"לא חששתי לאיתמר, הוא שיכנע אותי באחריות שהוא מפגין כלפי עצמו וכלפי חייליו"

לרגע קטן, מספרת אור סנדלר־אלחרר, כששמעה פתאום את הדפיקה בדלת, באחת ורבע בלילה, יום רביעי שעבר, היא שמחה. "במהלך השבעה נתקלתי בהמון עדויות של קרובי משפחה שתיארו תחושה מוקדמת של סכנה, אלמנות טריות סיפרו שהן הרגישו משהו ברגע שזה קרה", היא אומרת, "אבל אצלי זה לא היה ככה. אף פעם לא חששתי שיקרה משהו לאיתמר. סמכתי עליו".

אז מה חשבת כשהדפיקה בדלת העירה אותך?

"שאיתמר מפתיע אותי וחוזר הביתה. בשלוש השנים שלנו יחד אמנם לא היו הרבה מקרים של הפתעות לטובה, בדרך כלל זה היה הפוך, הוא הבטיח להגיע לאיזה אירוע משפחתי ובדקה ה־90 נאלץ לבטל בגלל המצב. ברור שהצטערתי נורא בכל פעם שזה קרה, אבל התרגלתי, עד כמה שאפשר לאורח חיים שיש בו הכל – חוץ משגרה".

מדי פעם, היא מספרת, ארעו ניסים קטנים. כמו ביום רביעי שעבר. "בצהריים איתמר צלצל והודיע לי שהוא בדרך הביתה מנבי מוסא. עד שמונה וחצי בערב היינו יחד, בשקט שלנו. ברבע לאחת עשרה עוד דיברנו בטלפון. אחר כך נכנסתי למיטה ונרדמתי. הייתי רגועה. לא העליתי בדעתי שזו הייתה הפגישה האחרונה שלנו".

השבוע, בבית הוריו של איתמר במושב הדתי בני ראם, שבמועצה האזורית נחל שורק, אלחרר כמו נחבאת בנוף הקודר של סוכת האבלים ההומה. רק המטפחת מסגירה אותה. צבעונית וגדולה. גם בלוויה, בפתח ההספד אמרה: "אהוב שלי, הגעתי לפה כמו שאתה אוהב. עם המטפחת האהובה עליך. בלי איפור, חשופה ואמיתית".

אור סנדלר־אלחרר. בת 25. החמישית והצעירה מילדי משפחה ותיקה בפתח־תקווה. כיפות סרוגות. שלוש אחיותיה הגדולות – ענבל, רותם ויעל – עוטפות אותה בדאגה. במבט ראשון הן נראות כמו רביעייה זהה. גם המטפחות שלהן דומות, נקשרות ואוספות את שיערן למעין כתר. האחת מלטפת את כתפה, השנייה מתעקשת לקרב לפיה עוד כפית מילקי ("את חייבת לאכול משהו, מאתמול אכלת רק בייגלה") והשלישית מוחה בכרית האצבע את דמעותיה של אור ובוכה יחד איתה. את הבעלים והילדים הן השאירו בבית, כדי לישון עם אחותן הקטנה בקומה השנייה של בית אלחרר, בחדר שהיה של איתמר.

"בית זה דבר דינמי, במשך השנים הייתה תחלופה בחדרים", מעיד גיא אלחרר (31), הבכור מחמשת ילדי המשפחה, "אבל בחדר של איתמר אף אחד לא נגע. לפני שנתיים וחצי, כשנולדו לי תאומות, עברנו לגור אצל ההורים לתקופה. בתי הגדולה, אלה, קראה בשמחה 'איזה כיף! נישן בחדר של איתמר'. לדעתי, הוא נראה בדיוק כמו לפני שמונה שנים, כשאיתמר יצא מכאן לצבא".

