שתף קטע נבחר
 

שווא עמלו בוניו בו

בתקופתי כיועמ”ש דחיתי הסדר טיעון במשפט של איש ציבור, משום שחשבתי שבמצב כזה צריך שתוצג לציבור התמונה המלאה בהכרעה שיפוטית. הנסיבות במשפט נתניהו אולי שונות, אך יש אתגר בהסדר טיעון: שיקום האמון שנפגע בשל העלילות על מערכת האכיפה

על סיפור פגסוס. החלמתי מקורונה בעזרת ה', וחזרתי לארץ החלומות שהיא גם, לא אחת, חלם. סיפור תוכנת פגסוס והמשטרה הזכירני פרשה שכונתה בשעתה (2003) "פרשת ניצב מזרחי", ועניינה דרך טיפול משטרתית בהאזנות סתר ותמלולן. ביקורת נוקבת שמתחתי כיועץ משפטי לממשלה עוררה ויכוח נוקב עם הפרקליטות, שהגנה על המשטרה ועל ניצב מזרחי. אודה כי הייתה זו מן התקופות הקשות בחיי המקצועיים. חלק ניכר מן התקשורת צלב אותי. בהחלטתי בפרשה הצבתי את השאלה: "מהם גבולות הכוח וכיבוד החוק העומדים בפני המשטרה?" בית המשפט העליון אימץ בהמשך את עמדתי באופן חד־משמעי. בין היתר, אמר (מפי המשנה לנשיא השופט אליהו מצא המנוח) כי: "בהתחשב בפוטנציאל הממשי לפגיעה בזכויות הפרט הגלום בצווים להאזנת סתר, הניתנים למשטרה במעמד צד אחד, אין מקום ל'פרשנות יצירתית' של הוראות הצווים על־ידי גורמי הביצוע - ולוא גם גורמי הביצוע המשפטיים - מחוץ לבית המשפט". צוות משולב שמיניתי בסוף כהונתי בראשות המשנה ליועץ המשפטי, לבנת משיח, הציב כללים מפורטים. "יצר לב האדם" אינו משתנה, רק הטכנולוגיה. למשטרה תפקידים חיוניים. חשוב תדיר להקפיד כי לא ייפגעו זכויות מתוך "להיטות יתר". הדבר אינו בשמים. תחקיר "כלכליסט" ראוי לבדיקה אובייקטיבית.

 

על אפשרות הסדר הטיעון עם בנימין נתניהו. מאז פרץ הנושא לחיינו, פנו אליי קרוב ל־20 תכניות תקשורת, להבעת דעה. לא נעניתי, כי העובדות אינן מוכרות לי דיין. ממש איני משוה, אך זכורני, כיועץ משפטי לממשלה, שבשלב מתקדם מאוד במשפט של איש ציבור בולט, פנה עורך־דין בשמו והציע הסדר טיעון דל. השבנו שבנושא מרכזי כל כך צריך שתוצג לפני הציבור התמונה המלאה בהכרעה שיפוטית ולא כהסדר טיעון קצרצר. לא נעתרתי. הנסיבות אולי שונות, אך בעיניי, עם כל זכויות מר נתניהו, ויש לו, יש אתגר מרכזי בנושא ההסדר: מעבר לתנאים הספציפיים והעונש (והקלון הוא כשלעצמו חלק הימנו), קריטי שיקום האמון שנפגע בשל העלילות על מערכת האכיפה, "תפירת תיק" ו"הפלת ממשלה", ובאופן חד וברור. אם זה לא יושג, והשיסוי - להבדיל מביקורת הוגנת ועניינית - יימשך, הנה כדברי התהלים: "שווא עמלו בוניו בו".

 

על הבדואים בנגב. פצע מדמם. לפני שנים אחדות כתב אליעד וינשל, כיום שופט, ולפני כן יועץ משפטי במינהלת הבדואים, את ספרו החשוב "והנגב לא ישקוט - סוגיית הבדואים בנגב, בין פתרון אזרחי לסכסוך לאומי". בזמנו כתבתי על כך (ברבעון "האומה"): "עסקינן באזרחי ישראל שבשביל רוב אזרחי ישראל... מאשקלון צפונה - הם עולם אחר, בלתי נודע... עד שבאה פרשייה, אם של אבדן חיים חלילה, ואם של אלימות בין־שבטית, או במגע עם המשטרה". הוספתי כי "הנגב לא ישקוט כנראה עד שיקרו שני דברים: נחישות של ממשלה לא רק להתחיל בוועדות, אלא גם לסיים בביצוע החלטות ובאכיפתן... ויכולת האוכלוסייה הבדואית לומר לעצמה, בואו נסיים הליכים ונתקדם להסדרה". לכן הגעתי אז למסקנה שצריך לדבר, לצד פיתוח שירותים ופיתוח כלכלי, גם על אכיפה; ככל שתהא אכיפה נגד הבנייה הבלתי־חוקית, כן יגדל הסיכוי שהבעיה לא תגדל חלפו שנים, ולא נשתנה דבר. הבעיה - והפתרונות - עתה כאז. חבל.

 

על שליח ציבור. נלקח החודש מרדכי בן־פורת, מראשי העלייה מעיראק־בבל, מנהיג מקומי (אור יהודה) וארצי (ח"כ ושר), מטפח מורשת יהדות בבל המעשירה, איש מעשה, שוחר שלום. מימי היכרותנו נחרת בי נועם הליכותיו והלהט הציוני והישראלי שלא חדל. זכרו ברוך.

פורסם לראשונה 19.01.22, 23:31

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים