שבועיים וחצי לתוך הפרומו הראשון לתוכנית 'המסעדה הבאה של ישראל' ורותי רוסו כבר מתהדרת בשתי פציעות על פניה. טיימינג לא מזהיר עבור מי שמככבת החל מהשבוע בתוכנית הדגל הדו־שבועית של הזכיינית רשת, ומצד שני יש בתקריות האלה בכדי לרמז משהו על החספוס של האישה החדשה בפריים־טיים. "בלילה של שידור הפרומו הראשון של התוכנית החתולים שלי עשו ספרינטים ברחבי הבית, קפצו על המיטה כאילו היא משטח המראה והמצח שלי פשוט היה שם", משחזרת רוסו ומציגה את התוצאה - שריטה עמוקה לאורך מצחה; "בהתחלה חשבתי שאיבדתי את הראייה, הרגשתי שאני לא יכולה לפקוח את עין שמאל. נורא נלחצתי, נשפך לי מלא דם לתוך העין. בסוף זו שריטה של חתול שקפץ לי על הראש. ואז לפני כמה ימים הייתי בפגישה ומעדתי בקטנה במדרגות. בגלל שהיה יום קפוא הייתי עם שתי ידיים בכיסים. ידעת שזה אסור?"
לא.
"אז מתברר שמלא אנשים יודעים שלא עולים במדרגות עם ידיים בכיסים. נפלתי, היה כזה בום של הראש בתוך המדרגות, ובהפרש של שבועיים שוב דם על כל הפרצוף, אנשים לידי צרחו 'תזמינו אמבולנס דחוף!' שאלו אותי, 'את יודעת מי את?' עניתי שאני יודעת מי אני".
יש שיגידו שהפרומו עשה לך עין.
"אני לא פוסלת. מה אני צריכה לעשות?"
אולי לשרוף מרווה.
"כל מה שתביאי לי לשרוף עכשיו אני אשרוף, אם צריך באמצע הבית. 44 שנים לא קרה כלום, ופתאום שתי פציעות בשבועיים. זה קלאסי אני. הודעתי לרשת מההתחלה - אני לא יודעת לתת בדיוק את מה שרוצים".
× × ×
בסוף גם הטלוויזיה המסחרית הפנימה את הביטוי שטבעה ההיסטוריונית האמריקאית לורל תאצ'ר אולריך: "נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה", והבינה שנשים שמאתגרות את המיינסטרים עושות טוב לרייטינג. בקשת עושים זאת בשנים האחרונות עם רותי ברודו, והנה הזכיינית המתחרה שולפת את הרותי שלה: אשת קולינריה מהמוערכות בישראל, שפית, מרצה ועיתונאית שחתומה על מדור האוכל של מוסף זה יחד עם אמה, עיתונאית האוכל ומחברת ספרי הבישול האיקונית נירה רוסו. בריאליטי האוכל החדש רוסו יושבת על כס השיפוט לצד השפים אסף גרניט, יוסי שטרית ומושיק רוט, ויחד הם בוחרים את המתמודד שיזכה לפתוח מסעדה בתל־אביב.
"האם עולם תוכניות האוכל יכול להכיל עוד רותי?" אני תוהה בזמן שהיא מוציאה מהתנור מאפה פילו ריחני, ורוסו צוחקת: "את יודעת, רותי ברודו ואני היינו יחד על טיסה לפריז לפני חודש וחצי, פתאום נפגשנו בשדה התעופה. אמרתי לה, 'תקשיבי, אם המטוס הזה מתרסק, הרותיות של עולם הקולינריה יספגו מהלומה רצינית. צריך לתאם טיסות מעכשיו'".
איך הגעת לתוכנית?
"הפלרטוט שלי עם טלוויזיה זה משהו ששנים אני מנהלת איתו דיאלוג, לא יודעת אם באהבה גדולה. מדי פעם זה ממש כיף, מדי פעם לא. באיזושהי נקודה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה את זה. אני מאוד אוהבת לכתוב, מאוד נהנית מהרצאות ומהאקדמיה, נכנסתי לדברים האלה מאוד חזק וזה המקום הטבעי שלי. מרגש אותי לחקור את הנושאים שמעניינים אותי, שזה אוכל, פוליטיקה, כלכלה, הסתכלות מאוד רחבה על אוכל ועל בחירות האוכל שלנו שאף אחד לא מתעסק בה, לא מצאתי מישהו שמתעסק בנישה הספציפית הזו בעולם. ואז פנו אליי פתאום מרשת, אמרו שהם עובדים על פורמט חדש ושהם רוצים שאבוא לטסטים. אמרתי, 'לא מדבר אליי'. אני לא רואה שום ריאליטי אוכל בטלוויזיה. כלום. אני בקצה שרשרת המזון בטלוויזיה אצלנו בבית. מדי פעם אני שואלת אנשים מה קרה מאז 'חברים'".
