"לאלוהים לא הייתה שום כוונה שהחולים האלו יחיו. אנחנו מושכים אותם לאט לאט מהקבר"

בחדר קטן, עמוס מכשירים מצפצפים, בבית החולים בילינסון, מחוברת לצינורות שמשתלשלים מגופה הכאוב, נאבקת ענת (שם בדוי), בת 54, על חייה. ארבעה חודשים וחצי מאז שנדבקה בקורונה, היא לא מצליחה להתאושש מהמחלה.

בחמישה בספטמבר 2021, אי שם באמצע החמסינים, קרסו ריאותיה. לאחר מספר ניסיונות כושלים לחבר אותה למנשם בבית החולים שבו הייתה מאושפזת, הוזעק צוות מנוסה מבילינסון לחבר אותה למכשיר אקמו, המחליף את פעילות הריאות החולות.

127 ימים חלפו. שנת הלימודים נפתחה, החגים באו והלכו. גל הדלתא דעך והוחלף באומיקרון. מאות אלפים נוספים נדבקו. אבל ענת, שהווירוס כבר עזב מזמן את גופה והותיר אחריו הרס כבד, עדיין נמצאת באותו מצב: מחוברת למכשיר שבו תלויים חייה. לפחות חלק מהזמן היא ערה ומשוחחת עם בני משפחתה, שבאים לבקר אותה מדי יום. לעיתים מטשטשים אותה הרופאים, כדי שלא תסבול.

"אנחנו נלחמים עליה", מתאר ד"ר דני גורפיל, מנהל טיפול נמרץ ניתוחי לב חזה בבילינסון מקבוצת הכללית, את המסע ההרואי והקשה להצלת חייה. "הריאות שלה לא מצליחות לחמצן ולאוורר את הגוף. היא זקוקה לאקמו כדי לסייע לה בתהליך הזה. ללא המכשיר היא תמות".

ד"ר אורי גלנטה. "מטפלים בחולים מהגל הקודם"

לאורך החודשים האלה, הייתה ענת כפסע מן המוות יותר מפעם אחת. "היא חוותה מספר זיהומים קשים ובעיות אחרות, שחולה ששוכב זמן ממושך כל כך בטיפול נמרץ עלול לחוות", אומר גורפיל. "היו ימים שהתנדנדה בין חיים ומוות. מהכל היא יצאה. פרט לריאות, שאר האיברים בגופה לא ניזוקו כתוצאה מהמחלה. אנחנו שוקלים לחבר אותה למכונה קצת שונה כדי שתוכל לשבת בכורסה ואפילו לשקם אותה פיזית ולאפשר לה ללכת, כי אולי זה יעזור לריאות שלה. זה נשמע בנאלי, אבל אלה דברים מסוכנים מאוד. יש לנו דילמה גדולה אם להשאיר אותה במצב הנוכחי שלה, או לנסות לקדם אותה - במחיר של סיכון נוסף שנצטרך לקחת בתהליך, שעלול לפגוע בה".

ענת היא לא היחידה ששוכבת בטיפול נמרץ במשך חודשים ארוכים, לאחר שנדבקה בקורונה. כמה מטרים משם, בחדר אחר, שוכבת מורדמת ומונשמת יולדת צעירה, רק בת 38. התינוק שלה נולד בריא, והיא חוברה לאקמו בניסיון נואש להציל את חייה. היא שוכבת כאן כמעט חודש במצב קשה. עד כה לא חל שיפור במצבה.

חולי האומיקרון לא הציפו עדיין את היחידות האלה, ויש לקוות שזה לא יקרה גם בהמשך. ביום רביעי האחרון היו 55 חולי קורונה מונשמים בישראל, תשעה מתוכם מחוברים לאקמו. אבל חלק מהמכשירים המפורסמים, שהיו במחסור בגלים הקודמים של המגפה, עדיין תפוסים על ידי חולים מהגל הרביעי. שלושה, ארבעה, חמישה חודשים - הרבה יותר מכל פרקטיקה רפואית מקובלת - הם מחוברים לצינורות שבהם תלויים חייהם, ומייחלים לנס.

