סוכני התרבות החדשים

ביום חמישי, כשברוב הבתים תיכננו את סוף השבוע, עמדו בתור לבדיקות קורונה או סתם עמלו על תבשילים לשבת, לא מעט משפחות התכנסו יחד לחגוג חג מסתורי וכמעט לא מוכר: "סעודת יתרו", המכונה גם "סעודת חברים" או "חג הבנים".

סעודת יתרו היא מסורת של יהודי תוניס שכמעט אבדה, והיא נערכת בכל יום חמישי שלפני קריאת פרשת "יתרו". יתרו היה כהן מדיין וחותנו של משה רבנו. למרות שעל פי חז"ל הוא עבד כמעט כל סוג של עבודה זרה והיה כהן של דת אחרת, הייתה לו מערכת יחסים מאוד מיוחדת עם העברים, אלו שרק יצאו ממצרים ורגע לפני כן עוד היו אסופה של עבדים. הוא זה שיעץ למשה למנות שרים ושופטים שיסייעו לו להנהיג את העם, והוא זה שנתן לו מקום מסתור כשברח כנער צעיר ממצרים. למעשה, מעמדו כה רם, שבפרשה שקרויה על שמו מופיע מעמד הר סיני ונתינת עשרת הדיברות.

בשם הכרת הטוב ליתרו - שמכונה גם "רעואל" ו"חובב", שמות המעידים על האהבה הרבה אליו - סועדים יהודי תוניס סעודה מיוחדת. על פי הסיפורים שעברו לאורך השנים, בתוניס אף פרצה מגפה קשה שפגעה בעיקר בילדים, ופסקה סמוך לפרשת יתרו. לכן הסעודה כולה מוקדשת לילדים ונאכלת בכלים קטנטנים, שנראים כצעצוע, והם נמצאים במרכז החגיגה. הילדים שרים פיוטים, מברכים כמה שיותר ברכות וקוראים בקול רם את עשרת הדיברות.

מה אוכלים בחגיגה הזו? תלוי את מי שואלים. על פי חלק מהמסורות אוכלים צלי בשר ושותים יין, כמו בסעודה של אהרון וזקני ישראל עם יתרו עצמו - סעודת חברים. על פי מסורות אחרות אוכלים מרק יונים או תבשיל עופיונים, זכר למגפה הקשה ולמרק היונים שנתנו לילדים לאכול כדי לחזק אותם. היונה היא גם משל לעם ישראל וחביבותו לפני האל. היהודים התוניסאים שהגיעו לצרפת נתנו פרשנות משלהם בעוגה גבוהה שבנויה מפחזניות ובצרפתית נקראת קרוקומבוש, אבל בקרב היהודים נקראה פשוט "עוגת הר סיני". על ראשה זילפו או קישטו ביונה מסוכר.

למסורת הזו, כמו מסורות רבות, אין מקור מובהק. יש לה כמה הסברים, שכולם קשורים להכרת הטוב ולמסירת התורה באופן מתוק ורב חושי. גם המנהגים הם מגוונים, אך בבסיסם ההתאמה לילדים והפיכתם לכוכבי האירוע. יש פה פיצוח עמוק של האופן בו מעבירים מורשת - לא רק דרך ההבנה השכלית או הלימוד אלא קודם כל דרך גרסא דינקותא, חוויות הילדות ששמות במרכז טקסים, טעמים, ריחות ומפגשים משפחתיים ואנושיים.

בגלויות השונות יצרו יהודים מגוון רחב של טקסים, חגיגות ואירועים כדי לשמר את תרבותם. המימונה המרוקאית היא אולי המוכרת ביותר, אבל לוח השנה גדוש בחגיגות נוספות: חג הסיגד של יהודי אתיופיה, ה"מילדה" של יהודי הודו, ה"בסיסה" של יהודי צפון אפריקה, ה"סהרנה" של יהודי כורדיסטן, ועוד ועוד. השיבה אל ציון, בדמות העליות הגדולות ארצה, היא מרגשת ומשמעותית, אבל היה לה גם מחיר: מסורות רבות נמחקו או נשכחו בגלל ההגירה הקשה והצורך להשתלב במדינה הצעירה. כעת המשימה החשובה של שימור המסירה מוטלת על כתפי הנכדות והנכדים - לברר, לשאול, להזמין וליזום. העושר הוא סוד קסמה של התרבות.