בעיצומן של פרשיות השחיתות של אשר ידלין ואברהם עופר, אמר לי אחד מאבות תנועת העבודה, שהיה כבר מבוגר מאוד: "אם כל מה שהמהפכה הציונית תלד יהיה רק ‘עוד פאראגוואי’ אחת - לא בטוח שזה היה שווה את המאמץ. ולבטח לא יהיה ראוי לחלום, לדם שניגר, לדמעות, לתפילת הדורות ולתקוות הדורות שהולידו אותה". האיש צדק באבחנתו כי היעד של “חברת מופת”, שראו בחזונם הרצל, ז'בוטינסקי ובן־גוריון, הוא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל בטווח הארוך.

יותר מ־45 שנה חלפו מאז. שלא כמצב היום, בו חלק ממורשעי השחיתות מככבים כפרשנים לענייני שחיתות, היה אז כוח לבושה. מי שלקה בשחיתות בצמרת הדיר את עצמו מהחברה שביקשה להקיאו מתוכה. היה גם מי ששלח יד בנפשו. וכך, חרף הטרגדיה האישית הכרוכה בכך, פרשיות השחיתות זירזו את המהפך של 1977 ותוצאתן תרמה לקידום הנורמות הנכונות לחברה הישראלית. ישראל חייבת לחתור אל חזית המדינות המתקדמות בעולם גם בתחומי נורמות הפעולה של השלטון, השוויון בפני החוק, יושרה ואחריותיות של נבחרי ציבור. ואפילו במה שהרצל קרא לו "החתירה לשלמות מוסרית ורוחנית", שעצם הצבתה כיעד, גם כשאינה מושגת, משמשת מורה כיוון ותמרור אזהרה. יעדנו הוא המקום בו עומדות בריטניה, דנמרק או הולנד ומדינות דומות, בהן מתקיים הכלל "כך לא ייעשה!" כנורמה חוץ־משפטית חזקה ומחייבת שהמסורת והתרבות קיבעו. היעד הזה יסוכל בבוטות אם עסקת הטיעון הזו תאושר.

היום בו תאושר, אם תאושר, עסקת הטיעון הנידונה לנתניהו ייזכר בעתיד כיום קלון וחרפה. לא רק על שום טבען של פרשיות השחיתות הנידונות והפסיקה המוכרת, שככל שאדם נושא בתפקיד בכיר יותר מחמירה אחריותו למעשיו; אלא בראש וראשונה מכח התנהגותו לאחר שהואשם. אולמרט, שרון ובאופן אחר רבין בשעתו, הרכינו ראש בפני מערכת המשפט והותירו לה את ההכרעה. נתניהו הרים את ידו על מערכת המשפט בחוצפה והפקרות. מתוך בניין בית המשפט, בבוקר פתיחת משפטו תקף את חוקריו, תובעיו וברמז אף את שופטיו, האשים אותם ב"תפירת תיקים", בקנוניה נגדו ובשיקולים זרים. את התובעת במשפטו היה הכרח לאבטח וקרובי משפחה של שופטיו הפכו נשואי חקירות של גורמים עלומים. זהו דפוס הפעולה של ארגוני פשע. מאוחר יותר, הניע הנאשם בחסות המגפה וחוקי חירום מאמץ מקביל להיחלצות ממשפטו, שכלל תימרון המדינה כולה ללא תקציב מאושר לארבעה סבבי בחירות, שאילו הצליח באחד מהם היה ממנה ליועץ משפטי "דחליל" שהיה עוצר את המשפט ומסייע בהעברת "חוק חסינות" גורף. זה היה נסיון הפיכה שלטונית, וישראל עמדה בפני סיכון קרוב וממשי של איבוד צביונה הדמוקרטי.

מדינה צעירה וחפצת חיים נורמטיביים, שעדיין נאבקת על גיבוש חזון משותף של חיים ביחד ועל נורמות ראויות, איננה יכולה לכונן עיסקת טיעון כלשהיא עם נאשם כזה לאחר מה שתואר לעיל, מבלי שזה ייתפס בצדק ככניעה מבישה של המדינה ל"סחיטה באיומים", פשיטת רגל מקצועית ומוסרית שתוביל לאיבוד עמוד השדרה והסמכות הכוללת של מוסד התביעה ושל מערכת המשפט. חשיבות התקדים כאן עצומה, היסטורית. נושא שהגיע למחלוקת ציבורית כה עמוקה, מוזן ממכונת תעמולה משומנת ושטוף בפייק־ניוז, חייב להיות מובהר בהכרעה חד־משמעית של בית משפט, לכאן או לכאן. כי הרי ברור לכל, שזמן קצר אחרי שחלילה תיחתם עסקה כזאת, פרטיה יתאיידו בתוך "חגיגות נצחון" מזוייפות. קו הייצור של הפייק־ניוז ישטוף את מוחם של האזרחים: "התביעה התקפלה לעסקת הטיעון כי התיקים התפורים - קרסו", "נתניהו נפל קרבן למזימה של יריבים פוליטיים וגורמי אכיפת החוק", "אין כלום ולא היה כלום, נתניהו נענה רק כדי להפסיק את העינוי שנכפה על רעייתו ומשפחתו". רבים וטובים יפלו קרבן לשטיפת המוח בהיעדר עוגן נורמטיבי כפסק דין מחייב, להיאחז בו.

הבננה הראשונה שתחליק עליה הממשלה תהפוך לקריאה "ספונטנית" של מכונת התעמולה: "להחזיר את מי שהודח במזימה". הלחצים שיועמד בפניהם נשיא המדינה להעניק חנינה לנאשם, על רקע עסקת טיעון שנויה במחלוקת, יהיו אדירים. אין שום ביטחון שהנשיא יעמוד בהם, וכך יתאדו, חלילה, אפילו התנאים המגבילים שהיו בעסקת הטיעון. ישראל תיזרק עמוק ולטווח ארוך לזרועות עולם שלישי. שכן מה הלקח שיפיק ראש ממשלה עתידי, או כל בעל שררה אחר, מהפער בין מה שחוו אולמרט או שרון לבין מה שזכה לו נתניהו? ואיזה תובע יילחם כארי על מלחמה בשחיתות? ואנחנו כולנו, אנה אנו באים? ומה יספרו ספרי הלימוד לתלמידי העתיד על ליקוי המאורות הזה?