מכונת זמן

גבי אטיאס. "בתשע דיברתי, ב־ 12 קראו למשפחה להיפרד"

עד לפני פחות משנתיים, אף אחד מאיתנו לא שמע על אקמו. הקורונה, שהכניסה לחיינו שלל מושגים רפואיים, ממטוש עד PCR, לימדה אותנו גם על מכשיר הפלא הזה, שמסייע להשיב לחיים את החולים הקשים ביותר, אלה שכמעט אבדה התקווה להצילם.

"לאלוהים לא הייתה שום כוונה שהחולים האלה יחיו", מתאר ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי ומנהל שירות האקמו לכשל נשימתי בבית החולים סורוקה, את התיגר שהוא וחבריו קוראים מדי יום על הטבע. "אנחנו מושכים אותם לאט־לאט מהקבר. מחזירים אותם אלינו בכוח מהעולם הבא".

האקמו מחליף את פעילות הלב והריאות, שפעולתם נפגעה מסיבות שונות. הוא שואב את הדם דרך צינור המוחדר לווריד מרכזי, מחמצן אותו ומחזיר אותו לגוף. אבל מה שנשמע לכאורה קל הוא למעשה סוג של מלחמה קטנה. "מחברים את האקמו לוורידים מרכזיים בגוף, במפשעה או בצוואר", מתאר ד"ר גורפיל. "מכניסים מחט לווריד, דרכה מחדירים תיל של ברזל ועל התיל הזה מרחיבים את הווריד. בסופו של דבר הצנרת היא בעובי סנטימטר. המכשיר שואב את הדם בקצב של חמישה־שישה ליטרים לדקה. מעביר אותו דרך מחמצן ומאוורר אותו: מכניס חמצן לדם ומוציא ממנו את הפחמן דו־חמצני. הדם הזה חוזר לגוף מחומצן ומאוורר, וכך ניתן להמשיך לחיות באופן זמני ללא הריאות. האקמו מיועד לחולים שיש להם מחלה הפיכה, כלומר למי שאפשר להציל אותם. חוץ מקורונה יש לנו הרבה מטופלים עם דלקת ריאות או שפעת שהסתבכה".

הפעולה המורכבת הזו, שמחזיקה את החולים הקשים ביותר בחיים, היא עתירת סיכונים. "החיבור הוא החלק הקצר, אם כי בישראל היו לא מעט מקרים של קטסטרופות גם בשלב הזה", מונה גורפיל את המכשולים שמצפים לחולים האלה. "אחריו יש סיבוכים של דימומים וקרישי דם. זיהומים. כל סיבוך אפשרי של החולה הקשה ביותר בטיפול נמרץ יכול להתרחש בחולים כאלה".

בשנתיים האחרונות, עקב המצוקה הנשימתית שמאפיינת את הקורונה, חוברו לאקמו מאות חולי קורונה בישראל, בהם עשרות נשים הרות ויולדות, שהמחלה עשתה בהן שמות. "אקמו הוא מכונת זמן, לא מכונה שמרפאת", מסביר גורפיל. "היא נותנת לחולה זמן כדי לרפא את עצמו, כי בלי חמצן והוצאת פחמן דו־חמצני הגוף לא יכול להתקיים".

"בארבעת הגלים טופלו אצלנו מעל 40 חולים באקמו עם אחוזי הישרדות של 60 אחוז, כשבעולם מדברים על סביב ה־50 אחוז", אומר ד"ר גלנטה. "מה שמאפיין את מטופלי האקמו בקורונה הוא שמשך האשפוז שלהם בכל העולם וגם אצלנו יותר ארוך. אם בעבר חולי אקמו בכשל נשימתי היו מחוברים למכשיר באזור השבוע־עשרה ימים, בדוח האחרון של איגוד האקמו העולמי הממוצע עלה ל־20 יום, וככה זה בגדול גם אצלנו".

