אחי הגדול, ראש המוסד

הם גדלו יחד במשפחה חילונית לגמרי, נסעו עם הוריהם לשליחות בארה"ב, חזרו ארצה כעבור כמה שנים – ומשם הדרכים התפצלו. אחד התקרב לדת ובגיל 13 חזר בתשובה באופן עצמאי, השני נותר חילוני. בצבא שירתו שניהם ביחידות מובחרות. אחד הפך לימים לחסיד ברסלב, השני התקדם בסולם הדרגות במערכת הביטחון. האח הבכור הוא היום ראש המוסד, דדי ברנע. האח הצעיר הוא הרב זוהר ברנע.

סיפורו של הרב ברנע מתפרסם בעיתון "משפחה" שיוצא הבוקר לאור. לקשר המשפחתי העמוק בין השניים מצטרפת עובדה מדהימה: הרב זוהר ברנע נסע יחד עם בנו להילולה במירון. אחיו, שבאותה עת התמודד על ראשות המוסד, ביקש שיתפלל שם להצלחתו. כשאירע האסון הנורא עמד הרב זוהר ברנע עם בנו על מדרגות המוות – ובדרך נס הם הצליחו לשרוד. את הסיפור מביאים כתבי "משפחה", אליעזר שולמן ואהרן קליגר.

"הקדמתי לעלות למירון בשל בקשתו של דדי", הוא מספר, "המינוי של ד' מהמוסד עמד אז להכרעה – האם הוא יקבל את התפקיד, או שזה יהיה מועמד אחר. דדי ביקש ממני לעלות למירון ולהתפלל שהוא זה שיקבל את המינוי. עשיתי זאת בשמחה".

בחצות הלילה החליט הרב ברנע לעלות עם בנו בן ה־14 לרחבת ההדלקה של "תולדות אהרן", דרך השביל הגורלי שבו אירע האסון. "צעדנו נגד כיוון התנועה", הוא מספר, "בהתחלה היה הדוחק הרגיל. תמיד יש שם דוחק, אז לא חשבתי שקורה משהו מיוחד. אחרי מטרים בודדים הבנו שבדרך הזאת לא נצליח להתקדם, אז החלטנו להסתובב לאחור. במצלמות האבטחה רואים אותי מתחיל לרדת בחזרה. אבל אז הלחץ גבר וגבר. אנחנו מכירים את הצפיפות משנים קודמות, אבל כאן מדובר בצפיפות שלא מתנקזת לשום מקום והלחץ רק גובר והולך. לא נתקלנו בכזה דבר".

ראש המוסד דדי ברנע

"אני שומע צעקות וצרחות ולחץ", הוא ממשיך בגרון חנוק, "אדם עם הגב למעקה צעק לי באוזן 'אני לא מסוגל עוד!'. הורדתי את הכובע ופשוט התחלתי לנופף עליו, בתקווה שהאוויר יעזור לו. הבן שלי עמד בסמוך אליי ושמרנו על קשר עין. רק אז קלטתי שאנחנו כבר לא במצב דוחק רגיל, אלא בסכנת חיים. הבטתי סביב וקלטתי שהאנשים לא סתם מתלוננים על הצפיפות, אלא פשוט נפטרים לנגד עיניי. זה היה רגע מבעית. סביבי אנשים נמחצו למוות, אבל אני בעצמי הייתי במעין בועה צדדית מוגנת.

"בשלב הזה", הוא משחזר את הרגעים הנוראים, "כבר לא ראיתי את הבן שלי. אבל ידעתי שאני חייב קודם כל לחלץ את האנשים מתוך הערימה האנושית המוטלת על המדרגות. שלפתי אנשים אחד־אחד. חלק מהאנשים שהרמתי כבר היו ללא רוח חיים, אחרים עדיין נשמו וצריך היה לחלץ אותם בדחיפות".

בכל אותם רגעים ליווה אותו חשש אחד נורא: מה שלום הבן שעקבותיו אבדו במהומה? "אי אפשר לתאר את התפילות שהלב שלי זעק לשמיים באותם רגעים", הוא משחזר, "שאלתי עוברים ושבים – אבל אף אחד מהם לא יכול היה לעזור לי. בשלב מסוים התחלתי קצת להירגע, משום שעזרתי לפנות את כל הנפגעים והפצועים שהיו בנקודה בה עמדנו ולא ראיתי את הבן שלי בין ההרוגים. הבנתי שהוא כנראה עזב את המקום. רק כעבור שעה הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם המחותן שלי שגר במירון, והוא סיפר שהבן הגיע אליו הביתה בטראומה והלך ישר לישון. זה הרגע שבו האדרנלין עזב אותי. פתאום חשתי תשישות עצומה שכמוה לא הרגשתי מעודי. ליאות פשתה בכל איברי גופי. פשוט נפלתי על מקומי".

בשנת 1983 עברה משפחת ברנע לארה"ב לכמה שנים בשל עבודתו של האב יוסי בתדיראן. הבן זוהר למד בניו־יורק לבר־המצווה – והחליט באופן עצמאי לשמור מצוות. לימים שבה המשפחה ארצה. דדי התגייס לסיירת מטכ"ל, זוהר כמה שנים אחריו לסיירת גולני. עם תום שירותו הצבאי מצא זוהר את מקומו בציבור החרד"לי, למד במרכז הרב ובישיבות הגוש. הוא הקים משפחה משלו וב־1996 נסע לאומן ושם גילה את החיבור לתורתו של רבי נחמן.

שער עיתון “משפחה"

הקשרים בין ילדי משפחת ברנע - דדי, זוהר, ושתי אחיותיהם – נותרו חמים ועמוקים. "עיסוקיו של דדי בתחומי הביון הצריכו ממנו נסיעות תכופות לחו"ל, בתוך המשפחה ידענו כמובן במה דברים אמורים אבל כל אימת ששב לארץ היה ממהר ראשית כל לבקר ולדרוש בשלום ההורים", מספר זוהר. "בכל ערב שבת היה נוסע במיוחד מביתו לאבא שלי, שגר אז בראשון־לציון, כדי להביא אותו לסעודת שבת. אני חושב שהנקודה הזאת היא מרכזית מאוד – על זה עומדת כל ההצלחה של היהודי. מגיל צעיר אנשים זיהו אצל דדי משהו מיוחד. הוא אדם מוכשר מאוד, שעושה מה שהוא מבין לנכון – בלי הרבה דיבורים".

ומה באשר לאיום האיראני שעליו מופקד האח מהמוסד? "באמת שאין לי שום הבנה בנושאים הללו", הוא אומר. "לסמוך אני סומך רק על הקב"ה. אבל אם הקב"ה בכבודו ובעצמו בחר בו בתור שליח, יכול להיות יותר טוב מזה?".