שיעור לחיים

כבר בהיכרות הראשונה עם נגיף הקורונה, כשהמילים "בידוד" ו"סגר" התחילו לרחף באוויר, רחלי ודני חדד מנתיבות ארזו את שלושת ילדיהם רועי (8), אביה (6), והלל (3), מכרו את רוב רכושם והחליטו לנדוד אחר מציאות אחרת לילדים שלהם. אז הם עברו למקסיקו, קוסטה־ריקה, ומשם לתאילנד, כשהיעד הבא הוא דרום־אפריקה, רודפים אחרי השמש ואחרי מקום עם כמה שפחות הגבלות.

במקום בתי הספר הממסדיים שבהם למדו בעבר, הילדים לומדים עכשיו בבית הספר של החיים - מהאנגלית שאמא מדברת עם המקומיים ועד הכסף החדש שצריך להכיר בכל מדינה. בין לבין יש גם שיעורי שחייה בווילה הפרטית שהם שוכרים בכל מקום שאליו הם מגיעים. "הקורונה נכנסה לחיינו ופתאום הילדים היו איתנו בבית, סגורים", מספרת רחלי. "תמיד רציתי לטייל בעולם, אבל אז הגיעו הילדים, המשפחה והמציאות. הייתה לי רשת מכוני פילאטיס ובעלי עבד בנדל"ן. בתוך כל הכאוס והפחד מהלא נודע התחלנו לדבר על הטיול הזה שוב. הצלחתי לשכנע את דני, ולפני יותר משנה מכרנו את כל מה שהיה לנו, ארזנו מזוודות ומאז אנחנו בדרכים. כשרצינו לבוא לבקר בישראל בנינו קרוואן ונדדנו איתו כמה חודשים. עכשיו אנחנו בתאילנד. אם נחזור הביתה לישראל אי פעם, נתחיל מאפס אבל עם חוויות וזיכרונות. אני עובדת מהמחשב, מלמדת אורח חיים בריא, ובעלי עוזר לי וגם מתעסק במקצוע שלו. לא שברנו חסכונות וזה לא מפחיד אותנו לחזור".

איך הילדים הגיבו?

"אמרנו להם 'ילדים, אנחנו יוצאים למסע'. הם התרגשו בטירוף. אף אחד לא לקח את זה קשה. כשהיינו בישראל לביקור כבר בער בהם לעבור שוב למדינה אחרת".

ומה עם לימודים?

"אני מאמינה שבן אדם לומד כל הזמן כל עוד הוא נושם. לא צריך לשבת מול שולחן וכיסא. הלימודים קורים אצלם בחיים כל הזמן. שיחררנו את הקטע שחייבים ללמוד, אבל יש תוכנית לימודים אחרת. אנחנו נוסעים למדינה חדשה והם שומעים אותנו מדברים אנגלית, תאילנדית, והם כל הזמן בלמידה. לומדים תרבות חדשה, מתחברים לחברים שאין להם שפה משותפת איתם. המטרה שלנו כהורים זה לגרות אותם, להעשיר אותם בידע שהוא לאו דווקא מתמטיקה. בכל מדינה או עיר שאנחנו מגיעים אליה אנחנו מכניסים אותם לחוגים, בתי ספר מיוחדים של זרים, זה תלוי מה הם מבקשים. אנחנו נותנים להם את האפשרויות והם בוחרים מה מעניין אותם. מה שלא בא להם אני משחררת. אני מאמינה שאם הם ירצו להשלים בגרויות כשיהיו גדולים, הם יעשו את זה.

"בן אדם לומד כל עוד הוא נושם. לא צריך לשבת ליד שולחן וכיסא". משפחת חדד, תאילנד

"אנחנו מלמדים אותם על עסקים, כסף, משחקים איתם מונופול, הם ממש חווים את החיים האמיתיים. לומדים גיאוגרפיה בזכות טיולים בעולם. רועי ממש אוהב חשבון אז אנחנו עושים איתו שיעורים. גם לתרגל חשבון אפשר בדרכים שונות, למשל אנחנו הולכים למשחקייה שבה הם צוברים נקודות ומחשבים לעצמם את הכל. הם גם עורכים לבד סרטוני יוטיוב מטורפים".

באופן לא מפתיע, הבחירה לצאת מהשגרה גררה ביקורת לגבי הדרך שבה בחרה המשפחה להתמודד עם המצב, מצד המשפחה ואפילו מאנשים זרים שראו תמונות שלהם ברשת. "בהתחלה אנשים חשבו שהשתגענו, במיוחד המשפחה הקרובה. חשבו שתוך חודשיים נחזור. מישהי בפייסבוק זרקה לי שאני הורסת לילדים את החיים. כתבו לי 'כמה טמטום שאין לילדים לא חברים ולא חינוך'. זה בסדר, אני עובדת ברשתות החברתיות ואני יודעת שלכל דבר יהיו תגובות לכאן ולכאן. ברור שמה שאנחנו עושים כאן לא רגיל, זה שונה מרוב האנשים. אבל אף אחד לא יכול לדעת אם זה טוב או לא. אין דרך אחת נכונה".

