מתברר שהקולנוע שיקר: כשאדם מתחכך עם המוות חייו לא חולפים מול עיניו. לפחות לא במקרה של אורי (בורי) ירמיאס. "הלב בתחתונים", הוא מסכם ביובש את ליל ההתפרעויות ההוא בעכו לפני שמונה חודשים, שבו פורעים ערבים העלו באש את מפעל חייו: מסעדת אורי בורי, מוסד מהוותיקים בישראל, ומלון אפנדי. "ישבנו 20 איש במסעדה באותו ערב", הוא משחזר. "ואז הגיעו ארבעה חבר'ה, רעולי פנים, עם ברזלים בידיים. שברו את החלון לרסיסים מול האורחים בזעם רב, והסתלקו. ככה זה התחיל".
היית בהלם?
"לא. הייתי ממוקד בלעשות דברים. לטפל באורחים, שהיו בפאניקה. אני חושב שהייתי מוכן לזה איפה שהוא. כי כבר הייתה מלחמה בעזה. היו טילים. מצעד הדגלים. כשנכנסנו לעיר הייתה לי תחושה לא טובה. שקט במצב מסוים יכול להיות מאיים. זה היה שקט כזה. שקט לא אמיתי. לא פסטורלי. אולי ההלם הגיע אחרי זה, כי לפני המהומות התפיסה שלנו הייתה שבעכו דבר כזה לא יכול לקרות. הכל היה טוב ויפה. היו שיתופי פעולה בדרגים הגבוהים בין אנשי הדת, אנשי הרוח, אנשי הצבא והמשטרה והמנהיגים המקומיים. אבל הייתה התעלמות מהצעירים. הם אנשים שקופים".
נחזור למסעדה.
"בזמן שאנחנו מרגיעים את האורחים, הגיע מישהו ואמר לי שזרקו בקבוק תבערה לתוך המלון שלי. התחלתי לרוץ למלון. זה מרחק של כמה דקות. אבל עד שהגעתי לשם השכנים כבר כיבו את האש. האורחים נשארו בחדרים. אז השכנים הלכו והוציאו את האורחים מהחדרים".
ובאותו לילה במלון נפצע אנושות אבי הר אבן ז"ל (מנהלה לשעבר של סוכנות החלל הישראלית וזוכה פרס ביטחון ישראל), שמת מפצעיו מאוחר יותר. מה קרה שם?
"הם כולם ירדו למטה עם המזוודות והוא עלה. אמרו לי שהוא שכח את הטלפון שלו וחזר בחזרה לקחת את הטלפון. ואז הם כבר הציתו את המקום ואני לא יודע מה קרה שם במדויק. אבל זה דבר שאני עדיין בשוק ממנו. את יודעת מה?" הוא משתנק. "אני חושב שזה משהו שלא באמת קלטתי".
מה קורה אחרי שמפנים את האורחים?
"איך שהם ירדו למטה, ואני מנסה לתקשר עם החברים במלון בנהריה ולהגיד להם שאני צריך שהם יקבלו את האורחים, בא אליי מישהו ואומר: 'שרפו לך את המסעדה'. ואני יודע שאשתי והבת שלי שם".
ואתה מצליח לדבר איתן? לוודא שהן בסדר?
"לא. כל הקווים נפלו. לא הייתה תקשורת. ואני רץ לשם בחזרה מהמלון. הלב בתחתונים. בדיעבד הבנתי שהן הסתתרו בשירותים, בזמן שהפושעים גנבו את הקופה והכסף. רגע לפני שהם שרפו את המסעדה מישהו בא אליהן ואמר להן, 'צאו החוצה, אנחנו עומדים לשרוף את המקום ולא רוצים שתיהרגו'".
אתה עומד שם, שורפים את מפעל חייך. מה אתה מרגיש?
"אני פשוט מגיב. מפריד בין עיקר לטפל. מבין שצריך שהאש לא תתפשט. אז אחד השכנים הביא צינור כיבוי, חיברנו אותו ואז לא התאים, כן התאים... פרסנו את הצינור, אני עומד עם הצינור ומתיז והם רוצים לבוא לעזור לי".
ואיפה המשטרה?
"מגיע מצב באותו ערב שבו המשטרה ומכבי האש מושכים כוחות מעכו וכל המקומות האחרים, ועכו נשארת עירום ועריה".
כלומר?
