איפה צדקתי, איפה השתניתי
יום רביעי, שלשום, היה יום רגיל במשרד. בבוקר עמד להתקיים בלשכת ראש הממשלה דיון בן שלוש שעות על הפלסטינים, חלקו על עזה, חלקו על הגדה. בערב הקודם נסע ראש האופוזיציה לבית החולים הדסה עין כרם, למסור הצהרה דרמטית לאומה. "הממשלה החליטה לאפשר הדבקה המונית", הודיע. "מפקירים את חיי האזרחים". נתניהו התכוון בסך הכל להטיח בעמיתיו בליכוד, אני חי ובועט, תפסיקו את מלחמות הירושה, עופו לי מהעיניים – אבל בנט לקח את ההצהרה קשה. הוא ראה את נתניהו רוקד לו על הקורונה, זורע בהלה במחלקות הילדים, מציב סימן שאלה על השליטה שלו בניהול המגפה.
בבוקר הוא ביטל את הדיון: הפלסטינים יחכו. הוא הרים טלפונים לשני מנהלי בתי חולים לילדים, ד"ר אפרת ברון־הרלב בשניידר וד"ר איתי פסח בספרא. השניים הרגיעו אותו: אין סכנה לקריסת מחלקות הילדים, הכל תחת שליטה, הוא יכול להפעיל את המתווה שאושר לגנים ולבתי הספר.
ואז עולה ד"ר שרון אלרעי פרייס בזום ומטריפה את המערכת. בעצם, שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון עולה קודם: העצבים בילבלו קצת את הסדר. בנט מבקש ממנה לוודא, שהילדים יבואו לכיתות עם פתק מההורים שמאשר שעברו בבית בדיקת אנטיגן ויצאו שליליים. שאשא־ביטון חוששת מסירובים של מורים והורים, מבלגן שישבש עוד יותר את הלימודים. החששות שלה לגיטימיים. הבעיה היא באוקטבות: הן גבוהות מדי. מהר מאוד הדיון מידרדר לצעקות.
ד"ר אלרעי פרייס עולה לזום בראש אחר. היא קראה את הנתונים על עלייה באשפוזי ילדים; היא מודאגת, ולכן החליטה שצריך לדחות את פתיחת המתווה בשבוע. האם צמרת משרד הבריאות חושבת כמוה? לא ברור. בנט מתרשם שהמנכ"ל, פרופ' נחמן אש, והפרויקטור, פרופ' סלמאן זרקא, חולקים עליה, הם דבקים במתווה שלו, אבל לא נעים להם להעמיד אותה במקום. אלרעי מתרשמת שהמצב הפוך – דעתם כדעתה, אבל לא נעים להם לריב עם ראש הממשלה. כל כך הרבה פרופסורים ודוקטורים, ולכל אחד דעה משלו וסולם לא־נעים־לי משלו.
שר הבריאות ניצן הורוביץ תומך במתווה, אבל דורש לקבל תוספת תקציב. הכסף מיועד להוספת מיטות אשפוז במחלקות טיפול נמרץ. במשרד יעריכו מאוד את התוספת. אולי ירככו את ההתנגדות למתווה. שר האוצר ליברמן מסרב. הוא אומר שהדרישה של משרד הבריאות גובלת בסחיטה באיומים. בנט מסכים איתו אבל מבקש ממנו להיענות. נוציא מיליונים ונחסוך מיליארדים, הוא מסביר. ליברמן מסכים, בחריקת שיניים.
בנט הבין שאם הוא מסכים לדחייה, הלך עליו. ההורים, שסבלו שבועות וחודשים מבידודים שנכפו עליהם, שנאלצו לשבות מעבודה רק משום שסייעת או ילד התגלו כמאומתים, שמאסו בהוראות שמשתנות כל יומיים, מתוחים עד לקצה. ההורים לא יקבלו עוד זיגזג. שארית האמינות של ממשלתו עומדת למבחן. חוץ מזה, מי הבטיח שבעוד שבוע אלרעי לא תדרוש עוד שבוע. מה היא מתנפחת, מה היא חושבת לעצמה.