אז פשוט סירבת?
"חשבתי על זה יומיים ושלחתי לעורכת הודעה שאין שום סיכוי שאני עושה את זה. שזה אחלה פורמט ואחלה אנשים אבל זה לא בשבילי. חודשיים אחרי זה התקשר אליי סמנכ"ל רשת ואמר, 'אני רוצה להבין למה לא הסכמת להיפגש איתנו'. אמרתי, 'אני לא עשויה מהחומרים שלכם. אין בי ציניות בדברים האלה ואני מאוד רגישה ולא מעניין אותי להתפרסם, זה אף פעם לא היה הדרייב שלי בחיים. ואני אגיע לפגישה והכל יהיה נחמד ואז אתם תגידו לי 'לא' מאלף סיבות שלכם או שאפילו לא תתקשרו אליי כי ככה זה עובד בטלוויזיה, כי אתם רואים רק את עצמכם ומבחינתכם כולם רק ניצבים בתוך הדבר הזה, אבל אני בן אדם’".
תסבירי.
"זה כמו שמישהו יתקשר ויגיד לי, 'לא רצינו אותך לקמפיין בגדי ים כי התחת שלך ענק', ואני אגיד, 'אני בכלל לא רציתי להיות בקמפיין בגדי ים, אבל זה מעליב אותי שאתה אומר לי שהתחת שלי ענק. למה לי להיעלב ממשהו שמראש לא התכוונתי לעשות?' אז הוא שאל, 'ואם אגיד לך שאם את רוצה זה שלך?' עניתי, 'אז עכשיו אני מוכנה להיפגש'. הוא אמר, 'מחר מצלמים פיילוט, בואי'. הגעתי למחרת לפיילוט, התחלנו לצלם וזה פשוט עבד מהשנייה הראשונה. במונית בדרך חזרה מהפיילוט הבנים - אסף, מושיק ויוסי - הוסיפו אותי לקבוצה שלהם, ובבוקר קיבלתי מהם זר פרחים ענק עם המילים, 'ברוכה הבאה למשפחה הלא־מתפקדת שלנו'. הבוקר קיבלתי מהם עוד זר עם ברכה".
הרבה פרחים הם שולחים לך.
"הם בני הזוג החדשים שלי. בברכה הם כתבו לי: 'כיף שסוף־סוף יש גבר בחבורה'".
חוץ מחבורת השפים שלצידה, בתוכנית 'המסעדה הבאה' (משודרת בראשון ושני בשעה 21:15 ברשת 13), משתתף גם השף יונתן רושפלד, שיעניק ציונים למסעדות. כמו להרבה אנשים בתחום, גם לרוסו יש עבר מורכב עם השף.
"גם איתי היה לו תקל", היא מודה, "יום אחד, בלי קשר לכלום ושום דבר, אני מקבלת מיליון הודעות מאנשים - 'מה קרה ליונתן? מה עשית ליונתן?' כתב עליי פוסט מטנף ונוראי באינסטגרם, בלי שום אינטראקציה קודמת איתי, בלי שום סיבה. זה בעיקר הפתיע אותי. לא נעלבתי. לא מכירה אותו מספיק בשביל להיעלב וזה גם לא היה משהו ענייני אלא כללי כזה. ייאמר לזכותו שהוא שם בפוסט הזה תמונה ממש יפה שלי. אני לא פגועה בשום צורה. זה לגמרי שלו עם עצמו. מאז התכתבנו כמה פעמים בצורה עניינית על כל מיני דברים".
את חוששת מהמפגש איתו?
"בכלל לא. מאמינה שהוא כבר חטף את שלו. בטוחה שהכל ילך טוב בגזרה הזאת. ואם לא, אני ממש יודעת לענות. אפילו אוהבת את זה".