רס"ן איתמר אלחרר. בן 26. גולנצ'יק מורעל. מפקד פלגה באגוז. יחידת קומנדו. לובשי מדים ובכירים במיל' שנוהרים לסוכת האבלים מספרים על "מפקד בדם שידע להיות בן אדם. לב רחב. נשמה". ברביעי שעבר יצא אלחרר עם חברו, רס"ן אופק אהרון, לחפש ציוד לחימה שנגנב. נ', חברם ליחידה, ירה למוות בשניהם, בשוגג, כיוון שזיהה אותם כדמויות חשודות. מהתאונות הקשות שאירעו בצה"ל. הרמטכ"ל אביב כוכבי הורה על תחקיר נוקב של האירוע הטרגי, במטרה למנוע את הירי הדו־צדדי הבא.

אהבה ממבט שני

"תמיד צחקנו שאיתמר יהיה הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. כבר היה? לא שזה משנה לי משהו", אור משחררת חיוך קטן. באלבום החתונה, תלתלי הזהב שלה עוטפים את פלומת הגאלח על ראש בעלה. "איתמר היה מת אילו ראה איך התמונות שלו רצות ברשת", היא מתלוצצת עם גיא, גיסה, שמהנהן בהסכמה. "הוא לא היה בפייסבוק ולא באינסטגרם, לא התחבר בכלל לרשתות חברתיות. בחור צנוע, לא עניין אותו להתבלט ופתאום הפכו אותו לכוכב".

גם היא הייתה מעדיפה לדבוק באלמוניותה, "אבל חשוב לי שהציבור יידע מי היה איתמר. כמה שהוא אהב את הארץ, כמה שהוא תרם ונתן. כמה שהוא האמין במה שהוא עשה".

וגם חשוב לך להבהיר לקצין שירה בשוגג, שאין בך כעס.

"נכון", היא מתכרבלת במעיל ומחבקת בקבוק חם. המיזוג פועל, אבל קר בבית. בכניסה, על הספה, מונח הציוד האישי של אלחרר שהוחזר מהצבא. תיק בד עם התפילין ששימשו אותו מאז חגג בר מצווה, ותיק בד נוסף עם טלית וספר תהילים. האב השכול, מוטי אלחרר, שפרש לאחרונה לגימלאות מעבודתו כסמנכ"ל יינות ביתן, כבר הבטיח שמעתה ואילך יניח, מדי בוקר, את התפילין של בנו האמצעי – אחרי גיא ונועם, לפני אוהד ומיכל – כדי לשאוב מהם כוח ליום נוסף בלעדיו. בעמוד הראשון של ספר התהילים כתבה אור, באותיות עגולות: "לבעלי שאני אוהבת".

איך היכרתם?

"בזכותי. בעצם, גם בזכות בעלי", מספרת אחותה יעל, רעייתו של ל'. "כשהוא היה סמג"ד, לפני שש שנים, איתמר היה סמ"ך מ"פ שלו. הוא קיבל את כל הקרדיט על השידוך ומאוד התגאה בו, כאילו שאני בכלל לא קשורה. כאילו שלפני שלוש שנים, כשבעלי שאל את מי אפשר להכיר לאיתמר, לא המלצתי על אחותי הקטנה".

אור, בוגרת האולפנה ישורון בפתח־תקווה, כבר הייתה אז סטודנטית. "יכולתי להתגייס", היא אומרת, "אבל הרגשתי שבמסגרת של שירות לאומי אמצא מסלול שבו אוכל לתת מעצמי כמה שיותר. בשנה הראשונה התנדבתי בעמותת זכרון מנחם, במחלקת אונקולוגית ילדים. בשנה השנייה הייתי בגן אלי"ע, ארגון לילד העיוור. בעקבות הסיפוק שחשתי והניסיון שצברתי עשיתי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות באריאל ועבדתי במשרד הבריאות עד שהבנתי שעבודה משרדית פחות מדברת אליי. עשיתי הסבה ללימודי סיעוד באיכילוב ואני אמורה לסיים את השנה השלישית, האחרונה, אבל נראה לך שאצליח בכלל ללמוד עכשיו למבחנים?" היא שואלת ומצמידה את הבקבוק החם לחיקה.

|

איך הגבת כשהגיס שלך הציע לך שידוך?

"אמרתי 'לא, תודה'. לא התלהבתי משידוכים. חשבתי שיותר מתאים לי להכיר מישהו בלימודים או בעבודה. אבל ל', הגיס שלי, היה אסרטיבי, הרבה יותר אסרטיבי ממה שהוא בדרך כלל. כל יומיים הוא צילצל ואמר 'אור'קה, תקשיבי, לא הייתי מציק לך סתם. אני באמת חושב שהאיתמר הזה הוא יחיד ומיוחד'. רק כשהתארסנו גיליתי לגיסי, שבפעם האחרונה שהוא צילצל ונידנד לי לתת עוד הזדמנות לשידוך, כבר הייתי אחרי הפגישה הראשונה עם איתמר".

איך נפגשתם אם סירבת לשידוך?

ארבע האחיות פורצות בצחוק. יעל מסבירה שבעלה פשוט העביר לאיתמר את הטלפון של אור וקיווה לטוב. "איתמר התחיל לזוז לפני שהוא קיבל אור ירוק רשמי, הוא חתר למגע".

מתי התאהבת בו?

"מההתחלה", אור מסמיקה. "בעצם, תלוי איזו התחלה. היו לנו שתיים. בסיבוב הראשון נפגשנו פעמיים והחלטנו לא להמשיך".

"זה משהו אלחררי", מגחך גיא, אחיו הבכור של איתמר. גם הוא נפרד מבת זוגו לפני שהפכה לאשתו, "וגם להוריי היה קטע דומה. עברו עליהם כמה גלגולים עד שהגיעו לחופה".

"אחרי שלושה חודשים של נתק, אני זו שיזמה את חידוש הקשר", אור ממשיכה. "צילצלתי אליו והצעתי שניפגש באותו הערב. זה לא היה לו כל כך נוח, הוא העדיף לדחות להמשך השבוע, אבל גרמתי לו להבין שאם זה לא יקרה הערב, אולי זה לא יקרה לעולם".

"ברור שזה מה שעשית", לוחשת אחת מאחיותיה, "איתמר היה מוכן לעשות הכל כדי לא לראות אותך עצובה".

הם נפגשו במרינה בהרצליה. "הוא הגיע מבית ליד, על מדים, ישבנו שם והצגתי לו מלא שאלות, כמו בראיון עבודה. היה לי חשוב שנבהיר בינינו את הדברים החשובים לפני שאנחנו נותנים לקשר הזדמנות שנייה, ולא חששתי שהתחקיר היותר מדי יסודי יבריח אותו. שאלתי אותו על החיים ועל הדת, שאלתי גם אם הוא רואה את עצמו מתחתן במהלך השירות".

והתשובה הייתה?

"חיובית. בסוף הפגישה סיכמנו שאם אחרי חמישה חודשים יחד נגיע למסקנה שהקשר לא מוביל לחתונה, ניפרד. זו הייתה החלטה משותפת שנבעה מקשר קודם שכל אחד מאיתנו חווה. בפועל התארסנו אחרי שמונה חודשים, אבל את ההחלטה על עתיד משותף קיבלנו בדיוק אחרי חמישה חודשים. איתמר ידע לעמוד ביעדים".

איך מנהלים זוגיות בשלט רחוק?

"עד שהתחתנו זה באמת היה מורכב. איתמר יצא הביתה אחת לשבועיים והגיע אליי, לפתח־תקווה, רק בתשע־עשר בלילה מפני שהיה חייב לעבור קודם אצל הוריו ולהסניף קצת בית. כיבדתי את זה, הערכתי את זה. כשסוף־סוף נפגשנו, נסענו לשפת הים ולכל מיני תצפיות בטבע ועד חמש לפנות בוקר דיברנו בלי הפסקה. הרגשתי שהוא מכיל אותי ברמות מטורפות, שהוא מחכה לי עד שאבשיל לעלות מדרגה. גם אחרי שהוא הציע ואמרתי כן, חיכינו עוד קצת לפני שסיפרנו למשפחה, מפני שאיתמר היה בין תפקידים ואני סיימתי את התואר ותיכננתי הסבה. ואז הוריי הזמינו אותו, בפעם הראשונה, לעשות שבת בביתם. במשך כל השבוע הוא שלח לי אימוג'י של טבעות וחשבתי שהוא מסתלבט עליי, עד שבשולחן שישי הוא שלף את הטבעת והשמחה הייתה גדולה".

ידעת שאת קושרת את חייך עם איש צבא.

"וידעתי מה זה אומר. אחותי יעל נשואה לאיש צבא. סיכמנו שבשלב הראשון נשכור דירה בפתח־תקווה, ליד הוריי, כדי שלא אהיה כל כך לבד, וידעתי שהצבא הוא דרך חייו, לא משהו שישתנה בעוד שנה".

יכולת לומר שאת פוחדת, שאת רוצה לראות אותו בתפקיד פחות קרבי.

"אולי יכולתי, אבל מעולם לא עבר לי בראש לעשות את זה. ידעתי כמה איתמר אוהב את השירות ואת החיילים, את המשימות והאתגרים, וכמה חשוב לו להגן על המדינה".

"איתמר, שהיה כל כך צנוע, היסווה את עובדת היותו אידיאליסט", מוסיף גיא, אחיו. "ידענו מה התפקיד שלו, אבל אין לי מושג מה היו מעשיו. הוא לא דיבר איתנו על כך".

"איתי הוא דיבר, והרבה", אומרת אור, "והפתיחות שלו הרגיעה אותי. הוא שיכנע אותי לא רק בצדקת הדרך, אלא באחריות שהוא מפגין כלפי עצמו וכלפי חייליו. אליה כהן, בנה של אחותי רותם, הגיע אז למצוות והמורה שלו הטיל משימה על תלמידי הכיתה – לבחור גיבור ולשאול אותו מה זה גבורה. אליה בחר בשני גיבורים – ל', בעלה של יעל וב'דוד איתמר', למרות שעוד לא היינו נשואים. ביום שקברנו את איתמר המורה של אליה שלח לנו את הסרטון שצילם".

בסרטון אומר איתמר בטון נחוש וקולח: "גבורה, אם נכמת אותה למילים, זה אומץ לב. זו היכולת שלך לעשות משהו שהוא מעבר לטבע. אבל במושג הזה יש גם המון אהבת הזולת. היכולת שלך להסתער בשביל החברים שלך. מבחינתי, רועי קליין היה גיבור כשנשכב על רימון בשביל להציל את חבריו".

הסלולרי של רותם, אחותה, עובר מיד ליד. כולם צופים בסרטון ואף עין לא נשארת יבשה. "איתמר הלך עם הגבורה הזאת עד הסוף", אור מתייפחת. "הוא בכלל לא היה אמור להיות שם. ציוד הלחימה נגנב מהפלוגה של אופק, לא מהחיילים של איתמר, אבל הוא לא היה מסוגל לעמוד בצד כשחבר שלו נקלע לצרה. הוא היה חייב לעזור".

ואת כועסת על הגבורה שהתעקש להפגין?

"לא", קולה נחנק. "אני בטוחה שאיתמר רצה לחזור הביתה, ואליי, בשלום".

לבשל ולסדר יחד לפני שבת

הקורונה לא התחשבה בתוכניות החתונה שלהם. שבוע לפני המועד שנקבע הוחלט להגביל התקהלות עד מאה איש. יומיים לפני הלילה הגדול החליטה הממשלה להגביל התקהלויות לעשרה אנשים בלבד. תוך יממה, בסיוע קרובי משפחה וגם בעזרת אנשים זרים ששמעו על מצבם, הועמדה חופה בבית של חברים. "חתונת קפסולה, למרות שהמונח עוד לא היה קיים. גם המסכות עוד לא היו אז בגדר חובה. ההוראה הייתה להקפיד על חיטוי ובמשך כל הערב חילקנו לאורחים אלכוג'ל".