בעבר בנט דיבר בשבחה. היה ביניהם עימות אחד, בשיא הדלתא, כשהיא דרשה לאסור על התקהלויות ובנט סירב, אבל רוב הזמן הם הסתדרו. שלשום משהו נשבר. אלרעי פרייס הגיעה לשלב שאני קורא לו "רעלת אולפנים": ההופעות היומיומיות על צגי הטלוויזיה, במעמד של פוסק עליון, מכניסות אנשים במצבה לסחרור. זה קורה לפוליטיקאים, לפקידים בכירים, לעיתונאים. הם מתבלבלים בין מעמדם באולפן למעמדם במקומות שבהם מתקבלות החלטות. כאשר דעתם לא מתקבלת, גואים בהם העלבון, הכעס, הצדקנות. אלרעי פרייס יוצאת למלחמה.
הכוחות בעימות לא שווים: הסמכות היא של ראש הממשלה, רק שלו. אבל הוא חייב להביא בחשבון את המחיר. אלרעי פרייס יכולה לרוץ לתקשורת, בשם "בכירים במשרד הבריאות" או בשמה היא. היא יכולה לארגן מרד דוקטורים. היא יכולה לחמם את יפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים. בן דויד ששה אלי קרב. בשעות שקדמו להחלטה רצו שמועות שאלרעי תינתה את צרותיה באוזני נתניהו, השטן הגדול, עד כדי כך. בסוף התברר שהסתפקה בבן דויד.
המתווה שאימץ בנט לא יחסל את הנגיף. בדיון העריכו ש־60 או 70 אחוז מההורים יקיימו את ההוראות בהתחלה, יבדקו את הילדים וירשמו את התוצאות בפורטל, כנדרש. האחרים ישקרו או יתחמקו. עם הזמן יירד שיעור הנבדקים ויעלה שיעור השקרנים. הישראלים אינם סינים או גרמנים: בחשבון כולל, היסטורי, טוב שכך. גם אם 50 אחוז מהילדים ייבדקו בבית, ההשפעה על נתוני ההידבקות תהיה חיובית.
אם לא יקרה אסון, וריאנט חדש או וירוס חדש, ההימור של בנט נראה נכון. הוא יצלח את האומיקרון בלי סגר. המאבק על המתווה ממלא אותו אדרנלין. הוא התמודד עם נבואות החורבן של נתניהו ועם הסרבנות העיקשת של אלרעי פרייס, התמודד וניצח. ואז מורה יפה בן דויד למורים לא להתייצב לעבודה. היועצים המשפטיים פותחים בתהליך להוצאת צווי מניעה. בן דויד צריכה להיות מאושרת: צווי המניעה מצילים אותה מזעמם של ההורים, משחררים אותה מאחריות. שלג מתחיל לרדת, ודוחק את הקרב על המתווה מראש החדשות. התהליך המשפטי נכנס אל תוך הלילה. בבוקר המורים מתייצבים בבתי הספר, לרווחת כולם.
יום רגיל במשרד.
חשבתי, הקמתי, החלטתי
איפה צדקת בהחלטות שלך מול הקורונה, שאלתי את בנט. איפה טעית?
נפגשנו ביום שלישי, יום לפני העימות עם אלרעי פרייס. בנט העניק סדרה של ראיונות לעיתונים, לאחר כמה שבועות של פרופיל תקשורתי נמוך. שבעה חודשים הוא מכהן בתפקידו, בערך רבע קדנציה, אם יצליח למצות אותה עד תומה. הלשכה, סדרה של חדרים צנועים משני צידי מסדרון רחב – חסום מצד אחד בחדר הישיבות של הקבינט ומצד שני בדלתות זכוכית שקופות – מכונה זה שנים "אקווריום". האנשים התחלפו; העיצוב – ענייני, כמעט סגפני – נותר כשהיה. כיאה לדמוקרטיה, הכוח, הכבוד, היראה, לא נובעים מהקירות אלא ממה שביניהם. המשרדים של חברת היי־טק שטרם הרוויחה דולר אחד נראים כמו ארמון סעודי בהשוואה ללשכת ראש הממשלה.