איך את חושבת שהצופים יקבלו אישה שאומרת בעצמה מול המצלמה, "סוף־סוף יש גבר בחבורה"?
"בקרוב נדע. או שיאהבו או שלא. אני בטוחה שלחלק זה יהיה יותר קשה בגרון, אבל אני מקבלת מלא הודעות יפות מאז שהתחיל הפרומו. מישהו כתב לי, 'יש לי ארבע בנות, ואני שמח שסוף־סוף יש להן מודל לחיקוי שהוא מקצועי וחד'. אני יודעת שבקבוצות המיקוד של התוכנית כולם דיברו על זה שאני לא צובעת שיער, דברים שאני לא נותנת עליהם את הדעת. זה לא שאמרתי, 'עכשיו אני הולכת לגרום לנשים לא לצבוע שיער'".
כמה פעמים שואלים אותך על השיער האפור?
"מלא, אבל זה האישיו של הבן אדם שמולי. אצלי זה לא אישיו. אני פשוט לא צובעת שיער. הלבנתי מגיל 18, בגיל 30 כבר הייתי עם שיער לבן משמעותי. כשהתחילו לצאת לי השערות הלבנות הייתי עושה שטיפה, גוונים, שנאתי את זה. להשתעבד לזה, ולעבוד בזה, זה לא בשבילי. זה דורש זמן, זה משעמם, אני עצלנית מדי בשביל הקשקוש הזה".
אישה עם שיער מאפיר בטלוויזיה זו אמירה.
"נכון, אבל אני כל הזמן עם השיער הזה, ופתאום נותנים את הדעת למשהו שאני איתו שנים. בטלוויזיה תמיד אמרו לי שזה ממש יפה. גברים תמיד אמרו לי שזה יפה. אבל היו איזה עשר שנים שנשים היו אומרות לי, 'את צריכה לצבוע', כולל אמא שלי וחמותי".
בתוכנית המקבילה יושבת חברתך מיכל אנסקי. לא משנה כמה ידע היא מביאה לשולחן השופטים, היא עדיין מושקעת מאוד ברמת הנראות, כאילו נשים בתוכניות האלה עדיין אמורות לקשט את המסך.
"גם אותי מאפרים יותר ועובדים על השיער שלי יותר. כשבאים לסדר למושיק את השיער זה לוקח 12 שניות. אני תמיד צוחקת ש'למה אני מגיעה שעה לפני הבנים? הם הרבה יותר מכוערים ממני!' זו טלוויזיה, ברור שאת רואה אותי מושקעת מאוד".
אבל בחליפה.
"כבר כשדיברו איתי על הלבשה היה לי ברור שאני עם חליפות גבריות, משהו שאני אוהבת מאז ומתמיד על נשים ובטח עליי. לא היה מצב בעולם שאצטלם עם שמלה או פרחוני או מיני או מחשוף עמוק או בטן בחוץ. לא מטעמי דת או צניעות. באתי לדבר על אוכל ומסעדנות בגלל ההבנה שלי והחשיבה שלי בדברים האלה, לא באתי בגלל הרגליים שלי".
בתוכניות האלה נשים הן עדיין מיעוט.
"בכלל בעולם הזה הן מיעוט, בתחום הקולינריה יש הרבה פחות שפיות משפים".
למה?
"אני חושבת שזה בגלל שנשים הרבה יותר רציונליות ורוב הזמן זה לא הגיוני ללכת לתחום הזה. הוא לא יציב, הוא דורש עבודה פיזית נורא קשה, עד שאתה מגיע למשהו שמאפשר לך לחיות זה תמיד בספק, ואתה עובר בדרך כפולות ועבודה סביב השעון ובמקומות שלא נראים לך ראויים, ואתה אף פעם לא יודע אם תצא מהצד השני כשף מוערך ומצליח או שתסיים בדיוק במקום שהתחלת - טבח מתחת למישהו".
וזה מתנגש עם חיי משפחה.
"אין ספק, אבל אני מסתכלת על נשים סביבי, ויש סביבי נשים סופר־מצליחות בכל מיני תחומים - עורכות דין, רופאות. זה לא התנגש עם חיי בית ומשפחה? התנגש וחצי, רק שזה תיגמל באופן הרבה יותר מיידי והמסלול היה הרבה יותר בטוח. בסוף היה משהו מאוד מחובר לקרקע, ואני חושבת שזו חשיבה פרקטית של נשים. את יכולה להגיד שזה מתנגש עם חיי משפחה, אבל זו כבר קלישאה, זה מעבר לזה".
