באוקטובר 2017, כשהיא בת 70, פשטה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור את הגלימה השחורה שאותה עטתה מגיל 32. היא פרשה מכס השיפוט וניצלה את הזמן לבילוי עם בעלה, פרופ' אריה נאור, מ"נסיכי" תנועת החירות, שני בניה, ובעיקר נכדיה האהובים. פסק הזמן נמשך כארבע שנים, עד שלאחרונה מונתה ליו"ר ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון - שאותה ניהלה ביד רמה. אתמול, נפטרה נאור במפתיע והיא בת 74.
לווייתה של נאור תיערך היום בשעה 12:00, בבית הקברות סנהדריה בירושלים, העיר שבה נולדה, גדלה ולמדה.
בשנת 1999 הייתה נאור אחת השופטות שהרשיעו את השר אריה דרעי בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. נאור ישבה גם בהרכב השופטים בערעור של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שהורשע באונס. היא התייחסה אז למעמדו ואמרה כי "כל בני האדם שווים בפני החוק, בפני המשפט ובפני השופט. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם".
בין הפסיקות התקדימיות שבהן הייתה מעורבת נאור נמנה בין השאר ביטול חוק טל, שבמסגרתו נקבע כי גיוסם של בני ישיבות ש"תורתם אמונתם" יידחה. נאור הייתה חלק גם מביטול החוק המטיל מיסוי על דירה שלישית, בשל פגמים שנפלו בהליכי החקיקה, והייתה גם מהפוסקים על דחיית "חוק החרם", שבו נקבע כי אפשר להגיש תביעת נזיקין נגד מי שקרא לחרם כלכלי, תרבותי או אקדמי על מדינת ישראל.
פסק דין מפורסם נוסף של נאור נגע לחוק למניעת הסתננות. בפסק הדין נקבע כי שהייה של מבקשי מקלט במשך 20 חודשים במתקן חולות היא לא מידתית, וכי יש לבטל את החוק.
מחויבות לצדק
מאחורי הצניעות, האפרוריות, מיעוט ההתבטאויות ומה שמכונה בקליקה המשפטית "מזג שיפוטי", ניצבה תמיד משפטנית ממולחת, דעתנית, א־פוליטית, נטולת "מקורבים", כזו שבשום פנים לא ניתן לתמרן. פסיקותיה הענפות פיארו את דפי בית המשפט העליון, והן יותר מכל מגלמות את דמותה הציונית, הליברלית, רודפת הצדק, החומלת אך המפוכחת מאוד.
לאורך 20 שנותיה בעליון נאור לא נחשבה כחברה במחנה האקטיבסטי של אהרן ברק. היא זוהתה יותר עם המנטורים שלה - הנשיא משה לנדוי השמרני והשופט מישאל חשין ז"ל.
בראיון לביטאון לשכת עורכי הדין ביקשה נאור להרגיע את המתיחות עם הפוליטיקאים. "אנחנו לא עוסקים בכיפוף ידיים מול הכנסת", הסבירה אז. "זה לא מושג בלקסיקון שלנו. אנחנו לא עוסקים במאבקים עם הרשות המחוקקת, אנחנו מכבדים אותה, אבל כשנמצא שחוק זה או אחר אינו עומד בחוקי היסוד שהכנסת עצמה חוקקה, יש לנו סמכות להתערב".
נאור לא היססה להתערב בפעולות הכנסת או הממשלה כשלא היו חוקיות ונגדו את זכויות האדם. כך היה עם טיפול הממשלה בנושא המסתננים ובמתווה הגז, וכך היה כאשר הכנסת, למרות התראות חוזרות ונשנות, המשיכה לחוקק את התקציב כהוראת שעה, וכשחוקקה את המס על דירה שלישית באופן רשלני. לעומת זאת, בענייני ביטחון הייתה נאור שמרנית בדרך כלל, מתוך תפיסה ריאליסטית של מי שמבינה שיש לסייע בידי כוחות הביטחון למגר את הטרור תוך איזון על זכויות הפרט. כך היה כשדחתה את העתירות נגד חוק איחוד משפחות בניגוד לעמדת המיעוט של הנשיא דאז ברק.
נאבקה בשיימינג
במהלך כהונתה, הפך בית המשפט העליון למטרה של הסתה ודה־לגיטימציה, אך גם נאומה האחרון של נאור בבית הנשיא ביטא היטב את דרכה המאופיינת בצניעות ובדריכות. "אני סבורה שהדוברים הקוראים לשופטים כיצד לפסוק פוזלים אל ציבור הבוחרים שלהם יותר משהם סבורים באמת שהשופטים יפסקו כפי שהם מצפים מהם", אמרה.
עם זאת, נשיאת העליון לשעבר הודתה שהיא חוששת מהאפקט הציבורי של התבטאויות פוליטיות שמכוונות לרשות השופטת: "יוזמות שונות מבקשות עתה להגביל את כוחו של בית המשפט ולהתגבר על פסיקותיו. כדי שהעיקרון של שמירה על כבוד האדם ישלוט גם בחיי המעשה ולא יהווה הצהרה בלבד - זקוק העיקרון לשומר. קשה לבנות וקל להרוס".
עצמאות השופטים הייתה כל כך בנפשה, עד שחרגה ממנהגה והעניקה גיבוי פומבי לשופטי בית הדין הצבאי שדן במשפטו של אלאור אזריה כדי לחזק את ידי השופטים והתביעה מההתקפות הפוליטיות והציבוריות שהופנו נגדו.
החברות עם שקד
לתפקידה כנשיאה הגיעה נאור ללא כל ניסיון או טבילת אש פוליטית במגעים עם הרשות המבצעת, ואף על פי כן היא צלחה מהמורות ומכשולים קשים, והשאירה ליורשתה אסתר חיות בית משפט עצמאי, ציוני, מקדם זכויות אדם שבוחר את שופטיו ללא משוא פנים.
רוב כהונתה של נאור התנהל במקביל לכהונתה של איילת שקד במשרד המשפטים. לצד יחסי העבודה הטובים והחברות ביניהן שכללה גם העברת מסרונים מדי יום ואפילו המלצות על קנייה מקוונת של בגדים לילדים ולנכדים, הן ניהלו קרב אידיאולוגי חריף על דמותה הרצויה של מערכת המשפט. היחסים האישיים החמים בין השתיים גרמו לכך שלא ירד במסגרת המאבקים לשולי הדרך - ולא כפו מהלכים בכוחניות, אם כי היו כמה התנגשויות פומביות ביניהן.
אחת מהן התרחשה כשנאור כתבה לשקד במכתב על אי־הסכמות בעניין מינוי של ארבעה שופטים לעליון כי "הניחה אקדח על השולחן". אחרי מאבקים שנמשכו כשנה, מונו ארבעה שופטים שנחשבים שמרנים. אך נאור רשמה הישג בכך שלתפקיד קודמו רק שופטים מחוזיים, כלומר אנשים מתוך המערכת.
בנוסף נאלצה נאור לנהל קרב שוחות של ממש עם שקד על מינויה של אסתר חיות כנשיאה לפי עיקרון הסניוריטי, לפיו מתמנה לכהונת נשיא העליון השופט הוותיק ביותר. שקד התנגדה, אך נאור נעמדה על רגליה האחוריות וניצחה.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לה: “נאור תיזכר בקורות ישראל כמלכת הצדק וכאחת מהענקיות במשפט הישראלי - אשר ליבה לא גבה גם בשבתה בערכאות הגבוהות ביותר”.