בנט הביא לחדר שלו שני תצלומים של גילת והילדים ותצלום אחד של הדר גולדין ואורון שאול, שני הנעדרים ממבצע צוק איתן. הספרים הם אותם ספרים: איש לא פותח אותם לבד מעובדי הניקיון. שולחן הכתיבה גדול מדי. הוא מקטין את מי שיושב מאחוריו. וילון אטום, מקיר אל קיר, מסתיר את החלונות. פעם, בעבר הרחוק, החלונות היו פתוחים, ואפשר היה לשמוע את המפגינים בגבעת הצעקות. לאחר רצח רבין השב"כ מחק את הגבעה וחסם את הצעקות.
חשוב לו מאוד למצב את עצמו כמנהיג, כמספר אחת. לא עוד אנחנו: אני.
"ההחלטה המאוד משמעותית שלי הייתה לסגור את השמיים מיד לאחר הופעת האומיקרון", אמר בנט. "הייתי המנהיג הראשון בעולם שעשה זאת. ההחלטה קנתה לנו כמעט חודש. יכולנו לבנות אסטרטגיה של התמודדות עם המגפה בלי סגרים. גם בדלתא החלטתי לא להטיל סגרים, בניגוד ללחצים ממשרד הבריאות ובניגוד למדיניות של הממשלה הקודמת. בעיניי זה תהליך בריא: אני שומע מה שאומרים כולם, ובסוף האחריות היא פה. הקורונה לא נוגעת רק לבריאות: יש כלכלה, חינוך, חברה".
האם לא הופתעת, שאלתי, מחוסר האונים של משרדי הממשלה.
"בגלל זה", אמר, "הקמתי פה מודל ראשוני של קבלת החלטות, ברמה בינלאומית. צוות בראשותי, בעיקר מנכ"לים, נפגש כמעט כל בוקר ומקבל החלטות. לא היה פורום כזה בממשלה הקודמת. המגפה דורשת מודל מיוחד של מנהיגות, כמו במלחמה. כשהייתי שר הביטחון, חשבתי שצה"ל בנוי לזה".
אבל למדנו, אמרתי, שצה"ל לא בנוי לזה. קופות החולים בנויות לזה.
"אתה צודק במאה אחוז", אמר. "אנחנו חייבים הרבה לקודמינו שהקימו את הקופות ויצרו מבנה מיוחד, שמקיים תחרות תחת פיקוח. הקופות סיפקו שירות יעיל בכל מה שקשור לחיסונים. אנחנו נפעיל אותן כדי להרחיב את אשפוזי הבית. יש לנו במה להתגאות".
האם אתה חושש שלאחר האומיקרון יבוא וריאנט חדש, שאלתי.
"אף אחד לא יכול לחזות כרגע מה יקרה", אמר. "בנינו מערך שיש לו רדאר לזיהוי מוקדם של וריאנטים. אנחנו עוקבים אחר המצב בעולם. לפעמים אנחנו מזהים תופעה חריגה לפני המדינה שבה התופעה הזאת מתרחשת. אני המנהיג הראשון שהביא לידיעת הציבור את הופעת האומיקרון. באותו שלב לנגיף עוד לא היה שם".
יותר ויותר ילדים בעולם מאושפזים בגלל פימס, דלקת בעקבות קורונה, אמרתי. מה אתם יודעים על זה?
"אנחנו בודקים", אמר. "הדעות לא אחידות".