שנה אחרי החתונה, כשיצא לחל"ת של ארבעה חודשים ("הוא היה בין התפקיד בגולני לבין התפקיד באגוז") המריאו לירח דבש במערב ארצות־הברית. "שכרנו קרוואן, טיילנו, התפעלנו מהנוף, והדבש האמיתי נבע מהעובדה שבפעם הראשונה היינו כל כך הרבה זמן ביחד, רק הוא ואני. הטיול הזה לא גרם לי לראות את איתמר באור חדש. גם כשלא היינו יחד 24/7 הרגשתי שהוא איתי ואני בטוחה שזה גם מה שהוא הרגיש".

במהלך ירח הדבש פרץ מבצע שומר החומות ואיתמר נדרך. "מהרגע שנודע לו על המבצע הוא התחיל לחפש את הטיסה הראשונה לארץ, למרות שהיה בחל"ת. הוא צילצל למפקדים וביקש שישבצו אותו בכל תפקיד שבו יוכל לתרום. הוא השביע את ל', גיסו, שיודיע לו אם וכאשר יתקדמו לכניסה קרקעית. ל' ענה לו 'אחי, אני מבטיח לך, לא ניכנס בלעדיך'. כשחרשנו את הגראנד קניון איתמר ויתר על מוזיקה ומצא את הערוץ הישראלי. לא פיספסנו אף אזעקה".

אפשר לומר שנדבקת מאיתמר? שגם את הפכת למורעלת?

"אני מניחה שזה מה שאומרים עליי", היא מתלבטת, "אבל לדעתי, איתמר לא היה מורעל על הצבא. הוא היה מורעל על החיים. לקצינים צעירים קל מאוד להישאב לשירות קבע, צה"ל הוא כמו חממה, אבל איתמר שאל את עצמו מדי יום ביומו מה ולמה הוא עושה בתפקיד, והאמונה הזאת גרמה לו להרגיש שהוא נתרם אפילו יותר ממה שהוא תורם לארץ ולמדינה. בתחושה הזאת אני מודה שנדבקתי. הסכמתי איתו כשהוא אמר 'אני בחיים לא אצא לשליחות בחו"ל, אני לא אוכל לחיות מחוץ לגבולות ישראל יותר מחודש'. ראינו את העתיד שלנו כאן, מגדלים ילדים, בונים משפחה. בחודשים האחרונים העלינו הילוך בחיפוש אחר בית. בבני ראם כבר אין קרקעות, חיפשנו בדרום הר חברון, חלמנו להחליף את העיר בחיק הטבע".

ויש לך עדיין אמון טוטאלי במערכת הצבאית.

"כן", היא לא מהססת. "יחקרו, יסיקו מסקנות, אולי נצליח למנוע תאונות קטלניות. אם לא נאמין בצבא אין לנו זכות קיום כאן".

בהספד, מעל קברו הטרי של בעלה, אור אמרה: "לפני כמעט שנתיים, ביום החופה, שאלו אותי מה איתמר בשבילך. התשובה שלי הייתה שהוא הכל. הוא השלווה, השקט שלי, העצבים, האהבה". עכשיו, כשהיא מניחה את ראשה על כתף אמו, אור הודפת שאלות שאינן לרוחה כמו האם היא, אשתו, הרגישה במקום השני מפני שהלב שלו היה נתון לצבא.

"לא התחתנתי עם הצבא, התחתנתי עם איתמר", היא לא נאבקת בדמעות. "שלוש השנים האחרונות, יחד איתו, היו המאושרות בחיי. הוא היה הבעל הכי טוב והחבר הכי טוב שלי. גם בתקופות מתוחות, כשידעתי שהוא חשוף לסכנה, ראיתי כמה הוא שמח בשליחות שלו ועם החיילים שלו וזה מה שגרם לי להיות חזקה ומאושרת".