"עם שתי ניידות. כל האירוע הזה היה בשני חלקים. חלק אחד שהם בעיקר באו להביע איזו מחאה, הם באו לשבור. הם מוסתים. והקבוצה השנייה שבאה אחריהם ‑ הם היו פושעים. והגל השני היה הרבה יותר גדול מהראשון. הייתה גם תחושה קצת כמו באיטליה, בשנות ה־60 בסיציליה, שהפושעים חשבו שהמשטרה היא בסך הכל עוד קבוצת פשע שהם צריכים להילחם בה. החבר'ה בעכו חשבו שהם יכולים להראות למשטרה, ללמד אותה איזה פרק".
אגב, הכרת בדיעבד את המתפרעים?
"הכרתי. בן של אחד השכנים למשל. אבל זה לא היה מישהו קרוב אליי. לא מישהו שעבד פה".
ומישהו בא לבקש סליחה?
"לא. הם לא באו לבקש סליחה, כי האנשים לא יודעים איך להגיב. והם גם ניסו לארגן הפגנות בגלל שהילדים שלהם עצורים בעכו, אבל הם לא ממש הצליחו לעשות שום דבר. הרוב הסוחף של העכואים לא גיבה את המהומות".
אתה מספר לי שעמדת וכיבית את האש ואף אחד לא בא. לא משטרה, לא מכבי אש. כעסת?
"לא. במצבים מסוימים שכאלה אפשר להגיד: אין פה, אין שם, המשטרה חרא ומכבי האש חרא ואני נשארתי לבד לרחם על עצמי. ואפשר לבוא שנייה ולומר: מה אני עושה כדי שאני אוכל..."
תוכל מה?
"היה לי ברור דבר אחד. אם אני רוצה להישאר במסעדה, אני צריך למצוא מקום".
המטרה היא להמשיך במסעדה כדי להמשיך לחיות?
"זה אותו דבר. אני זוכר שאני עומד שם, הלהבות מגיעות עד השמיים, וברורים לי שני דברים: אחד, זה שצריך לגרום לזה שהבעירה לא תתפשט. ושניים, זה שאני צריך לחפש מקום חדש למסעדה שלי".
וואלה? כבר שם?
"כבר שם. אם לפני כמה שנים היו שואלים אותי מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך, הייתי אומר שמשהו כזה. זאת קטסטרופה".
והיום?
"אני אומר: זה הרע במיעוטו".
× × ×
השבוע הוא כבר יכול להרשות לעצמו לחייך מתחת לזקנו העבות. אותו זקן שהפך כבר לסמלו המסחרי, הוא גם אסטרטגיה מצוינת להסתיר רגשות מהזולת. "לא הרגשתי מי יודע מה טוב, זה לא משהו שמישהו היה בוחר בו", הוא מתפייט לגבי התקופה שעבר אחרי אותו ערב.
ביום שלישי האחרון המסעדה שלו נפתחה מחדש אחרי חודשים של שיפוץ מסיבי במבנה, כמו גם בנפש של הבעלים והעובדים. ירמיאס היה כוכב האירוע. בחלל המואר, לקול תשואות הפורלים מהמטבח, חגגו את תחייתו של המוסד העכואי אושיות כמו שגריר ארצות־הברית בישראל ושמעון לנקרי, ראש עיריית עכו, שכינה את ירמיאס, "מגדלור ואדם יוצא דופן, שממשיך למרות מה שקרה במלון ובמסעדה שלו... בתחילת חודש מאי, המקום היה כולו שרוף. הלב שלנו ממש דימם מהמראות הקשים. אבל אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים להמשיך לחיות".
ירמיאס, אופוזיציונר בנשמה ואיש שכמו דגי הסלמון תמיד שוחה נגד הזרם, קצת נבוך מהחיבוק הממלכתי החם, אבל מקבל אותו בחיבה. אפילו הגל החמישי הוא מבחינתו קצף על פני המים. כמו מבוגר אחראי בן 77, הוא כבר התחסן ארבע פעמים.
גם ביום שאחרי הפתיחה לא פסק שטף הסועדים שניגשו לברך, להחמיא ולבקש סלפי. לאורה, מנהלת המסעדה, מפקחת על המנות שיוצאות מהמטבח. היא בדיוק סגרה 27 שנות עבודה אצל ירמיאס, תקופת חיים שאופיינית למסעדות בפיימונטה או בנורמנדי, לא לעובד בענף המסעדנות הישראלי. אבל מתברר שאצל ירמיאס מי שנכנס לא ממש רוצה לצאת. גם צוות המטבח מלווה את המקום שנים. אולי זו גם הסיבה שהשריפה הייתה עבורם הרבה יותר מחוויה טראומטית במקום העבודה.