אבל מתברר שאחוז לא קטן של חולי קורונה נשארים מאושפזים ומחוברים לאקמו הרבה יותר מזה. אפילו חודשים ארוכים. "בספרות המקצועית טרום הקורונה כתוב שטיפול באקמו אחרי 21 יום הוא רפואה חסרת תוחלת", אומר גורפיל. "אבל הקורונה מכתיבה לנו דברים חדשים. ראינו פה חולה שאחרי 80 יום נגמל מאקמו ועכשיו הוא בבית. בשבוע שעבר בא לבקר אותי חולה שהיה על אקמו חודשיים. בקורונה אין לנו כמעט חולים שהיו על אקמו 'רק' 20 יום. רוב החולים היו מעל 30 יום והיו גם 60, 70 ו־80".

"יש לנו חולים שמחוברים לאקמו מעל 120 יום", מספר גלנטה. "הייתה חולה אחת שלא השתפרה אחרי 110 ימים של אקמו ועברה השתלת ריאות. רק אתמול שיחררנו לשיקום נשימתי חולה בת 38, אם לשני ילדים קטנים, שהייתה מונשמת 152 יום, מתוכם 97 על אקמו. היא תחזור, אני מקווה, לחיים תקינים. גם זה ייקח עוד זמן. יש לה עוד לפחות חודשיים, אם לא יותר, של שיקום.

"כרגע נשארו אצלנו שני חולים: אחד על סף גמילה, שמחובר לאקמו 82 יום. וחולה צעירה, רק בת 25, שמחוברת למכשיר מעל 120 יום, שעדיין לא משתפרת ואנחנו מתחילים להתלבט לגבי השתלה גם אצלה. לפני כן נפטרו שתי חולות שהיו מחוברות למכשיר סביב מאה ימים. מבחינת טיפול נמרץ ובטח מבחינת האקמו, עוד לא ראינו הרבה סיבוכי אומיקרון, ואנחנו עדיין מטפלים בזנב החולים של הגל האחרון".

במרחק תזוזה מאסון

הטיפול באקמו נחשב יעיל ביותר מבחינה רפואית, אבל הוא דורש משאבים אדירים, כמעט בלתי אפשריים במונחים של מערכת ציבורית דלה בכוח אדם ובתקציבים. "האקמו מייצר עומס וקושי אדירים על הצוותים", אומר ד"ר גלנטה. "אם בדרך כלל אנחנו מסתדרים ביחס של אחות לשני חולים, לפעמים אפילו שלושה, האקמו מחייב אותנו ליחס של אחד לאחד. אלה חולים מאוד־מאוד מורכבים. כל פעולה כמו שינוי תנוחה במיטה או רחצה, שלא לדבר על פעולות מורכבות יותר כמו העברה לסי־טי או לחדר ניתוח, דורשת המון כוח אדם. החולה מחובר לשני צינורות שמחזיקים אותו בחיים וכל תזוזה של צינור כזה עלולה להיגמר באסון. ככל שמשך האשפוז יותר ארוך, החולים האלה צוברים סיבוכים והופכים יותר שבריריים. יש להם נטייה לדימומים ולקרישה. זה מתיש את הצוותים פיזית ונפשית. משך האשפוז הממוצע הרגיל בטיפול נמרץ בסורוקה הוא בין שלושה לחמישה ימים. במקרה של שימוש באקמו, מדובר על חולים שנמצאים אצלנו 130, 140, ולפעמים 150 ימים - כלומר פי 30. זה משנה את הקצב ואת המורל של היחידה. הסיפוק הוא מאוד־מאוד איטי, אם בכלל. יש תחושה ששום דבר לא קורה, שאתה לא מצליח לעזור לחולים האלה. גם האינטראקציה מול המשפחות לא פשוטה. לפעמים יש שיפור ואז הידרדרות פתאומית. זה מאוד־מאוד שוחק".

