה חודשים, דקה וחצי. אבל כל החיים אמרו לי שתכירי את בעלך את תדעי, אני הייתי סקפטית. כל החיים חשבתי שאהבתי והתאהבתי אבל עד שאתה לא פוגש את הדבר האמיתי שאנשים לא ישתמשו במילה הזו – אהבה. עכשיו יש לי אהבה, בא לי לקמט אותה עם הידיים מרוב אהבה. היו לי מערכות יחסים ארוכות שעיצבו אותי וגרמו לי להעריך ולהבין שהפעם זה הדבר האמיתי".
בגל ההטרדות המיניות שתוקפות מכל עבר, חווית משהו דומה בקריירה?
"היה לי, כן. משהו שאני לא רוצה לחשוף. אני חושבת שכל אישה חווה הטרדה בכל תחום והיא פשוט לא מודעת שזו הטרדה: במוזיקה, בבנק, ברחוב. לא מזמן חברה התקשרה אליי בוכה, אישה שאין דבר כזה לגעת בה, היא נורא אסרטיבית, ודווקא בה כשנגעו היא מיד קפאה. אנחנו לא נשים ששותקות ומי שייגע בנו זה יהיה הסוף שלו, אבל יש סיטואציה שהגוף משתתק ולא יודע איך להגיב. ואני מבינה אותה לגמרי. עצוב שזה קיים, חבל שזה קיים. מה, אני לא אעשה הליכה עם טופ בטיילת? אני לא רוצה לחשוב מה מישהו עלול לעשות אם אלך ככה, אני של עצמי".
לפנייה לכתב/ת 
