למה אני נשארת בבידוד

"ההחלטה לסיים את הבידוד אחרי חמישה ימים היא החלטה פופוליסטית, פוליטית ולא רפואית של יושבי משרדים שלא מכירים את המציאות בשטח" - כך אמר לי בכאב רופא משפחה מנוסה. ברי סמכא רציניים לא מעטים בארץ ובעולם קובעים ששלושה מכל עשרה מאומתי קורונה מדביקים אחרי חמישה ימים. וכך, ההחלטה לכסח בבידוד היא עוגה חצי אפויה.

בידוד רחוק מלהיות תענוג. אחרי שנתיים של התנסות בסגרים ובבידודים שונים ומשונים, כולל בימים אלה כחולה מאומתת, אני בהחלט מוכנה לוותר על החוויה המפוקפקת הזו. אבל במה חטא מי שייתקל בי ביום השישי או השביעי, ועליו לקבל ממני מתנת אומיקרון מפוקפקת? מדוע העובדה שנמאס לי מהבידוד מעניקה לי את הזכות להעמיס סבל על חפים מפשע?

אומרים לי: המרכז למניעת מחלות ובקרתן בארצות־הברית (CDC) קבע גם הוא חמישה ימי בידוד. אכן - אבל אצלם הקיצור מלווה באזהרה חמורה שעל היוצאים לעטות מסכה מותאמת היטב בכל מגע עם אנשים אחרים במשך חמישה ימים נוספים. אנחנו אימצנו את המודל האנגלי: חמישה ימים ושתי בדיקות. ומי בדיוק יפקח שאכן היוצאים מבידוד יבצעו שתי בדיקות אנטיגן כנדרש? בתור לאוטובוס אנחנו עומדים כמו אנגלים? שלא לדבר על כך שהאמינות של הבדיקות הללו מפוקפקת כשלעצמה.

גל ההחלטות התזזיתיות שאנו עדים להן בשבועות האחרונות הצליחו לגרום לי - בוגרת ארבעה חיסונים, לפי הספר - לאבד לחלוטין את האמון במערכת. התחושה היא שקבלת ההחלטות מונעת משיקולים של לייקים וכסף, ולא מדאגה לחיי אדם, תוך התעלמות מוחלטת מהנזקים הקשים שריבוי הצעדים וההחלטות - הסותרות לעתים- גורמים לאמון ולתפקוד בשטח.

רופאים בקהילה, שגם כך עובדים סביב לשעון בקצב מטורף, מאבדים את הצפון. הם מתוסכלים מכך שהם לא ממש מסוגלים להגיע לכל פציינט הנזקק לעזרתם, ומכך שאפילו הם מאבדים את דרכם בין ההנחיות המשתנות מיום ליום. מערכות המיחשוב קורסות. ולא רק במשרד הבריאות, שלא מסוגל להנפיק ביעילות את סיכומי המצב היומיים. גם בקופות החולים" כל נוהל התנהגות שמשתנה, מייצר צורך בכתיבת פרוטוקול חדש לטיפול בחולים, והפעלה מבלי לבדוק שהוא נטול תקלות. התוצאה: פרטאץ'. ואת המחיר אנחנו משלמים. רופאי משפחה בשטח מודים שהמצב גובל בטירוף, שהם לא מספיקים לטפל במשימות חיוניות ולהגיע לתחקיר רציני מול חולי קורונה וחולים אחרים. לא מעט מתלוננים על תרופות שמגיעות באיחור, אחרי חמשת הימים הראשונים הקריטיים.

מדוע לקחת סיכון בחשיפת אזרחים רבים לחולים מאומתים, והבאת המערכת למצב קריסה? אני אינני מתכוונת לקחת חלק במסיבת ההדבקה הזו. בכל לילה, כשאני מבקשת ממלך מלכי המלכים, אב בית הדין המפחיד מכולם, כי ישכיבני לשלום ויעמידני לשלום, אני רוצה לדעת שנמנעתי עד כמה שידי מגעת ומשגת להדביק ולהרע את שנתו של מישהו אחר. ולכן, אישאר בבידוד גם ביום השישי והשביעי - ואנשום טוב יותר כשאצא החוצה, בידים נקיות.

במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. זה הזמן של כל אחת ואחד מאיתנו לגלות אחריות. מי שיש באפשרותו להתמיד בבידוד בטוח יותר, שיחשוב פעמיים לפני שהוא יוצא החוצה. ומי שיצא ביום השישי, או לפניו, שיעדכן את הסובבים אותו שהוא עלול עדיין להדביק - במיוחד אם מדובר ברופאים, אחיות או נותני שירות שעשויים לטפל גם בילדים בסיכון. שקיפות היא דרישה מינימלית ממקצרי בידודים לסיבותיהם.