"הטיפול מורכב מאוד, כי כל רגע הקנולות האלה יכולות להתנתק והחולה עלול למות", אומר ד"ר גורפיל. "כל תזוזה של החולה דורשת צוות שמפקח - מפעיל מכונת לב ריאה, רופא, אחיות. האיזון הזה בין המשאבים הוא לא פשוט, כי בשלב מסוים, אם תתרכז רק באדם אחד, יכול להיות שתפספס חולים אחרים, שצריכים מנשם פשוט".

מה שמוביל להתלבטות היומיומית שמכיר כל רופא טיפול נמרץ בזמן המגפה: את מי מחברים לאקמו. או במילים פשוטות: מי יקבל סיכוי לחיות - ומי לא. נייר עמדה שפירסמה הלשכה לאתיקה של הסתדרות הרפואית במארס 2020, קובע כי "בתנאים של זרימת מטופלים בהיקף יוצא דופן הטיפול צריך להישמר למקרים שנבחרו במיוחד בתחזית לגמילה מהירה יחסית".

"בעולם", אומר גורפיל, "הגיל הממוצע של חולי קורונה שחוברו לאקמו לקורונה הוא 47. אצלנו בבילינסון לא חיברנו אנשים מעל גיל 60. לא הייתה אפשרות כזו כי הגענו למצב שטיפלנו בשמונה ובתשעה חולים תקופה ארוכה, שזה כמעט קצה גבול היכולת שלנו. לא רצינו להגיע למצב שאין לנו מכשיר לחולה צעיר שמגיע פתאום".

"פרדיגמת קבלת ההחלטות בנושא חיבור לאקמו היא מאוד מורכבת", מסכים ד"ר גלנטה. "הניסיון מלמד, שחיבור בשלב מוקדם יותר של המחלה עשוי לשפר את התוצאה. אבל אם נחבר כמה שיותר מהר אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מחברים אנשים שלא באמת זקוקים למכשיר. זה מחייב החלטה קשה, בעיקר אם החולה במצב גבולי. גם גיל הוא פרמטר. ככל שהגיל יותר צעיר סיכויי החלמה יותר טובים. החולים שמחוברים עכשיו בסורוקה כולם צעירים: בין 25 ל־51".

ויש עוד בעיה. החולים ה"ותיקים" שמחוברים לאקמו חודשים ארוכים, תופסים מיטה שהייתה יכולה לשמש עשרות חולים אחרים שזקוקים לטיפול נמרץ. "חולה כזה, ששוכב אצלנו 120 יום, נמצא 115 יום יותר מהשהייה הממוצעת ביחידה, מה שאומר שהוא בעצם אומר תופס את מקומם של 23 חולים אחרים, שיכלו ליהנות מהמיטה שלו", אומר גלנטה. "אף אחד מאיתנו לא יכול להחליט מי שווה יותר. האם אישה בת 38, עם שני ילדים קטנים, שנמצאת 150 יום באשפוז או חולה שחלה בנסיבות אחרות, וגם הוא רוצה לחזור הביתה. אלה שאלות שאנחנו מתחבטים בהן כל הזמן".

ויש עוד עובדה, שבימים האחרונים נחשפה באופן רשמי על ידי משרד הבריאות: כל החולים האלה, הקשים ביותר, שחייהם נמצאים בסכנה יומיומית במשך חודשים אחרי שנדבקו, אינם מחוסנים. בספטמבר האחרון, נפטר מטופל מאזור הצפון שלקה בהתקף לב לאחר שלא נמצא עבורו מכשיר אקמו פנוי, בעקבות השימוש הנרחב במכשירים הללו בקרב חולי קורונה.

איך אתם חיים עם העובדה שלפחות בחלק מהמקרים שאתם מטפלים בהם, החולים הקשים שלכם למעשה הביאו את המחלה על עצמם בכך שלא התחסנו?

ד"ר גלנטה: "הלא־מחוסנים תפסו את מערכת הבריאות כבת ערובה. כמעט 90 אחוז מהחולים שהונשמו, בוודאי אלה שחוברו לאקמו, הם אנשים לא מחוסנים, שתפסו משאבים אדירים על חשבון החולים האחרים. אלה המשמעויות של הבחירה שלהם".

