הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

עם הרבה רגש ומוזיקה טובה: חובבי מיוזיקלס ישתגעו מהסרט "טיק, טיק... בום!", אבל גם לכל השאר מומלץ לחפש בנטפליקס את המחזמר בכיכובו של אנדרו גארפילד, שנותן הופעה ראויה לאוסקר | בנימין טוביאס | 4 כוכבים

מעריצי איש העכביש יסלחו לי עכשיו, כי הגיע הזמן לדבר על תפקידו הטוב ביותר של אנדרו גארפילד השנה, והוא בסרט הנהדר "טיק, טיק... בום!" שבו הוא מככב בנטפליקס וצובר מומנטום לקראת זכייה באוסקר על חשבון וויל סמית המאוס ב"משפחה מנצחת" (פרס גלובוס הזהב כבר באמתחתו). בסרט, שבו גארפילד מגלם את המחזאי המנוח ג'ונתן לארסון, הוא מביא בדיוק את אותן איכויות של גבר־ילד שמתאימים גם לספיידרמן שלו: הוא תמים וילדותי, אך אכזר כשצריך. מתוק, אך מרוכז בעצמו.

כמה מילות רקע לסרט, שמתרכז בסיפור נורא ידוע בברודוויי אבל נורא לא מוכר לקהל הישראלי: לארסון הוא כותב המחזמר המצליח מהניינטיז "רנט" ("שכר דירה") על חבורת צעירים בוהמיינים שחיים בניו־יורק בתקופת מגפת האיידס. רצה הגורל ולארסון מת בגיל 36, בבוקר הבכורה של "רנט" (!) ולפני שזכה לראות את המחזה שלו הופך לסנסציה או לקבל בעצמו את פרסי הטוני והפוליצר בהם זכה אחרי מותו.

"טיק, טיק... בום!" ששמו בדיעבד נבואי ממש למחלת הלב שהרגה במפתיע את יוצרה הצעיר, הוא סוג של טיוטה ל"רנט" — מעין מונולוג מושר של לארסון שבו הוא מספר על חייו כמחזאי צעיר ונלהב בניו־יורק, שמנסה לשווא להעלות הצגה שלא מעניינת איש. ברקע, כמובן, מחלת האיידס שקוטפת עוד ועוד חברים.

קוראים ישראלים לבטח יתהו בשלב הזה: אוקיי, זה נשמע כמו סיפור מאוד פנים־אמריקאי ופנים־ברודוויי, שסובב (בעקיפין) סביב יצירת מחזה שמעולם לא הוצג בתיאטראות בישראל (הסרט הכושל מ־2005 הגיע לפה לזמן קצר, והייתה גם הפקה של "בית צבי"). ואם להוסיף לתחושת הברנז'ה הסגורה, את הסרט ביים ולא במקרה לין־מנואל מירנדה, יוצר הסנסציה "המילטון" (שגם מעולם לא הגיע לארץ) והוא כולל שורה של דמויות מהעולם של ברודוויי, ובראשם בראדלי וויטמור בהופעה חמה כסטיבן סונדהיים ("סיפור הפרברים") שמת לא מזמן ושימש כמנטור ללארסון. המוזיקה כאן מאוד מושפעת כמובן מסונדהיים, שברוב מחזותיו לא חיפש להגיש שירים קליטים, אלא יותר "קונספט". כן, חובבי מיוזיקלס ישתגעו כאן.

ואני אומר לכל השאר: עזבו את ברודוויי, וחפשו את הסרט בנטפליקס. לא צריך את כל המידע שמוגש כאן בפסקאות המבוא כדי להתחבר ולהתרגש מ"טיק, טיק... בום!" זה סרט נפלא על נעורים מול הזדקנות מוקדמת, על הבטחות לא ממומשות, על למכור את עצמך מול להאמין בעצמך, על חדוות היצירה מול הפחד הנצחי מהמוות. וכמו במיטב הסרטים — הוא מצליח להסיע אותנו בזמן לניו־יורק של 1992 ולהרגיש כמו אותם צעירים נואשים שהם כבר לא כל כך צעירים, וילדי פלא שמרגישים אט־אט ש"הלך הפלא, נשאר הילד". "טיק, טיק... בום!" אולי לא עמוק במיוחד, או מקורי יחסית נניח ל"כל הג'אז הזה", אבל הוא כן מרגש ומרגיש מתוק וילדותי כמו הגיבור שלו.

