זמן של מספרים

תשאלו כל יהודי ״כמה יהודים נרצחו בשואה?״ והוא יענה שישה מיליון. המספר הזה הוא טאבו שאסור לדבר עליו, כי כמו שאומר אחד המשתתפים בסרט של דוד פישר, ״זה עלול לעזור למכחישי השואה״. פישר למעשה נועץ סיכה בבלון של מכחישי השואה, ומראה שזה לא באמת משנה כמה יהודים נרצחו ע״י הנאצים, ואפשר לדבר על המספר הזה והשלכותיו על ימינו.

אם אחד מחוקרי השואה הגדולים, פרופ׳ יהודה באואר, אומר שהוא לא חותם על המספר הזה, אז על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להתחיל לדבר עליו, זיכרון השואה רק ירוויח מכך. דווקא פולמוס סביב המספרים אולי יגרום לנו להגיע למסקנות חדשות ולשיח בריא יותר. מכחישי השואה שמוצגים בסרט הם אנשים גרוטסקיים שלא מחוברים למציאות, וממש לא חלק מהשיח. פישר מציג אותם כאנשים כל כך הזויים. שצריך ממש להתאפק שלא לצחוק עליהם.

את הסיבה המרכזית לכך שצריך לדבר על המספר העגול נותן דווקא רונאל פישר (כן, אותו עורך דין), אחיו של יוצר הסרט, בסצנה מצמררת בה שניהם מנקים את הקבר של אימם (שהייתה ניצולת שואה). הוא אומר לאחיו ״אתה מתעסק בפרטים הטכניים כי מדובר באירוע שאי־אפשר לקלוט״. לא נותר אלא להסכים עם הדברים. אולי צריך לדבר פחות על המספר ויותר על השלכות השואה על היהודים. מכחישי השואה יכולים לשחק במספרים כמה שהם רוצים, זה לא משנה את השורה התחתונה: מדובר ברצח עם בסדר גודל ובשיטתיות אכזרית שהמוח האנושי לא יכול לעבד. השאלה ״כמה יהודים נרצחו בשואה״ אינה משנה את סדר הגודל שלה. הסרט מראה כיצד נרטיב השישה מיליון עוצב, וכיצד נעשה בו שימוש (לעיתים ציני). ויותר חשוב: מנפץ את מיתוס הסדר הנאצי. הנאצים לא באמת תיעדו כמה יהודים נרצחו על ידם, פשוט כי מבחינתם לא מדובר בבני אדם. לפעמים רצחו 100 ודיווחו על 2,000, לעיתים התעלמו ממחנות השמדה קטנים. כך שייתכן שהמספר הרבה הרבה יותר גבוה ממה שאנחנו חושבים. אך במקום לעסוק במספרים, הסרט מציע שנזכור שלכל איש יש שם, לכל קורבן יש פנים, השואה היא לא רק סטטיסטיקה, היא ניסיון למחוק מעל פני האדמה עם שלם, למחוק אותו מההיסטוריה האנושית. אסור לנו לשכוח את האמת הפשוטה הזו.