ד"ר גורפיל: "אני לא זוכר שחיברתי לאקמו חולה מחוסן לשפעת או לקורונה. זה משהו נדיר, אולי אחוז אחד. כל החולים שחיברנו בשנים האחרונות בגלל סיבוכים שונים היו כולם לא מחוסנים. אבל כשבן אדם במצב כל כך קשה, והמשפחה שלו במצב קשה, הם לא צריכים אותי לזרות להם מלח על הפצעים. את הדעות האישיות שלי אני שומר לבית".

אחד מסיפורי ההצלחה של מלחמת ההתשה הזו הוא גבי אטיאס, בן 58, מטבריה, שנדבק בקורונה בדצמבר 2020, רגע לפני שהחיסונים הגיעו לישראל. "חיכיתי לחיסון בכיליון עיניים", הוא מספר, "ונשמרתי מאוד מהקורונה, אבל יש לי ילדים ונכדים. באחד הביקורים של המשפחה, הנגיף תפס אותי".

אחרי קושי בנשימה ובשינה, החליט אטיאס, עד אז אדם בריא ללא שום מחלות רקע, לפנות לבית חולים באזור מגוריו. "נתנו לי חמצן אבל זה לא פתר את הבעיה. אחרי כמה ימים הרופאים אמרו לי שכדאי להרדים ולהנשים אותי. אמרו לי, 'אתה תישן כמה ימים, והכל יהיה בסדר. כמובן שהסכמתי".

לדבריו של אטיאס, סיבוך שנגרם במהלך פעולת ההנשמה גרם להידרדרות מהירה במצבו. "בתשע וחצי עוד דיברתי. ב־12 הודיעו למשפחה שיבואו מהר להיפרד ממני".

למחרת, חובר לאקמו והועבר ליחידה לטיפול נמרץ חזה ולב בבילינסון במצב קריטי, שם היה מחובר למכשיר 88 יום. הוא חזר לביתו ביולי 2021, שבעה חודשים אחרי שיצא ממנו, אחרי תקופה ארוכה של שיקום.

"כל התקופה הזו אני לא הרגשתי כמובן כלום. אבל למשפחה זה היה סבל איום ונורא. אחרי שלושה חודשים התעוררתי בייסורים קשים. היו לי פצעי לחץ נוראיים. רק אחרי שישה חודשים יכולתי להתחיל לדבר קצת. לקח הרבה שבועות עד שהתחלתי לשחזר את כל אותם חודשים שנעדרתי".

גבי אטיאס עדיין מתקשה לעמוד על הרגליים. "בגלל האשפוז הממושך השרירים שלי נחלשו מאוד. מאז שהשתחררתי אני לא הולך. במקרה הטוב יכול לעבור מהמיטה לכיסא גלגלים עם תמיכה. חודשיים אחרי השחרור אושפזתי שוב עם נפילה ברמת החמצן בדם ואי־ספיקת לב, תופעות שלא ידעתי בכלל שהן קיימות. בשבועות האחרונים אני בבית בגלל האומיקרון. אפשר לומר שאני תקוע על כיסא גלגלים, אבל אני מאושר להיות כאן".

"הקורונה לימדה אותנו שאסור לאבד תקווה", אומר ד"ר גלנטה. "גם החולים הקשים ביותר יכולים להבריא ממנה. אנחנו לא יודעים מתי הנס הזה יקרה ולמי, ואין לנו כמעט שום דרך להשפיע על זה, למעט לשמור אותם בחיים בתקווה שהגוף שלהם יתאושש, ולמזער את כל הסיבוכים שאשפוז ממושך דורש. השאיפה שלנו היא שהחולים האלה יחזרו לתפקד באופן מלא. חולים שלנו שטופלו באקמו התחתנו, לחלקם נולדו ילדים חדשים. הם חזרו לחיים, במחיר זה שאיבדו שנה שלמה".