"היינו 13 עובדים שהיו נוכחים בלילה ההוא של השריפה, ושבוע אחרי האירוע הזמנתי לנו פגישה בבית חולים פסיכיאטרי מעלה הכרמל כדי שנעשה טיפול קבוצתי בפוסט־טראומה. 11 מה־13 השתחררו מזה, שניים היו צריכים עוד טיפולים. אני הבנתי שאני צריך כמה שיותר מהר שנגיע כולנו לטיפול".
מה הבנת שם על האנשים שלך?
"העניין הוא דינמיקה פשוטה מאוד. הבעיה העיקרית היא שאנשים שסובלים מפוסט־טראומה בהתחלה, יש להם בכלל בעיה לדבר על זה. אחר כך קשה להם לדבר עם האנשים האחרים שהיו שם. הדבר הכי חשוב לטעמי, הדבר הכי חשוב שנעשה שם במסגרת הטיפול, הוא שקודם כל נתבקשנו כל אחד לספר את החוויה מנקודת הראות שלו".
ומה זה עשה לך? מה שמעת שם שהפתיע אותך?
"שמעתי 13 סיפורים שכל אחד מהם אחר. תשמעי, בטוח החוויה של מי שעומד עם הצינור מול האש היא לא אותה חוויה של מישהו שיושב בפנים ומפחד שיהרגו אותו. זו טראומה אחרת לגמרי. את לא יכולה להשתחרר ולספר את הסיפור שלך אם את לא יודעת את הסיפורים של האחרים. זאת אומרת שיש איזושהי שותפות ויש שוני. לכל נפגע פוסט־טראומה יש את הדרך שלו לראות את זה, וגם את הדרך שלו להגיב".
איך אתה מרגיש? אני רוצה להישאר שם. כי נראה לי שזו חוויה שלא אופיינית לך.
"לא. אבל אני מבחינתי עברתי פוסט־טראומה בשנת 1976. נתקעתי בין שתי משאיות".
אז זאת לא חוויית כמעט־מוות ראשונה.
"לא. נמחצתי. למזלי הצלחתי בגופי לעצור את המשאית. זה היה בדיוק יום אחרי הלידה של בתי. במקום להגיע אליה, הגעתי לטיפול נמרץ. קיבלתי אז עזרה של חברה שלנו שהייתה רופאה. אמרתי לה שאני חייב לדבר עם מישהו. הייתה לי חרדה למשפחה, וכל הלילה בדקתי שכולם נושמים. לא ישנתי טוב, לא יכולתי לראות סרטים עם סוף עצוב. הייתי דפוק על אמת. הסימן הכי מפחיד היה כשאיבדתי את חוש ההומור. החברה ההיא שלנו סייעה גם בשיחה וגם בתרופה, ולצאת מזה דרש המון כוחות נפשיים".
והאירועים במהומות לא הדליקו אצלך את הטראומה ההיא?
“הפעם אמרתי שזה לא הולך לקרות לי. לכן הלכתי לטיפול הקבוצתי הזה, וגם כדי שנעבור אותו יחד, כשלכל אחד יש את החוויה האישית שלו. המודעות שלי במשך השנים לנושא של פוסט־טראומה והיכולת שלי לסייע לאנשים שעבדו איתי גם במילה עלתה. אני המום מזה שגם היום בן אדם (איציק סעידיאן ‑ גב"ח) צריך להצית את עצמו כדי שאנשים יבינו איזה משפיל זה לעבור את הוועדות האלה בצבא. אני חושב שטיפול כזה זה מאסט. מפליא אותי שהדבר הזה הוא לא הליך קבוע לאנשים שמתמודדים עם פוסט־טראומה”.
אתה זוכר את הלילה הראשון אחרי המהומות? אתם הולכים הביתה, אתה ואשתך והבת. מה קורה? נרדמים?
"כן. אני נרדמתי. אשתי פחות".
איך היא לקחה את כל הדבר הזה?
"כאב לה בגוף. היה לה קשה. נתפסו לה השרירים וכל מיני דברים אחרים".
היה פחד? אני חושבת שהבעיה הכי גדולה שבטח דיברתם עליה בטיפול הקבוצתי הייתה איך לפרק את הפחד. פחד לצאת החוצה, פחד לחזור למסעדה.
