נרקוד, לא נשכח
בתנועה, במוזיקה ובפיסול: מיזם ייחודי הפגיש שורדי שואה ואמנים, שהעניקו לזיכרונות המלחמה הפרטיים חיים מחודשים. המפגש המרגש בין הדורות, שיהפוך בקרוב לתערוכה לקראת יום השואה הבינלאומי, מספק עדות לחיים הבלתי אפשריים תחת הנאצים, אבל יש בו גם כדי לספר את סיפורו של עם שבחר בחיים
הם חצו את גיל 80, חלקם נושקים ל־100, אבל הזיכרונות לא מרפים מהם. ניצולי שואה ששרדו את זוועות מלחמת העולם השנייה, את מחנות ההשמדה, מחזיקים ברגעים שמלווים אותם כל החיים. הרגע בו ניצלו, הרגע בו נפרדו מהמשפחה, הרגע בו ניסו להכניס קצת אור לחושך הבלתי אפשרי.
לקראת יום השואה הבינלאומי שיצוין ב־27 בינואר, נפתח מיזם ייחודי של מוזיאון בית טרזין, שנוסד על ידי עמותת שורדי הגטו, בשם "ימים מחוץ לזמן – אמן פוגש עדות". זהו פרויקט משותף של האמנים מאיה וגל רווה והמוזיאון, שמבקש לשמר את זיכרון השואה באמצעות מפגש של יוצרים עם שורדי גטו טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה. האמנים העבירו את זיכרונותיהם של השורדים בדרך של אמנות פלסטית וויזואלית, ריקוד, וידיאו־ארט ומוזיקה. לצד האמנות, נוצר חיבור מרגש בין שני הדורות.
במשך שנתיים אספו מאיה וגל רווה את עדויותיהם של שורדי הגטו וערכו אותן לכדי יצירות אמנות. תערוכה בנושא תוצג לקהל הרחב ב־26 בינואר, תחילה בגלריית "Art & About" בעמק חפר, ובהמשך במוקדים שונים בישראל ובאירופה. כדי לאפשר לציבור להיחשף למיצבים ולקחת חלק פעיל בשימור זיכרון השואה, פנו בעמותה לגיוס המונים כדי לממש את הפרויקט שמוערך ב־400 אלף שקל. מדובר בסך הכל ב־12 עדויות, שארבע מתוכן מובאות כאן.
המפוחית של צבי
צבי (הורסט) כהן (90) נפגש עם המוזיקאי גבע אלון
צבי נולד ב־1931 בברלין. הוא אב לארבעה ילדים, סב לשישה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים, מתגורר בקיבוץ מעברות. "כל עוד אני בחיים, אספר את הסיפור האישי שלי, לא את הסיפור של השואה", הוא אומר. "שיידעו מה בני אדם מסוגלים לעשות לבני אדם, שיבינו מהי שנאת אדם. בשיעור בכיתה לומדים על רצח שישה מיליון יהודים, אבל זה עדיין לא אומר כלום לתלמידים. גבע שמע את העדות שלי ונתפס על הרגע שסיפרתי לו על מפוחית הפה הקטנה שלי, שאני צמוד אליה כל חיי, ושלמעשה הצילה אותי מידי הנאצים. הייתי בן־12 כשהם הגיעו לדירה שלנו וציוו עליי לצאת תוך מספר דקות. שני אנשי אס־אס דפקו בדלת וצעקו: 'ראוס!'. החוצה. ואני עומד ובוכה. לקחתי סבון, מברשת שיניים ואת המפוחית. הגרמני שאל מה זה? אמרתי מפוחית פה, והכל בבכי. הוא אמר: 'נגן לי! זו פקודה'. נזכרתי בשיר גרמני שאמא לימדה אותי, ואני מתחיל לנגן. ואז הוא אומר: 'נגן עוד משהו'. ואז אני, היהודון הקטן, מעז להגיד לו: 'בתנאי אחד, אני רוצה לקרוא לאבא ואמא'".