ידעתי שיכתשו אותי
ג'ים ומירנה, הוריו של בנט, באו מסן־פרנסיסקו, עיר הקודש של ילדי הפרחים. הם עלו לארץ חודש לאחר מלחמת ששת הימים, כשישראל הייתה משאת הנפש של צעירים יהודים ליברלים באמריקה. הוא ירש מהם את השילוב הכל כך אמריקאי של תמימות כמעט ילדותית, ביטחון עצמי ואמביציה. כל ראש ממשלה שקדם לו השתייך לסקטור מוגדר, עם היסטוריה פוליטית, מחויבות, משקעים, קשרים. באיזה נאום הלב, הרגש, מושקע יותר, בנאום האזכרה השנתי לבן־גוריון בשדה בוקר או בנאום האזכרה השנתי לחללי אלטלנה. בנט לא שייך לאף סקטור, גם לא למנעד הרחב של הציונות הדתית, שהסמוטריצ'ים גנבו את שמה ואת נשמתה. הזיקה שלו לימין אידיאולוגית, לא מוסדית.
הוא לא ראש הממשלה הראשון שמתמודד עם הסתה אלימה, ברחוב וברשתות. אבל למשפחתו ולו זה קורה בפעם הראשונה, וזה כואב.
"לפני שבעה חודשים, כשהחלטתי להקים את הממשלה הזאת, ידעתי שאני הולך להיכתש כפי שאף אחד לא נכתש", אמר בנט. "לא ידעתי אם אצליח להקים את הממשלה, אבל הקמתי. זאת הייתה ההחלטה הקשה והאמיצה ביותר שקיבלתי בחיי. נדרש לה אומץ יותר גדול מאשר בצבא. בצבא אתה מקבל תהילה. ידעתי שעלינו, על חברי הסיעה שלנו, ועליי יישפכו אין־סוף קיתונות של בוז וקללות.
"יש פה מכונה שמייצרת רעל ושנאה, מכונה משומנת, מיומנת, מרשימה ברמה עולמית, עם ערוץ רדיו וערוץ טלוויזיה, אלפי בוטים וקבוצות שממציאות פייק מוחלט ומריצות אותו ברשת. הכל בשירותו של אדם אחד. בתחילת הכהונה שלי הייתי בטקס סיום בבה"ד 1. אחת הצוערות התעלפה – זה קורה כמעט בכל טקס כזה. עצרתי לכמה שניות את הנאום, עד שהיא פונתה. למחרת אומר לי חבר, מה עבר עליך בבה"ד 1, למה כולם צעקו עליך. מה מתברר? על השניות של השקט, כשעצרתי את הנאום, הלבישו אודיו של צעקות בוז והפיצו ברשת. הפייק הפך למציאות.
"רק הבוקר אחד הילדים שלי הראה לי שבקבוצת הפייסבוק של דודי אמסלם כתבו שאמא שלי קתולית. סבא וסבתא שלי מעיירה בפולניה. בני המשפחות שלהם נרצחו בשואה. לך תוכיח שאין לך אחות.
"בשבועיים האחרונים, כשביבי החליט ללכת על עסקת טיעון, המכונה קמה על יוצרה. הם אמרו, לא, אנחנו לא מוכנים לדבר הזה, אנחנו לא ניתן לך ללכת לעסקת טיעון".
חששת שעסקת הטיעון תפרק את הקואליציה שלך, אמרתי.
"בסוף", אמר, "הכמעט עסקת טיעון היא מתנה גדולה. היא העניקה לחברי הקואליציה הזדמנות להציץ למציאות חליפית – מה יקרה במערכת הפוליטית אם וכאשר תיחתם עסקה. חברים בקואליציה ראו את מלחמת הירושה בליכוד ואמרו, אולי יש לנו היום משהו טוב ביד, למה לנו לוותר על זה".
אני משער שהוא התכוון בעיקר לחברי הסיעה שלו. איילת שקד, למשל.
בין רעננה לבלפור
במה ראשות הממשלה שינתה אותך, שאלתי.