כל פרט מחייהם המשותפים מקבל עכשיו משמעות שונה. "הוא קרא לי מאמי ואני קראתי לו מאמי. במקרים נדירים, כשקרא לי אור, שאלתי מה קרה". השיר שלהם היה "ביחד" של מארינה מקסימיליאן. "איתך, גם סוף העולם לא מפחיד אותי". והיא מתגעגעת לרגעים הקטנים של השגרה. "לסדר את הבית לפני שבת, לבשל ביחד. איתמר היה אמור לצאת ללימודים באוגוסט מטעם הצבא. היו הרבה תחומים שעניינו אותו ומילת המפתח שלו הייתה 'לשלב'. אולי כלכלה ומינהל עסקים, אולי כלכלה והנדסה. אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה שהצעתי לו להתמקד בתחום אחד שיאפשר לו להיות יותר בבית. אולי כיביתי לו קצת את החלומות. מעבר לכך אין בי שום חרטה. אני לא מצטערת לרגע על הדרך שעשינו יחד. אילו יכולתי, הייתי חוזרת עליה שוב, מההתחלה".

מרים פרץ מגיעה לסוכת האבלים. היא מספרת להם שכל אדם מתמודד עם האובדן בדרך שלו ובקצב שלו. אין מוקדם ומאוחר, כל עוד זוכרים שיש מטרה משותפת – "ובחרת בחיים". גיא, האח, מספר על הקשר האמיץ בין איתמר לשלוש בנותיו – אלה (חמש) והתאומות כרם ונטע (שנתיים). "כשאיתמר היה מגיע הביתה, הוא היה מדגדג את אלה עד שהיא בכתה מרוב צחוק ושר לתאומות שירים מתוך תוכניות הטלוויזיה שהן אוהבות. לפעמים ממש הערתי לו 'אינפנטיל, תעזוב אותן'. אני חושש שכרם ונטע הפעוטות לא יזכרו אותו ולכן, כבר עכשיו אני מצלם אותן מדברות על דוד איתמר".

במפגש עם פרץ, בני המשפחה מספרים לה על שני תינוקות שנולדו אחרי מותו של איתמר וזכו להיקרא על שמו. "יהיו עוד", היא מבטיחה להם, "זה כוחם של החיים".

אם נ', הקצין שירה בשוגג, יעמוד בפתח – את תזהי אותו?

"כן", אומרת אור, "למרות שאני מניחה שהוא לא יגיע לבד. יכינו אותנו לקראת המפגש".

עם בתיה, ארוסתו של רס"ן אופק אהרון, כבר נפגשת?

"עדיין לא. היא ואופק היו אצלנו בשבת, לפני שבועיים. הם לא באו כדי לשמוע מאיתנו איך אפשר לנהל זוגיות וחיי משפחה במדים. בתיה ואופק כבר גרו ביחד, בתל־אביב. דיברנו על הטיול שלנו בארצות־הברית, על הטיולים שלהם, גם אופק וגם איתמר היו לפני רגילה ותיכננו לטוס ביחד, ברביעייה, בכפוף למגבלות הקורונה. ודיברנו על החתונה שמתקרבת. היא הראתה לי תמונה של שמלת הכלה".

שלוש אחיותיה של אור נסעו לבית משפחת אהרון שבגן יבנה. רבע שעה מבני ראם. אחים לנשק, אחים לגורל. "ניגשנו אל בתיה", הן מספרות בלחש. "חיבקנו אותה, היא חיבקה אותנו, בכינו ביחד, מעבר לכך לא ידענו מה לומר".

"אני יודעת מה הייתי אומרת לאיתמר, אילו יכולתי להיפרד ממנו", אור מעירה.

מה?

"תודה שהיית בעלי. זה מה שאמרתי לו בלוויה. זכיתי. זכינו. ואני לא שואלת את בורא עולם למה הוא נתן לי אותו רק לשלוש שנים, למשמרת כל כך קצרה. אני מודה".