דן שפירא מרתק באחת הגרסאות היפות והחזקות של "אדיפוס המלך" - של תיאטרון נוצר, שמדגישה עד כמה הקלאסיקה הזו אקטואלית לימינו | שי בר יעקב | 5 כוכבים

ההפקה החדשה של "אדיפוס", העולה בתיאטרון נוצר, מדגישה את סיפור המגפה כפתיח לטרגדיה, ומקשרת אותה למגפה אחרת, מגפת הקורונה שלנו. אדיפוס, בגילומו המורכב והמרתק של השחקן דן שפירא, מופיע בתמונת הפתיחה כשליט מודרני, המתקשר עם בני עמו דרך מסך הטלוויזיה ומבטיח להציל אותם מהמגפה הנוראה. דבריו מעבירים צמרמורת כשאתה מזהה מאחורי המילים העתיקות של סופוקלס את הרהב של מי שאוהבים לפתוח כל נאום שלהם לאומה במילים "אזרחי ישראל".

זה רק אחד הרגעים המפתיעים בהפקה המיוחדת שיצר הבמאי אבישי מילשטיין, הנעה בטבעיות בין יוון העתיקה לישראל המודרנית, ועושה שימוש מתוחכם באמצעים טכנולוגיים מודרניים. התרגום המודרני והגמיש של שמעון בוזגלו מתחבר בצורה טבעית לעיבוד של מילשטיין, שמצליח באמצעות המצלמה להעביר אותנו בין תמונות חוץ פומביות לתמונות פנים אינטימיות. אחת התמונות החזקות ביותר היא תמונת התאבדותה הנוראה של יוקסטה (אנה סטפן המרשימה), המתרחשת בחדר השירותים ומועברת באמצעות המצלמה. בהט קלצ'י, בתפקיד המקהלה, שנכתב לחלוטין מחדש, מתווכת בצורה אורגנית בין הצופים להתרחשות הבימתית. חידוש מרענן נוסף הוא החיבור בין התפקיד של הנביא תרזיאס לזה של הרועה, המגיע לתת את האישור הסופי לאשמתו של אדיפוס. את שניהם מגלם עודד קוטלר בעוצמה רבה ובחן כמעט ליצני. עוד תפקיד הזוכה לאינטרפרטציה מקורית הוא השליח מקורינתוס, אותו הופך מוצי אביב לפנינה קומית קטנה. גם ערן בוהם בתור קריאון מגיש ביצוע חכם ומדויק, במיוחד בתמונה שבה אדיפוס שם לו אקדח על השולחן כמו מנהיג של מאפיה ומבקש ממנו לעשות את הדבר הנכון.

מעל לכל ההצגה נהנית מהביצוע הכריזמטי של שפירא, הנע בטבעיות בין הפאזות השונות של התפקיד, ובונה דמות חריפה ורבת־סתירות פנימיות המעוררת דחייה וגם חמלה. בזכות כל אלה הופכת ההפקה הזו לאחת הגרסאות היפות והחזקות של "אדיפוס המלך" שראיתי בחיי. הצגה קלאסית אבל גם אקטואלית ביותר. אתה רק שואל את עצמך בסיום, האם גם הקורונה תצליח להוליך מי ממנהיגינו לחשוף את חטאיהם העמוקים ברבים, או שנצטרך להסתפק במנהיגים מזדקנים החותמים בסתר על עסקאות טיעון על פשעים הרבה יותר קלים?

אחרי שהפכה לדיווה ספרותית עם גדודי מעריצים ברשת, "אף יהודי", קובץ הסיפורים החדש של ענת עינהר, הוא חתיכת אירוע | רן בן נון | 4 כוכבים

ענת עינהר היא קצת יותר מסופרת. בשנים האחרונות היא הפכה למעין דמות איקונית, דיווה ספרותית עם גדודי מעריצים ברשתות החברתיות, כך שקובץ הסיפורים החדש שלה, "אף יהודי", הוא אירוע קוסמי רב־ממדי, הרבה מעבר לעוד השקה.