ברודו דיברה בראיונות על המחיר שגבתה הקריירה שלה בתחום: אין לה ילדים.
"אני לא יודעת להגיד לך, כי לא הייתי מסעדנית בטופ, אבל כל אחד עושה את הבחירות שלו. יש סביבי מלא נשים שבחרו לא לעשות ילדים. זה סופר־לגיטימי. אגב, שתי הבנות שלי הן תאונה, אז אני לא יודעת איך נראה הרגע שבו אתה באופן רציונלי מחליט, 'עכשיו אני מתכנס ועושה ילדים'. הן מדהימות, אני מאושרת שזה קרה, אבל זו תאונה. זה הוחלט בשבילי".
את קצת מרב מיכאלי של הריאליטי.
"אני מכוונת יותר להיות רות ביידר גינסבורג אם היא הייתה בריאליטי בפריים־טיים. או ביונסה. אחת משתיהן. אבל עם הרבה פציעות ראש".
× × ×
היא נולדה בבוסטון וגדלה ברמות השבים. הצעירה מבין שתי הבנות של לואיס, יליד ארצות־הברית ומנהל בחברת נילית (כיום בפנסיה), ושל נירה רוסו. במרוצת השנים הפכה לחוקרת המטבח הישראלי בעיתונות, בהרצאות וגם על במת TED היוקרתית - ולא בדיוק הסתמנה כממשיכת דרכה של האמא כוהנת המטבח. "מגיל אפס נרדמתי במסעדות הטובות בעולם", היא מודה, "מסעדות היו הקטע אצלנו, אבל זה כל כך לא עניין אותי. לא הייתי רעבה בכללי".
מאכזב.
"סיוט. לא עניין אותי אוכל, הייתי רזה בקטע מחריד, לא בהפרעת אכילה, פשוט לא מצליחה להעלות במשקל, ומרוב שלא מצליחה לעלות במשקל עוד פחות רעבה. לרדת במשקל זה ממש קשה, אני רואה אנשים נלחמים בזה וממש לא מזלזלת בזה, אבל אנשים לא מבינים שלהעלות במשקל זה בלתי אפשרי. למנוע מעצמך אוכל כשאתה רעב זה ממש קשה, להכניס לעצמך אוכל לפה כשאתה לא רעב זה לא אפשרי. עד גיל 18 הייתי ממש בתת־משקל, בגיל 16 הייתי בגובה שלי ושקלתי 18 קילו פחות. מראש הייתי ילדה מורכבת עם מחשבות מורכבות, ילדה מוזרה במהותה, ואז תחשבי שאני באה לשיעור ספורט וצריכה להחליף לטרנינג במלתחות, ואני מורידה את הג'ינס ומישהי אומרת לי, 'את כמו ניצולת שואה'. אלה היו המושגים שהיו משתמשים עליי, וזו פעם אחרונה שאת מחליפה בגדים במלתחה. בגיל 15 אין לך שום חוסן מול זה. היום אני לא בתת־משקל. אני רזה אבל במשקל סביר והכל בסדר, אני לא עושה כלום בשביל לשמור על המשקל, זה פשוט המשקל שלי".
אחרי השירות הצבאי החליטה לנסוע לניו־יורק, ולא בדיוק במטרה לכבוש את העולם. "היה לי חלום להיות מלצרית. פשוט רציתי עבודה שהיא מטומטמת. אני לא אומרת שמלצרית צריכה להיות מטומטמת, אלא שהעבודה עצמה שמאפשרת לך לסיים את המשמרת שלך ולעזוב ולא לחשוב עליה היא כזו. הייתי בדובר צה"ל, היה שירות בלבנון, חברים שלי היו בלבנון, הכל היה מורכב וקשה ורציתי שקט. הגעתי לניו־יורק ואכן מילצרתי שלושה שבועות. אני המלצרית הכי גרועה בעולם".