אמא, אדמה

אצל נורית ויובל גושן הסיפור די דומה מבחינת אריזת המזוודות והעזיבה, אבל שונה לגמרי בצורת החינוך והמחייה. הם תל־אביבים, היא מדריכת קולינריה והוא דולה לאחר לידה, מנחה לאבהות והורות, הורים לזוהר (6) ומרים (שנתיים). כשהקורונה התחילה לסגור עליהם ועל הבנות, גם הם מכרו את כל רכושם, גייסו כסף והחלו לבנות בפנמה "חוות חופש" להורים ישראלים שירצו לעבור לחיות כמוהם.

בחווה הם מלמדים את הבנות שלהם ואת הילדים האחרים עבודת אדמה, וזה בית הספר שאליו הם קמים בכל בוקר. "גרנו בתל־אביב בדירה ששיפצנו וסידרנו בעצמנו", מספרת נורית כשהיא לבושה בגדים קצרים, כי בפנמה תמיד חם. "היה לנו ארמון שכור בגבול נווה צדק, 90 מטר חצר ובריכה מחוממת. אני ערכתי סיורי אוכל בשוק הכרמל ויובל היה דולה לאחר לידה ומנחה לאבהות ולהורות. הבת הקטנה שלנו, מרים, נולדה למציאות ההזויה של הקורונה. לפני תשעה חודשים החלטנו לעזוב את כל מה שיש לנו פה ולעבור לגור בפנמה.

"המציאות בארץ בגלל הקורונה לא מאפשרת חיי חירות שבהם אתה שולט ומנהל את החיים שלך. עם כל כך הרבה הגבלות, המציאות הזו סגרה עלינו והיינו חייבים לברוח. כשהבנו שהמצב לא יחזור לעצמו ורק ילך ויחמיר, ברגע אחד החלטנו לעבור. דיברנו עם אנשים שראינו שנתקעו בפנמה בסגרים ופשוט עברו לגור שם. הייתה לנו רשימה ענקית של מדינות שחשבנו להגיע אליהן לפני, אבל ביררנו את תנאי מזג האוויר, עלות השטח והבירוקרטיה, וזה התאים לנו בול. גילינו שהיכולת לבסס חיי חופש פה היא הרבה יותר פשוטה וקלה מכל מקום אחר בעולם, ובטח בארץ".

"המציאות בארץ לא מאפשרת חירות ושליטה על החיים שלך". משפחת גושן, פנמה

יובל לוקח את המצלמה, וכשהבנות משחקות ורצות מסביבו הוא מתחיל לעשות לי סיור מודרך באחד המקומות הכי יפים בעולם. "השטח שלנו נמצא במרחב עם הרים מסביב, הכל ירוק, נחלים ועצים, המון שטחים חקלאיים. יש לנו פה חווה, גייסנו כסף, ואנחנו מלווים קרוב למאה משפחות שרוצות להעתיק את החיים שלהן לפה. הכפר שלנו נמצא שש שעות מפנמה־סיטי, והמציאות פה שונה לחלוטין. אצל המקומיים לא תראי שלטים עם המילה סגר או קורונה, וכמובן שאין מסכות".

מה סדר היום שלכם ושל הבנות?

"אנחנו מאמינים בלמידה מתוך אינטראקציה", עונה יובל. "החיים מאוד דינמיים. הלמידה הבריאה והנכונה ביותר שילד יכול לעבור היא על ידי חשיפה. הבנות קמות כל בוקר ויוצאות איתנו לשטח, לחקלאות, לעבודת האדמה, מבינות תהליכים מתוך החיים, כמו לראות אפרוחים גדלים והולכים אחרי אמא שלהם התרנגולת, דינמיקה של סייח שנולד בטבע ולא בתוך ארווה. הן מגדלות איתנו את הירקות והפירות שלנו ויודעות מגיל צעיר לחיות בשטח עם מעט מאוד ציוד. בנוסף, כשאנחנו נמצאים באינטראקציה מול אנשים בכל הגילים, הן לומדות כישורים חברתיים אמיתיים. החברות הכי טובות שלהן פה בכפר הן בנות עשר, דוברות ספרדית, והן מבלות ביחד שעות. הבנות שלנו לא יודעות ספרדית אבל זוהר מנהלת איתן שיחות עמוקות. כשהגענו לפה היא לימדה אותן עברית כדי שתוכל לתקשר איתן".