זה מתחיל במקום הכי לא צפוי - מופע סטנדאפ של שחר חסון, בסיפור "איש בקהל". האיש הוא גבר גרוש, הזמן הוא יום ההולדת ה־16 של בנו. הבדידות דווקא במקום הלכאורה שמח משרה תחושת חידלון, אפסות קיומית וכישלון מתמשך - מאוהבים לאויבים, מעוצמה לחולשה, מממשות לאין. עינהר מוליכה אותנו במסלולים השגורים של הקיום בעיר כשהם צוללים אל עבר שקיעה סופנית, שקטה.

סיפור הנושא הוא מהתלה משונה במקצת על שני זוגות ישראלים צעירים בחופשה מפנקת באתר ספא בגרמניה, שבמהלכה נחבל אפה של אחת מהן מנפילה כואבת בטיול אופניים. אלף סיוטי שואה ותסביכי דור שלישי מתכנסים אל תוך טקסט קצר ומהודק, אירוני, אוורירי, מרושע. עינהר נעה תמיד בין ריחוק קומי לבין חיבוק אוהב, רגע אחד מלטפת את גיבוריה וברגע הבא מנחיתה עליהם סטירה מצלצלת, כשאנו מיטלטלים בין שעשוע לאימה.

הסיפור היפה בקובץ הוא "שמלה ירוקה" ובו סטודנטית לא־ירושלמית מבצלאל לובשת את השמלה הקטנה האהובה עליה ויוצאת למסיבה בכפור, תועה ברחובות זרועי פסלי האריות המקריפים. הכל בבירתנו הקדושה זועק זרות וניכור, ומולם העור החשוף, פגיע כל כך מול לחישות הזימה והמבטים השיפוטיים. אצל עינהר המיניות לא בהכרח קשורה לסקס, היא חרותה בנפש, צרובה אל תוך הליבה הפנימית, מטונפת ואלוהית, מרוממת את העברית ושוב מנחיתה אותה למחשכי הגיהינום הלחים.

אם גם אתם עומדים חסרי אונים מול מדף היין או מול התפריט במסעדה, ייתכן ש"מוצר צריכה בסיסי" הוא הפודקאסט בשבילכם. תמזגו לכם כוסית ותתחילו להאזין | אסף יערי | 4 כוכבים

חייבים להגיד את האמת: תוכנית על שום דבר הצליחה רק פעם אחת בהיסטוריה, וגם אז רק בזכות כתיבה מושלמת וצוות שחקנים חד־פעמי. בניגוד למה שלא מעט מגישי פודקאסטים ישראלים חושבים, לא מספיק לשבת מול מיקרופון ולדבר על מה שעובר לכם בראש באותו רגע. גם אם החברים חושבים שאתם שנונים ומצחיקים – כדאי שיהיה לכם נושא לדבר עליו.

רצוי מאוד שזה יהיה נושא שאתם מבינים בו ויכולים לספר עליו דברים מעניינים שלא ידועים לקהל הרחב, ולא יתגלו בחיפוש בגוגל או בוויקיפדיה. לדוגמה, אם אתם עוסקים ביין, מבינים ביין, ואוהבים יין, למה שלא תיצרו פודקאסט על יין.

זה בדיוק מה שעושים רוני ססלוב וגיא הרן, מגישי ההסכת "מוצר צריכה בסיסי". השניים מומחים בתחום, וגם מתפרנסים מסדנאות, מייעוץ, מטיולים ומכתיבה על הנושא – וזה ניכר בפודקאסט.

כבר ארבע שנים מוקדש כל פרק לנושא או אורח שמאיר זווית אחרת בעולם הרחב הזה, של לבנים, אדומים, ורודים ואפילו כתומים (זה הטרנד האחרון, אם לא שמעתם).