הוא הירהר לרגע. "אחד", אמר, "בתחושת האחריות. אתה באמת לבד פה. שניים, אתה מאבד את הזכות למשוך לכיוון מגזר מסוים, זה או אחר. אז כן, הפכתי לממלכתי. זאת ברכה. אני עומד בראש מפלגה אחת משמונה. כדי שהשילוב הזה יצליח, אני חייב להיות מאופק ולתת מקום לכולם".
בקואליציה, אמרתי, יש התחלה של תחושה שמיצינו, ירח הדבש נגמר.
"אנחנו צריכים להיאבק בה", אמר. "כשהלכנו למארבים בלבנון, אמרתי לחיילים שלי, אל תהיו מתוחים מדי בדרך לשם, אל תהיו רגועים מדי בדרך חזרה. בשבעה חודשי הכהונה שלנו התגברנו על מבחנים קשים; התרגלנו לשגרה של עבודה משותפת והחלטות רציונליות; לימדנו את עצמנו לעבוד יחד. אבל לא לעולם חוסן. אני אומר לכל שותפיי – אנחנו עלולים להידרדר חזרה לתהום.
"אני רוצה שהשותפים שלי יצליחו – אני רוצה שאלקין ישווק מאות אלפי דירות, יאיר לפיד יחדש יחסים דיפלומטיים ויפתח שגרירויות, ומרב מיכאלי תקים מטרו. המשימה שלי היא לתת גב ויציבות לכולם. אני מגבה גם את איווט ליברמן שעושה מהלכים לא פופוליסטיים אבל מאוד נכונים".
כשסיפרת על מסע ההכפשות שאתה ומשפחתך עוברים שאלתי אותך אם היה כדאי, אמרתי. השבת בחיוב. האם גם גילת בנט חושבת שהיה כדאי?
"הילדים שלנו מאוד לא שבעי רצון", השיב. "הם לא רוצים את האבטחה, את הטררם. דוד בני, תלמיד כיתה ד', סיפר לי בשבת שילד אמר לו, אבא שלך בוגד. מה ענית לו, שאלתי. דוד אמר לי מה השיב. אני לא אחזור על התשובה שלו. אמרתי לדוד, ככה צריך לענות. הגדולים יותר, מאוד קשה להם".
לא השבת לשאלה שלי על גילת, אמרתי. ממה נבעה ההחלטה שלה לצאת עם הילדים לחופשה בחו"ל בעיצומה של מגפה? האם זה נבע מאותו קושי?
"כן. גילת ואני שותפים. אני מאוד שמח על זה. היא מנהלת עסק ומנהלת את המשפחה בתנאים קשים. היא לא מקבלת ממני פקודות".
היא הזיקה לך, אמרתי.
"בסדר", אמר. "האחריות עליי, האחריות עלינו. חשוב לי להדגיש שהיא פעלה על פי כל ההוראות שהיו באותו זמן. אני קנאי לדבר אחד – שהשבתות שלנו יהיו נורמליות".
הודעתם שכאשר יסתיימו השיפוצים בבלפור, אתם לא תעברו לשם, אמרתי.
"כאשר יסתיימו השיפוצים בבלפור, אני אעבוד משם יומיים־שלושה בשבוע", אמר. "המשפחה תישאר ברעננה".
ראש התמנון
בשבועות האחרונים, אמרתי, החריפה מאוד הפעילות של קבוצות טרור יהודי בשטחים. הממשלה שלך מתקשה להתמודד.
"לפני חודש קיימתי פגישות נפרדות בעניין הזה עם הרמטכ"ל, ראש השב"כ ושר הביטחון", אמר בנט. "אמרתי להם שאני מצפה לטיפול הכי נחוש. מה שקורה שם לא מתקבל על הדעת.
"מה שלא מקובל עליי הוא ה' הידיעה שמצמידים לסיפור הזה. לא המתנחלים – מתנחלים. אני איש ימין. ברור לי ולכל המחנה הימני – לא באנו לישראל כדי שיקומו כאן פלנגות. יש עלייה בטרור הערבי. צה"ל צריך לטפל בה – לא הם.