הטוויסט בעלילה הגיע מכיוון לא צפוי. "מישהי שעושה אירועי התרמה קולינריים סיפרה לי על שף אמריקאי שמחפש עוזרת אישית. הגעתי לפגישה וזה היה דיוויד ברק, שהיה אז הסטאר־שף של ארצות־הברית, הוא היה בשיא של השיא שלו, 'הניו יורק טיימס' הגדיר אותו 'השף הכי מועתק בארצות־הברית'. ידו הייתה בכל, איש סופר־חכם ומצחיק. אני בקושי דיברתי אנגלית, והוא היה כל כך נואש שהוא אמר, 'תתחילי ביום שני'. הגעתי בשני והתפטרתי באותו יום כי לקח לי שלוש שעות וחצי לכתוב מייל של שורה אחת, אבל כולם מסביב אמרו לי, 'לא! אל תעזבי!' כי שום עוזרת אישית לא החזיקה מעמד ואף אחד מהצוות לא רצה להיות ממלא מקום. נשארתי איתו כמה שנים. פתאום הנחיתו אותי, מושבניקית מהנוער העובד, באחת המסעדות הכי 'איט' במנהטן. השנה הייתה 1999, בארץ עוד אין כלום, והתאהבתי בזה בשנייה. עד היום זה עובד עליי נורא חזק, הצליל הזה של סרוויס במסעדה שעובדת טוב. כשזה עובד יש מין רחש באוויר של אנשים שנהנים ושטוב להם וזה פשוט ממכר - זה מה שגורם לאנשים להיות בשיט הזה של מסעדנות".
משם רוסו כבר הלכה לבית ספר לבישול, לא במטרה להיות טבחית אלא במטרה להיות מסעדנית. בגיל 25 היא חזרה לארץ, ופגשה את השף רפי כהן – הרבה לפני ההתמוטטות המפורסמת שלו.
"הייתי שבוע וחצי בארץ", היא נזכרת, "ואני מגיעה לפגישה עם רפי כמו שאת מגיעה לפגישה בניו־יורק, עם חצאית של קנת' קול, גופייה עם ז'קט, נעלי עקב, מאופרת, שיער אסוף, ורפי פותח לי את דלת הבית עם פיג'מה, יחף, נמוך ממני בראש וחצי. שנינו היינו נבוכים מוות. שנים צחקנו על הסיטואציה ההיא. הייתי צוות הפתיחה של רפי למסעדת 'רפאל', הוא ואני אצלו בבית בוחרים נירוסטה, מראיינים מלצר, בונים תפריט יין. הוא סופר־קשה, אבל הייתי איתו שנה וחצי".
זה מעבר לקשה. בשנים האחרונות הוא הסתבך עם פשיטת רגל, אישומים בתקיפות והתמוטטות.
"רפי חבר טוב שאני אוהבת ומעריכה לא חשוב מה. אני לא רוצה להתייחס לזה כי אלה החיים הפרטיים שלו. כן אגיד שהוא גאון, במטבח וגם על הפלור, והוא חסר בענף כמו שן קדמית".
אחרי השנים עם כהן הגיע טוויסט נוסף בעלילה. רוסו חותכת בדרמטיות לפרינט. "עזבתי לטובת 'מעריב'. היו שינויים בעיתון, אמנון דנקנר נכנס והביא איתו קאדר של כותבים חדשים. ואני בן אדם כותב, לא יכולתי להילחם בזה. באתי לאמנון ואמרתי לו, 'אני חייבת לעבוד פה, זה המקום שלי'. הכניסו אותי ככתבת מגזין ואקטואליה, לא עניין אותי לכתוב על אוכל במקביל לאמא שלי. ואז נולדה הבת הבכורה שלי ובחופשת הלידה הציעו לי לכתוב על אוכל. הציעו לי את זה גם לפני, אבל הפעם הסכמתי מתוך מחשבה טכנית שזה יקל עליי. זו הייתה כניסה כל כך טבעית, אני מדברת את זה ברמת שפת אם".
וזה גם מה שהרחיק אותך מזה כל השנים? היה מאבק של "אני לא רוצה לעשות את מה שאמא עושה"? ברחת מזה?
"לגמרי. אני חושבת שהיא עושה את זה הכי טוב בעולם. ביני לביני אמרתי, 'אני לא יכולה לעשות את זה טוב כמוה'".
וכבר חמש שנים שאתן כותבות יחד, כאן במוסף הזה. איך זה מסתדר?
"זה היסטרי. חששתי מזה בהתחלה כי שתינו אש ואנחנו יודעות להתלקח. אבל זו חוויה כיפית בטירוף. אנחנו באותו ראש בדיוק, מצחיקות אחת את השנייה מוות, מדברות לפחות פעם ביום וזה תמיד שיחות לא ענייניות, כלומר הרבה מאוד שיחות על חתולים. בסוף יוצא מזה טור על אוכל".