זום אין

בניגוד לחיים הזוהרים של שתי המשפחות שמטיילות בעולם, משפחת אביבי בחרה להכניס את הילדים שלהם ל"בידוד זום" בבית, כל עוד מערכת החינוך נמצאת בכאוס בגלל הקורונה. "הייתי שולחת את הילדים לבית הספר וכל פעם יש בידוד, מישהו חולה, וזה מאוד מפחיד אותי", מסבירה אסתי, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה. "יש לי תינוקת קטנה בבית ואני מפחדת גם עליה, אז החלטתי שאני לא שולחת את הילדים הגדולים יותר לבית הספר והם לומדים אך ורק דרך הזום. הם בני עשר וחצי ושבע וחצי. אין פתרון אמיתי לילדים, כל פעם כל הכיתה צריכה להיכנס לבידוד ואז המשפחה שמחוסנת נדפקת מזה. עד שזה יעבור לא אשלח אותם לבית הספר".

איך זה עובד?

"הבעיה היא שהמורה מגיעה לבית הספר ומלמדת את הילדים שמגיעים, ואין זום למי שנשאר בבית, רק מדי פעם לשעה בסוף היום. אז אנחנו יושבים איתם ומשלימים את שיעורי הבית, ויש להם שיעורי זום עם מורים פרטיים באנגלית, שפה וחשבון. הם מבינים את הסיטואציה. הגדול כן רוצה לחזור לבית הספר, הקטן כיף לו בבית. יש עוד לא מעט הורים מהכיתות שלהם שעשו כמוני. גם השכנה שלי, גיסתי, כולם בבית ולומדים אך ורק דרך הזום. להגיד לך שאני בלי ייסורי מצפון וזה הדבר הנכון עבורם? אני לא יודעת. זה הבריאות הפיזית מול הבריאות הנפשית. מה שבטוח זה שמערכת החינוך לפחות צריכה לתת מענה לילדים שיושבים בבית".

החופש הגדול

גם משפחת סלוין מצאה דרך מקורית להתמודד עם אתגרי הקורונה ומערכת החינוך המקרטעת - לנדוד ממקום למקום בארץ ולהתרחק ממקומות הומי אדם. בתחילת הקורונה עברה המשפחה להתגורר במשאית אסם ששיפצו, ומאז הם גרים בה עם שלושת ילדיהם הקטנים, דרור ליבי (5), טוב מאיר (שנתיים) ואור שמחה (חצי שנה). "גרנו בירוחם עד הקורונה, היה לנו סטודיו לקרמיקה ועץ", מספר האב יואל. "אני הייתי רכז של הגינות הקהילתיות, ונעמה הפעילה את החממה בבתי הספר. אנשי קהילה. מאז שהתחילה הקורונה אנחנו גרים במשאית, מטיילים ברחבי הארץ, בורחים מבידודים והתקהלויות ועושים סדנאות בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. יש לנו עסק שנקרא 'שפת מדבר וסדנאות בדרכים', ואפשר לתפוס אותנו וללמוד דברים כמו ניווט, קליעת סלים, מקרמה ועוד.

"המשאית הייתה חלום של שנינו כשהתחתנו, ואז התחילו החיים. הבת הגדולה נולדה, ופחדנו שהחלום ילך וייעלם. כשהתחילה הקורונה הבנו שאין זמן יותר טוב מזה להגשים את החלום. התחלנו לבנות בתוך המשאית מעין צימר, עם מקלחת, מטבח והכל. אין הבדל גדול בין בית רגיל למשאית, חוץ מהגלגלים. יש לנו מדיח, תנור, חדר שינה, חשמל סולרי. לילדים יש את החלל שלהם ולנו את שלנו. עכשיו אנחנו חונים ליד גבול מצרים. המציאות מכתיבה לנו את המסלול. בגדול אנחנו מדרימים בחורף ומצפינים בקיץ, רודפים אחרי החום, אוהבים להיות בקרבת חברים ומשפחה, איפה שיש עבודה. אבל אנחנו גם רוצים להתבודד כמה שיותר, אז מקפידים לשנות מיקום כל הזמן".

איפה הילדים לומדים?

"אנחנו מלמדים אותם. אמא היא הגננת ואבא הסייעת. נעמה מאוד מוכשרת ועובדת איתם על יצירות ודברים שקשורים לחגים דרך החקלאות. אני מלמד אותם חשבון, ניווט, שפות, עברית ואותיות, וגם איך להשתמש בכלי עבודה שתמיד מרחיקים מילדים קטנים. הם איתנו כל הזמן, 24/7, עושים מה שאנחנו עושים ואוכלים מה שאנחנו אוכלים, וככה לומדים הרבה יותר מבני גילם שנמצאים במסגרות. אם טוב להורים טוב לילדים, וטוב לנו מאוד במסע. יש לנו לא מעט פנאי להדריך אותם ולחנך אותם. יש אתגרים כמובן. להיות כל הזמן ביחד זה גם לא פשוט, אבל לומדים לתת ספייס וזה חלק מהמסע. הקצינו למסע הזה שלוש שנים, עד שהתקופה הזו תיגמר, אבל בינתיים היא לא נגמרת, אז נראה מה יהיה. יש גם מורדות בחיי הנוודות, אבל העליות שוות הכל".

"להיות כל הזמן ביחד זה לא פשוט, אבל לומדים לתת ספייס". משפחת סלוין באוטובוס