אחד הפרקים האחרונים יצא לחקור ולפצח נושא שלכאורה העוסקים בתחום יעדיפו לסנן – מחיר היין, ביקב, בחנות או במסעדה.

מנכ"ל יקב דלתון הסביר כמה עולה לייצר יין בישראל, ממחיר הענבים, דרך החביות, הפקקים ואפילו התוויות. המסקנה: אם תראו על המדף בסופר בקבוק יין בחמישה יורו, כמו באירופה, תחשדו שמשהו לא בסדר.

מנהל שיווק של חברת משקאות הכניס אותנו לנבכי התמחור של יינות מיובאים, כמו העלות של השארת יין יוקרתי על המדף שספק אם מישהו יקנה. סומליירית ותיקה שמייעצת למסעדות בנוגע לתפריטי יין, הסבירה למה כוס במסעדה עשויה לעלות כמו בקבוק בחנות, אם כי הודתה שהפרש של עשרות אחוזים בין שתי מסעדות במחיר בקבוק יין זהה הוא פשוט לא סביר.

https://wineisbasic.com/

לפרק על מחירי היין

https://open.spotify.com/episode/0Gw1MoyLfCfb7rexb5iZNy

להוציא לאור אסופת שירים גנוזים של דיוויד בואי כמו Toy זה תמיד רעיון טוב, רק חבל שזה נעשה במהדורה כל כך יקרה | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

אחרי ההופעה שלו בפסטיבל גלסטונברי ב־2000 דיוויד בואי החליט לכנס את הלהקה שלו במטרה להקליט מחדש אסופת שירים שכתב והקליט בין השנים 1971־1964. חברת התקליטים שלו כנראה חשבה שזה רעיון פחות טוב, והפרויקט שזכה לשם Toy נגנז. עכשיו, במסגרת חגיגות יום הולדתו ה־75 של הגאון המנוח, האלבום סוף־סוף יוצא באופן רשמי, ואפילו מורחב.

כשמאזינים ל־12 השירים שמרכיבים את Toy (שבמהדורה החדשה והמשולשת נוספו להם שלל גרסאות אלטרנטיביות), לא ברור מה עבר אז בראשם של אנשי הלייבל של בואי. גם אם לא מדובר בעבודה הטובה ביותר שלו, ולמרות שהחומרים נכתבו במשך תקופה ארוכה, המעטפת המהודקת שסיפק ההרכב של בואי לשירים כמו I Dig Everything הפותח, The London Boys הנוגה משהו או ל־Can’t Help Thinking About You הכיפי, הופכים אותם לתלכיד מרשים ביותר, בטח למול החומרים שבואי יצר לאורך המחצית השנייה של האייטיז ומרבית הניינטיז, שאיש לא חשב לגנוז.

מאז שבואי לא איתנו, הקטלוג שלו זכה לטיפול די מעמיק, עם הוצאות מחודשות וקופסאות מקיפות למעריצים שלא חושבים פעמיים לפני שהם שולפים את הארנק. Toy היה צריך להיות היהלום האבוד של בואי שרבים היו שמחים לשים עליו יד. אלא שבדרך לשם נעשו לפחות שתי טעויות שקצת מקלקלות את החגיגה.

הראשונה היא בבחירת העטיפה. קשה להאמין שהאיש שחתום על כמה מהעטיפות האיקוניות בתולדות הרוק, ושבכל אלבום הקפיד להראות – ובעיקר להישמע – אחרת, היה בוחר בעטיפה כל כך לא מזמינה על גבול המרתיעה.

השנייה מרתיחה אפילו יותר. במקום להוציא את 12 השירים האלו על גבי תקליט או דיסק בודד, הלכו פה על מהדורה משולשת ומאוד יקרה שתגרום לרוכשים לרבים לוותר (ובצדק) על האלבום המומלץ הזה. בשביל בונוסים בדמות 26 גרסאות נוספות לשירים, שיפים דיים כבר בגרסת המקור, המציאו מהדורות לאספנים אמידים ושירותי סטרימינג. במקרה הנוכחי מה שאמור היה להיות המסלול למתקדמים הפך לברירת המחדל.