כמי שכבר שנים מנסה לזקק את הטעם הישראלי, מהי בעינייך המנה הישראלית האולטימטיבית?
"אפשר לקנות אותי בסלט עשבים".
הנה משפט של אדם מאוד רזה.
"אני יודעת. אגיד לך דבר עוד יותר מעצבן: אני לא אוהבת פחמימות".
עכשיו הרגזת.
(צוחקת): "אני אוכלת הכל, לחם, פסטה, אין לי שום יחסי איבה או פחד עם פחמימות, אבל אני רואה את האנשים שמאפייה או דייניש מטרללים אותם וזה לא עובד עליי בכלל. לא מתוקים ולא פחמימות. אני הכי אוהבת פירות, אני יכולה לאכול כמויות, אוהבת גם בשר, אם יש אנשים שעדיין לא שונאים אותי אחרי שאמרתי שאני לא אוהבת פחמימות, אגיד שאני אוכלת בשר ונסגור את הפינה גם איתם".
בראיון עבר אמרת שלא רק אוכלי בשר חוטאים בחוסר מוסריות.
"יש היום הרבה מאוד מחקרים שמדברים על זה שעצים וצמחים מתקשרים ביניהם. הם לא יונקים, הם לא בעלי חיים, אבל את יודעת שכשאת קוטפת תירס, למשל, אז תוך שעה מהרגע שהוא נקטף הוא הופך את הסוכר שבו לעמילן? הוא מבין שחתכו אותו מהדבר שמזין אותו והוא הופך את זה למשהו שיכול לתחזק אותו ולשמור עליו, הוא עושה את המאמץ העילאי שלו להמשיך להתקיים. אני לא יודעת מה החלום של התירס, סביר להניח שהוא לא רצה להוציא אלבום, אבל הוא רצה להמשיך להתקיים כמו שהלובסטר רצה להמשיך להתקיים, כמו שהפרה רוצה להמשיך להתקיים וכמו שאנחנו רוצים להמשיך להתקיים. זו הוכחה שהתירס מנהל את המאבק הקטן והתירסאי שלו בשביל להמשיך להתקיים".
אז מה זה אומר על הצלחת שלנו?
"שאנחנו בראש שרשרת המזון ושיש לנו המון אחריות במקום הזה, והאחריות שלנו היא גם כלפי התירס. אנחנו לא צריכים לקטוף תירס בשביל השופוני של הסלטים על השולחן או בשביל הברביקיו, וזה תירס כדוגמה. זה נכון לגבי כל הירקות. אם אתה צמחוני ולא אוכל בשר אבל מפוצץ את השולחן שלך באוכל וזורק אותו לפח או מזמין מיליון דברים ואז מעיף אותם - אתה לא יותר מוסרי מבחינתי. להיות צמחוני לא פוטר אותך מלהבין את האחריות שלך ואת החשיבות שלך".
× × ×
עם רועי הרץ, בן זוגה ואב בנותיה תלמה (15) ודפני (12) היא מנהלת מערכת יחסים מהסוג שגורם לסטטיסטיקה להחוויר. פז"ם של למעלה משני עשורים, ועדיין לא תמצאו אותם מהנדסים תמונות של נשיקות בשקיעה. "את לא תראי אותו באינסטגרם שלי", היא מצהירה; "כי יש לי איזו תחושה שככל שאתה יותר משווק ומפרסם את הזוגיות שלך, כך הסיכוי שלך לערוף לה את הראש הוא יותר גבוה. אנחנו מכירים מגיל 13 מהבריכה של רמות השבים. היה לי קראש היסטרי עליו והוא לא שם עליי. נפגשנו שוב בגיל 18, שנינו יצאנו לשנת שירות של הנוער העובד, והיה שם איזשהו חיבור, והחיבור מומש לחלוטין בגיל 21. אנחנו יחד 24 שנים, מתוכן נשואים 17 וחצי. הוא מורה לתיאטרון ומחנך בתיכון שז"ר בבת־ים, והוא מדהים במה שהוא עושה".
את בפרונט, הוא במקצוע פחות זוהר. איך הבדלי המקצועות שלכם פוגשים אתכם בתוך הבית?