"הם פוגעים בהתיישבות ופוגעים גם במשילות. אני מאמין במשילות בכל מקום – גם שם וגם בנגב. ישראל היא מדינת חוק".
הממשלה הורידה טונים במאבק שלה נגד ההסכם שמתבשל בווינה, אמרתי. האם אתה בטוח שארצות־הברית לא מבשלת הסכם עם איראן מאחורי גבה של ישראל?
"אנחנו חושבים שהעסקה שמדברים עליה היא שגיאה", אמר. "המשטר האיראני מוחלש. אם האמריקאים יפתחו לאיראן את הגישה לכסף שהוקפא, הם יפגשו את הכסף בפיגועים בעיראק, בסוריה, באמירויות.
"לא כך מתנהלים מול בריון. לאמריקאים יש יד חזקה, אבל הם מתנהגים כאילו יש להם יד חלשה. זה המסר שאנחנו מעבירים להם. חלק מהם מקשיבים".
אבל הורדתם פרופיל, אמרתי.
"אני לא מחפש מריבות לשם מריבות", אמר. "ראיתי מה עשו המריבות האלה בעבר – הן לא שירתו אותנו. ישראל נשענה תמיד על תמיכה דו־מפלגתית באמריקה. אנחנו עובדים עכשיו קשה כדי לשמר את זה.
"הנשיא ביידן הוא ידיד אמת. בשאלת איראן אמרתי לו, אם תיחתם עסקה, ישראל לא תהיה מחויבת לה. הממשל רצה לחדש את הפעילות של הקונסוליה בירושלים, שעבדה מול הפלסטינים. היה עליי לחץ לא מבוטל לאפשר זאת. אמרתי לנשיא, עם כל הכבוד שיש לנו, ירושלים היא בירה של מדינה אחת, לא של שתי מדינות".
האם יש הבדל בין המדיניות של הממשלה הנוכחית כלפי איראן למדיניות של ממשלת נתניהו, שאלתי.
"כן", אמר. "יותר מדי שנים המלחמה בינינו לבין איראן התנהלה במעמד צד אחד. הם הקיפו אותנו בשלוחות שלהם שהציקו לנו – הג'יהאד האיסלאמי, חיזבאללה, חמאס. ישראל שגתה שגיאה אסטרטגית כשנלחמה בקצות האצבעות של התמנון, אבל בראש התמנון, בטהרן, במשטר האיראני, לא טיפלה. פגיעה באצבעות לא מחלישה את ראש התמנון. אני לא מדבר על מכה אחת, ספציפית, אלא על ממדים רבים. המערכה צריכה להתנהל לא רק על הגבולות שלנו אלא במקומות רחוקים יותר, בממדים כלכליים, בסייבר. כך נקבל תמורה טובה יותר להשקעה שלנו. זה לא סוד שהעלינו את תקיפות חיל האוויר במספר, באיכות ובמיקום".
שוקת שבורה
אם אני מבין את בנט נכון, מדובר באמת בשינוי: הוא מתכוון להרחיב את העימותים הצבאיים עם איראן למערכה נגד המשטר האיראני. ישראל ניסתה להתערב בגורלם של משטרים זרים בעבר, בלבנון ובשטחים, ונכוותה קשות. אני מקווה שהוא הפיק את הלקח הנכון.
"מה יש לאיראן לעשות כאן?" שאל בנט והשיב: "היא צריכה להתרחק מהאזור. זוהי מערכה רבת שנים, ואני משוכנע שאנחנו ננצח בה. אנחנו דמוקרטיה תוססת; שם מדובר במשטר חלש, רקוב, שלא מסוגל לספק מים לאזרחים שלו".
הרוסים, אמרתי, ערכו השבוע טיסה משותפת, מופגנת, טייס רוסי וטייס סורי, בשמי הגולן. מה הם מאותתים לך? האם יש קשר כלשהו בין האירוע בגולן למתיחות באוקראינה?