"הדבר הראשון שלמדתי בקבוצה הוא להגדיר את זה בתור פחד".
כי מה? איך היא הגדירה את זה?
"היא אמרה רק: ‘אני עייפה’. לא הייתה פתוחה לדבר על מה שקרה. להראות את מלוא ההתרחשות אצלה. מרוב שהיא רצתה להגיד שהכל בסדר, היא לא התעכבה על מה שלא היה בסדר. אני אוהב פסיכולוגיה ויצא לי לראות למשל סדרה כמו ‘חתונה ממבט ראשון’, ואני יודע שאם מישהו אומר שהכל בסדר, אז שום דבר לא בסדר אצלו (צוחק)”.
× × ×
מעבר לרמונט הנפשי המפרך, גם תהליך השיפוץ של המסעדה לא היה קל בכלל. "היו כאלה שעבדו עלינו. היו כאלה שניסו לרמות".
קיבלת מענק מהמדינה?
"מענק לא, אבל מענקון".
מענקונצ'יק?
"לא גדול ולא קטן. כדי להיות הוגן, לממשלה יש חוקים, שאני לא כתבתי אותם ואני לא צריך להסכים איתם, אבל אני צריך לציית להם. גם הם צריכים לציית לחוקים של המחוקקים. עצם ההכרזה של אירוע כמעשה איבה הופך את זה למכה קשה לאותם האנשים שנפגעו".
אגב, איזו ממשלה הייתה יותר טובה לעסקים? של נתניהו או של בנט?
"בממשלה הקודמת זה התחלק לפה ולשם, אבל הפיצויים היו בשפע. זאת אומרת, לא תמיד כיסו את ההפסדים, אבל איפשרו לעסקים להישאר עם הראש מעל פני המים. היום נראה לי שליברמן... אני לא מבין את התרגיל שלו. העסקים הקטנים הם בסכנה הראשונית. ברגע שאין עסקים קטנים, יש איזשהו ואקום".
מה יש להבין בליברמן? הוא לא רוצה לשלם.
"את יודעת מה משותף למדיניות של ליברמן ולברית מילה?"
נו?
(נאנח) "לקטנים חותכים והגדולים חוגגים".
בניגוד לחיצוניות הדובית, הוא מתגלה במפתיע כטיפוס קצת ביישן. מספר סיפורים מחונן, עם ביוגרפיה שלא תיאמן. נולד בנהריה לפני קום המדינה, לאב מדריך חקלאי ולאם מטפלת, שניהלו בביתם מעין בית יתומים לא מוכרז. בישראל הצעירה והמתחסדת, סגנון החיים של המשפחה נחשב לסקנדל. "היה לפני קום המדינה איזה ואקום מסוים של עליית הנוער ובעליית הנוער היו כל מיני אנומליות, כל מיני ילדים שבאו בדרכים עקיפות - ולא היה מי שיטפל בהם. ההורים שלי לקחו כל מיני ילדים כאלה. אז הייתה אחת שראתה את ההורים שלה נהרגים לנגד עיניה בגיל שמונה, ואחרת עם בעיה נפשית. ואני כילד חי עם הסיפורים האלה".
ואיך אוכלים בבית?
"מה שיש. צנע. גם לחם לא היה כל כך קל להשגה. לאבא היו קצת ירקות, מפני שהוא היה מדריך חקלאים. אבל מעבר לזה, בשר וביצים לא היו. עד היום יש לי פטיש נוראי לביצה, מפני שהיינו אוכלים ביצים רק פעם בשבוע, זה היה ביום שבת בארוחת בוקר. הייתי חושב כל יום שישי איזו ביצה אני ארצה לבקש, רכה או ביצה עין". הוא נאנח. "אני אוהב כל כך ביצה, בכל צורה שהיא. אני אוהב ביצה מעוכה עם מיונז. מה אני אגיד לך... זה איום ונורא".