"כמות ההערצה האקטיבית העמוקה והמוצדקת שרועי מקבל, שלא מבוססת על שום אינטרס אלא על מי שהוא ואיך שהוא מתנהל, היא גדולה מאוד. הוא מקבל הרבה מאוד חיזוקים מהסביבה על מי שהוא ועל מה שהוא עושה. בסדר, אז אני אולי אקבל יותר לייקים באינסטגרם, אבל מבחינת ההשפעה שלו והכוח שיש לו על העולם? אני חושבת שאין דבר יותר קרוב לתפקיד אלוהימי קטן מלהיות מורה, כשאתה באמת איש חינוך".
אני לא בטוחה שזה יכול להתחרות בחיזוקים שיגיעו מהפריים־טיים.
"כל הזמן אומרים לי, 'עוד רגע לא תוכלי ללכת ברחוב'. אבל עדיין לפני שבוע הגעתי לפגישה ברשת, עמדתי מול השומר, אמרתי לו, 'יש לי פגישה, אני רותי רוסו'. והוא אמר, 'רותי מה? זה לא כתוב לי כאן' כשמאחוריו בשני מסכי ענק רצים הפרומואים לתוכנית. מה שהיה מצחיק זה שכל מי שעלה וירד במעלית קלט את הסיטואציה, ראיתי אנשים נעצרים לראות לאן הדבר הזה מתפתח. בסוף מישהי ניגשה אליו ואמרה לו, 'זה בסדר, תכניס אותה'".
סיפור יפה רגע לפני שאת הופכת לסלבריטאית דיווה.
"ביום הצילומים הראשון קלטתי את עצמי באיזשהו שלב מהנהנת באודישן, וזה היה נראה לי כמו מניירה של שופט בריאליטי. אמרתי לעצמי, אני עושה את זה שמונה שעות מהחיים שלי וכבר יש לי מניירה של שופט שמהנהן, ורציתי לקום, לקחת מחבת ולהוריד אותה לעצמי בראש, אוקיי? רציתי למות. אני פוחדת להפוך להיות מישהי עם חשיבות עצמית, כל מי שמכיר אותי לאורך השנים יודע שזה לא הקטע שלי, זה גם המודל שראיתי בבית, של אמא שהגיעה לשיא פרסום קיצוני בזמן מאוד קצר ובגיל צעיר ואף פעם לא עשתה מעצמה שום עניין ולא הייתה איזו דיווה. היא הייתה הכי בגובה העיניים ולא הבינה, 'מה עושים כזה ביג דיל מנירה רוסו?' היא לחלוטין מודל לאיך אתה מתמודד עם זה. היא נשארה היא, אוהבת את הדברים הדרוזיים שלה שהיא קונה, כל מיני כלים במג'דל־שמס ושימות העולם. היא לא צריכה שום שופוני בעולם הזה, רק שזה יהיה מאיר וכחול והיא מאושרת.
"אני מודה שאני מאוד חוששת מזה", היא ממשיכה, "יש משהו מתעתע בימי צילום. תחושה שהכל מסתובב סביבך, שאת הכי מעניינת וטובתך היא טובת הכלל. זה מבלבל, ואני יכולה להבין למה זה ממכר. אני פוחדת מהעוצמות של התחושה הזאת. היא קצת כמו צמר גפן מתוק. זה נחמד וטעים במידה, אבל זה בעיקר עלול לגרום לדברים אחרים איכותיים וטובים להרגיש תפלים".
את כבר מרגישה את זה?
"לפני ששודר הפרומו הראשון הייתי בתחושה שכל העולם עומד להשתנות לנצח וחששתי מאוד. אבל אז הוא שודר, ויום אחרי זה היה פשוט יום שלישי. והעולם המשיך להתנהל רגיל. בקיצור, לא עלה לי. אני מקווה שזה יישאר ככה. שלא אקח את עצמי ברצינות מדי, שאצחק על עצמי, על הקלאמזיות, על הפציעות בראש, על המוזרויות, על הרגעים שאני יודעת להיות דביל מוחלט, ולא אנסה לייצר איזו פסאדה של שלמות או של איזה אלטרואיזם מוגזם. ואם אי פעם אעלה תמונה שלי עם סט כזה של טייץ וגוזייה ומדריך כושר לצידי ואכתוב 'נו פיין נו גיין' - תדעו שחטפו אותי ושלחו הצלה".