במפגש המשותף שיתף צבי את אלון, שגדל במעברות, באותם רגעים מצמררים.אלון הלחין בהשראתם מנגינה. "צבי השתמש בכישרון הנגינה שלו במפוחית כדי להעביר לחיילים הגרמנים את הזמן עד שהוריו הגיעו הביתה מעבודות הכפייה", הוא מספר. "כלי הנגינה הזה ליווה אותו בגטו טרזיינשטט ולאורך כל חייו. אצל שנינו המוזיקה מהווה בסיס מרכזי בחיים. היא כוח, היא אמצעי לגשר בין אנשים, לאחד, לחבר. הקשבתי לסיפור של צבי וגם לנגינת המפוחית. המשפט שלו, 'המפוחית הצילה לי את החיים', עדיין מהדהד בי בעוצמה".
המבט של פטר
פטר לנג ז"ל נפגש עם היוצר עמית קבסה
משפחה: פטר נולד ב־1924 למשפחה מתבוללת בצ'כוסלובקיה. ב־1942 נשלח עם הוריו ואחותו לגטו טרזיינשטט. אחר כך הועבר לאושוויץ ומשם למחנה עבודה קאופרינג, דכאו. לקראת סוף המלחמה נשלח עם קבוצה של 12 חברים, אותם הכיר בטרזיינשטט, למחנה עבודה בלייטמריץ, צ'כיה. רק הוא חזר משם. אחרי המלחמה התנדב לבריגדה הצ'כית ועלה ארצה ב־1949. בארץ הצטרף לקיבוץ גבעת־חיים מאוחד. הותיר אחריו ארבעה ילדים, שמונה נכדים וחמישה נינים.
פטר לקח חלק בפרויקט, אולם למרבה הצער נפטר חצי שנה לאחר מתן עדותו לעמית קבסה, צייר, מלחין ויוצר וידיאו ומיצגים. "במהלך הצילומים", מספר קבסה, "כשתיעדתי את העדות של פטר, הוא אמר לי משפט שאקח לכל החיים – 'האדם קיבל מאלוהים את היכולת לשכוח. אולי זה מה שהציל אותי. אלה שלא יכלו לשכוח, מתו. רק מי שהיה מסוגל לשכוח, היה לו סיכוי לעבור את זה".
בהשראת סיפורו של פטר יצר עמית פסל העשוי ממגוון חומרים: גבס, עץ, בדים ועוד. הדמות ממחישה את רגע הפרידה – המבט של פטר כשהביט באביו בפעם האחרונה, בשנת 1942, כשעלו לטרנספורט לאושוויץ. במקום הזה נפרדו דרכיהם. "פטר סיפר לי את הסיפור הזה כשנפגשנו בבית קפה בקיבוץ, שם נהג לשבת מדי בוקר בשולחן הפינתי הקבוע שלו, מעשן מקטרת ושותה חצי ליטר בירה", עמית אומר, ומצטט מעדותו של פטר: "כשנפרדתי בסלקציה מאבא שלי, הלכתי לצד אחד. היה ברור שאני הולך למחנה עבודה והוא לגז. הוא הסתכל עליי במבט של פרידה. רק מבט. את המבט האחרון הזה אני זוכר".
הבובות של תלמה
תלמה סגל (84) נפגשה עם הציירת איזבלה וולבניק
סגל נולדה ב־1937 בווינה בשם אילזה ברייר. היא אם לארבעה ילדים, סבתא ל־14 נכדים וסבתא רבתא לנינה אחת, מתגוררת בקיבוץ ניר דוד. "ביוני 1942 נשלחנו לאושוויץ", היא מספרת. "בזכות קצין נאצי בשם אלוויס ברונר, שידע שאבי נגר מקצועי, הוא הורה להוריד את המשפחה מהרכבת. זו הייתה הפעם הראשונה שחיינו ניצלו. אבל סבא וסבתא שלי לא הורדו מהטרנספורט, הם לא חזרו מאושוויץ. באוקטובר 1942 נשלחה המשפחה שלי לטרזיינשטט, שם נשארתי עד שחרור הגטו, ב־1945".