בגיל 15 ירמיאס כבר אכל קיפודי ים. בגיל 16 הוא עזב את הלימודים ועלה על ספינה לקפריסין. "באותם ימים יכולת לישון על הדק תמורת גרושים, לא לאכול ולא לשתות", הוא נזכר. משם הגיע לאיטליה, והמשיך לגרמניה. אחרי מספר חודשים חזר לארץ, אבל הרעב שלו לארצות אחרות רק התגבר. ואז הוא הגיע למקום שבו הכל קורה: סצנת המוזיקה של המבורג. ירמיאס בילה במועדונים עם הביטלס, אכל קציצות ושתה בירה עם אריק קלפטון ("הוא היה מחוק"), התקרחן עם ג'פרסון איירפליין ("הם היו דפוקים בשכל. על מה יש לדבר איתם? רק מין כזה ‘היי’, ‘ביי’, 'יש לך ג'וינט?'") ואפילו קיבל הצעה מפתה להיות הנהג של להקת הדורז לקראת קונצרט שלהם בפרנקפורט. ירמיאס, שהיה בדיוק בהכנות לנסיעה להודו, נאלץ לסרב. והשאר היסטוריה.
הרבה לפני שהישראלים גילו את הטיול למזרח, ירמיאס כבר חרש את נפאל והודו. שם גם פיתח חך הרפתקני. כאוטודידקט את הלימודים שלו הוא עשה בשטח, לא בבית ספר לבישול. על הדרך היו גם זוועות: "במסעדה בניגריה הביאו לי בשר. שאלתי מה זה. אמרו לי, 'זה בושמיט'. אוקיי. אכלתי בושמיט. אני גם לא ידעתי מה זה בושמיט. אבל כמה ימים אחרי זה ראיתי אותם הולכים עם עכברושים כאלה גדולים ביד. אני שואל אותו, 'מה אתה עושה עם זה?' הוא אומר, 'זה הבושמיט' (צוחק). אבל קופים אף פעם לא אכלתי. נחשים כן. חתולים וכלבים? לפעמים את אפילו לא יודעת מה את אוכלת. לפעמים את לא שואלת מהפחד".
באותה תקופה הוא גם מתחיל לגדל את הזקן המיתי שמעטר את פניו עד היום. "הגענו לשוודיה אני וחבר", הוא מספר. "היה קר. לא היו מים. לא היה שום דבר. לא יכולת ללכת. לא היה לך סיכוי. אי־אפשר היה להתגלח כי לא היו מים חמים. ואז הגענו בחזרה לנורווגיה. פיספסנו אז אונייה לטורקיה ופגשנו שתי בחורות ובילינו איתן את הלילה. זה היה אחרי שבועיים שלא התגלחנו או משהו כזה. ואז אנחנו אומרים, 'אנחנו שומרים את הזקן'. הבנות אמרו שדווקא די מתאים לנו זקן. זה היה מאוד לא מקובל".
אבל למה החלטתם להשאיר אותו? מה אהבת בזה? שזה מסתיר אותך באמת?
"לא, אנחנו היינו הרבה זמן יחד, ואמרנו שזה משהו שמסמל את הקשר בינינו".
הייתה תחרות למי יש יותר ארוך?
"לא. אמרנו, 'אנחנו נתראה בשנה הבאה בישראל או בכל מקום שנהיה, נתראה בשנה הבאה ו...'"
ונראה מי ינצח?
"כן".
והוא עמד בזה?
"קדחת בצלחת".
לא הבנתי.
"הוא לא עמד בזה. אבל אני נשארתי עם הזקן. אחר כך באה מלחמת 1967. ואני חזרתי ארצה למלחמה עם הזקן הזה. אני עובר ליד בית הספר שלי והילדים והמורה חושבים: 'הרצל הגיע'".
פינטזת פעם להוריד אותו?
"הורדתי אותו כמה פעמים. התברר שזה לא היה רעיון טוב. אני יוצא לרחוב ואחרי שהורדתי את הזקן אני רואה חבר. הוא אומר לי, 'מה נשמע, עשית משהו עם השיניים או משהו? אתה נראה אחרת'".
זה מעניין. מצד אחד אתה לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב. מצד שני, המראה שלך הוא כל כך מובחן, שבלתי אפשרי להתעלם ממך.
"זה בדיוק מה שאני אומר. אני גידלתי את הזקן כדי שלא יזהו אותי (נאנח). ותראי מה קרה”.
× × ×
את המסעדה הראשונה שלו פתח ב־1989. לשם, ‘אורי בורי’, אחראית אמו. בנה סיפר לה שהלך לדוג עם עוזי, חברו, והאחרון לא הצליח להעלות בחכתו אפילו דג אחד. הסלוגן "אורי בורי ועוזי בוזי" נולד, ומסעדת ‘אורי בורי’ נולדה בנהריה (רק בהמשך היא עברה לעכו). איתה נולדה גם הפרסונה של מי שמעטים יודעים גם את שם משפחתו, אלא מכנים אותו בשם המסעדה. "כשהיו קטיושות העסקים היו סגורים כולם. אני הייתי היחיד שפתח והכתבים מכל העולם שבאו גילו את המקום והתחילו להגיע קבוע. זה היה לפתוח כנגד כל הסיכויים את העסק בשעה שקטיושות עפות, אבל במשך השנים כבר יודעים: יש קטיושות ‑ באים לאורי. את יוצרת איזושהי אווירה".
צימוד מסוכן, "יש קטיושות ‑ באים לאורי".
"גם אחר כך היו כל מיני מלחמות. זה היה ברור שאצל אורי פתוח העסק".
כשנכנס לסצנת המסעדנות בסוף שנות ה־80 בישראל, הנייטיבז היו רגילים לאכול רק מושטים מטוגנים על הכיף־כיפאק ליד פלטת הסלטים (במלרע). ירמיאס היה מהראשונים ששילב אלמנטים כמו אצות, ארטישוקים ודגים נאים, וזה קרה הרבה לפני שכל בית קפה התהדר במנת קרפצ'יו דג ים. הוא לא חלק מהבויאבז המכונה סצנת המסעדנות המקומית. לא רב, לא מסתכסך. כביכול, לא מעניין אותו מה יגידו עליו. אבל כשמזכירים לו שמות של שפים, הוא יודע להגיד בדיוק מי אכל אצל ומי לא. "אבל גם אז וגם היום, בין האנשים שעוסקים בבישול בארץ הייתי אאוטסיידר לחלוטין", הוא קובע.
למה? כי לא מעניין אותך טרנדים? כי לא למדת? כי אתה שופט הכל רק לפי טעים, לא טעים?
"אני, באופן עקרוני, אין לי עקרונות".
משפט נהדר.
"כן. אבל יש לי קווים מנחים. הטעם שלי הוא שלי. כשאני רוצה להגיש דברים למישהו אחר, אני נותן לו את זה באהבה בטעם שאני אוהב ומה שמשותף לכל המנות שרצות פה ‑ זה שאני אוהב לאכול אותן. יש חוויה, קח אותה בשתי ידיים. והכי חשוב זה שיש לך את הטעם של הדג. לא צריך להסתיר אותו. אצלי תמיד יהיו פחות משמונה מרכיבים בצלחת".
מה אתה יודע על מסעדנות שלא ידעת כשנכנסת אליה לפני 33 שנה?
הוא חושב רגע. "תשמעי, כילד אנחנו גרנו על חוף הים בנהריה. בילדות הייתה הפצצה של נהריה מהאוויר. מלחמת השחרור. אמא שלי לקחה אותנו מהבית ואמרה: 'פצצה לא נופלת פעמיים באותו מקום'".
משפט מדהים. מה הוא אומר בעצם?
"כל החשיבה הזאת של 'מסוכן לי פה, מסוכן לי שם' ‑ כשזה בא, זה יכול לבוא בכל מקום. אנחנו תמיד שואפים ללכת על בטוח, ואין בטוח. כי באמת אי־אפשר לדעת איפה קורים דברים רעים ומתי. את יכולה להיות הכי זהירה בעולם ועכשיו איזה אידיוט נכנס בך".
זו הדרך שלך להגיד שאתה לא חושש שיקרה למסעדה שלך משהו שוב?
"נכון. אבל רצית תובנות. אז אני רוצה לספר לך על איש אחד".
טוב.
"איש אחד יוצא מהמטבח. בא אליו איש גדול. הוא אומר לו, 'תן לי חיבוק'. האיש מהמטבח, הבעלים, אומר לאיש הגדול: 'אנחנו מכירים?' האיש הגדול אומר, 'לא. פעם ראשונה שאני פה'".
נו.
"אז הוא אומר לו: 'אכלת פה?' האיש הגדול אומר: 'כן. כרגע סיימתי ארוחה'. הראשון אומר: 'הארוחה הייתה כל כך טובה?' אז הגדול אומר: 'הארוחה הייתה נוראית'. 'אז למה החיבוק?' שואל הבעלים. והגדול עונה: 'פעם אחרונה שאנחנו מתראים'".
אהבתי ממש.
"אז אני אומר לאנשים: 'אני לא רוצה חיבוק, אבל אני כן רוצה לראות אתכם עוד פעם'".