סגל פגשה במסגרת המיזם את הציירת איזבלה וולבניק. "סיפרתי לה את העדות שלי", היא אומרת, "סיפרתי שוב ושוב איך כילדה בת חמש עמדתי בפתח גטו טרזיינשטט, מחבקת בחוזקה את המזוודה עם הצעצוע שקיבלתי מאבא שלי ליום ההולדת. אלו היו בובות פורצלן של שלגייה ושבעת הגמדים. לא ממש הבנתי מה קורה סביבי. אני רק זוכרת שהמשכתי להחזיק חזק את המזוודה הקטנה עם הבובות שלי. בכניסה לגטו עמדו קצינים עם רובים מכודנים. אחד הקצינים עצר אותנו, כיוון את הכידון למזוודה ושאל: 'מה יש לילדה הזו ביד?'. ואז המזוודה החליקה לי, הבובות התפזרו ונשברו על הרצפה. התכופפתי מיד לנסות לאסוף את השברים, אך אמא שלי משכה אותי בידה וביקשה ממני להמשיך לצעוד בשקט קדימה, שלא אעז לבכות עכשיו".
מהרגע הדרמטי הזה יצרה וולבניק, ציירת פיגורטיבית, ציור מפחם על נייר לבן. "המילים של תלמה נצרבו אצלי", היא מסבירה, "כידון, מזוודה, שבעה גמדים, גטו, שלגייה בלי ראש, שבורה לרסיסים. את כל אלה הבעתי בדרך שלי בעזרת הפחם על הנייר הלבן. בלי צבע. הקשבתי לתלמה. היא אמרה לי בין היתר: 'זה חי איתי. אני מטבעי אדם אופטימי, לא מתעסקת במה שלקחו ממני, אבל העצב הזה קיים אצלי, בפנים'. כשאמרה 'בפנים', היא חייכה אליי כמו מתנצלת והצביעה עמוק פנימה. מיד הבנתי שזה נמצא במקומות שאין לי גישה אליהם".
הקברט של חנה
חנה מלכא (98) נפגשה עם הרקדנית מורן זילברברג
לחנה שני ילדים, חמישה נכדים ושתי נינות, והיא מתגוררת בקריית חיים. היא נולדה בצ'כוסלובקיה לאם יהודייה ואב נוצרי. ב־1942 נשלחה עם משפחתה לגטו טרזיינשטט ומשם לאושוויץ. יד הגורל הצילה אותה ועוד 200 מחברותיה בסלקציה של ד"ר מנגלה. עלתה לארץ ב־1946 והקימה לדבריה "משפחה לתפארת".
חנה נפגשה עם הרקדנית והמורה למחול מורן זילברברג. החיבור ביניהן הוליד ריקוד. חנה החזירה את מורן לשנת 1945, לסיפור על מופע קברט מאולתר במחנה אדרן בגרמניה, שם עבדה בבית חרושת לנשק. מורן מספרת על עדותה של חנה: 'בתוך כל הרעב והמחסור במחנה, כאשר משגיחות האס־אס יצאו לחגוג החליטו נשות המחנה לנצל את המצב והרימו מופע קברט. היה שם הרבה דמיון – קסט, במה ואולם. חנה זכרה כל מילה מהקברט ותרגמה לי לעברית. למשל: 'היום נדבר על עיצוב הגוף. בנות יקרות, אל תכעסו, אבל מהיום הקו החדש הוא להיות רזה, להראות את העצמות של המקומות הנכונים. בבוקר תשתו קפה שחור, כמובן שצריך לוותר על החלב והסוכר, עם פרוסה של לחם יבש, ובשום אופן לא יותר. בצוהריים מרק עם חתיכות סלק, שבעצם מיועד להזנת בהמות, אבל תורם יפה להרזיה. בערב אפשר סוף־סוף להתפנק עם שתי פרוסות לחם יבש. בנות, ההרזיה מובטחת'".
זילברברג אומרת: "הטקסט הזה הוביל אותי לרקוד את המילים של חנה, אותה נערה צעירה ממופע הקברט במחנה בגרמניה. הריקוד מספר למעשה את העדות שלה, שנמצאת היום עמוק בתוכי".
כתובת אתר גיוס המונים לטובת המיזם: www.giveback.co.il/project/66384