"אני מקיים קשר מתמשך עם פוטין", אמר. "דיברתי איתו גם בשבוע שעבר. אנחנו משמרים את חופש הפעולה שלנו בסוריה".
נמנעת מהצבעה על הקמת ועדה לחקירת פרשת הצוללות, אמרתי. הימנעות היא לא בדיוק צעד מנהיגותי, בוודאי לא מצד ראש ממשלה.
"כשנכנסתי לתפקיד", השיב, "באו אליי המל"ל ומשרד הביטחון ואמרו, אנחנו בבעיה. הממשלה בגרמניה מתחלפת, והחתימה על ההסכם תקועה בגלל מרכיבי השחיתות. הזמן אוזל. אנחנו זקוקים לצוללות. בביקור מרקל זה היה הנושא הקונקרטי. היא אמרה, לא ידעתי שההסכם תקוע. בערב, במלון המלך דוד, מול חומות העיר העתיקה, אמרתי לה, מה שהיה היה, עכשיו יש לנו צורך חיוני בדבר הזה. אני מבקש, תני לנו אור ירוק. היא חזרה לגרמניה וקיימה מה שהבטיחה".
היא הציעה לך לרדת משאלת ההתייקרות, אמרתי.
"העליתי את שאלת ההתייקרות", אמר בנט. "היא אמרה לי, קח את העסקה כפי שהיא. היו רגעים שהייתי סקפטי. הורישו לנו שוקת שבורה. אמרתי לשותפיי לממשלה, ליאיר ולבני, קודם נחתום על העסקה, אחר כך נחליט על הקמת ועדת חקירה. העסקה נחתמה ביום חמישי. הוועדה הוקמה ביום ראשון.
"לא אהבתי את ההחלטה. האירוע היה לפני מספר שנים. בי הוא לא בוער. אני אומר, אם אפשר להמעיט בוועדות חקירה, מוטב להמעיט. אבל העניין בוער בבני ובוער ביאיר. אז אמרתי, אם זה בוער בהם, נלך על זה".
מבחן הבית השלישי
נותרת בלי בייס פוליטי, אמרתי.
"הבייס שלי הוא מדינת ישראל כולה", אמר. "הייתי ונותרתי איש המחנה הלאומי. מה שהולך ונוצר פה הוא מחנה לאומי חדש שלא סוגד לאדם. מחנה ביצועיסטי. אני מתרגש מכך שהחלטנו להכפיל את האוכלוסייה בגולן. התעקשנו בעניין הקונסוליה בירושלים. פתחנו בתהליך גמילה ממושך ממשהו שאני לא קורא לו ימניות. להתאים עמדה לפי אישיות מסוימת, זה לא ימין".
בנט מאמין שאפשר לבנות בייס ימני גדול בלי פולחן אישיות, בלי ביביזם. אני לא בטוח שהוא צודק: הימין בישראל, ולא רק בישראל, דבק במנהיג. המנהיג הוא המסר. ז'בוטינסקי, בגין, שרון (אמנם בהסתייגות), נתניהו. החריג היחיד היה יצחק שמיר. בישיבות מרכז הליכוד בגני התערוכה לא שרו לו יצחק, מלך ישראל. והוא היה אולי האידיאולוגי, העקבי, הענייני, המוצלח מבין ראשי הממשלה הימנים שלנו.
האם, שאלתי, אתה תומך בהקמת גוש משותף של מפלגות מרכז־ימין לקראת הבחירות הבאות, גוש שיכלול אותך, את ליברמן ואת סער, אולי גם את גנץ?
"אני לא פוסל שום דבר", אמר. "לפני שבעה חודשים הבית השלישי עמד פה במבחן. רק היום אני מבין עד כמה המצב היה מסוכן. היינו על חוט השערה, והתגברנו. אילו רק הצלנו את ישראל מסחרור, מכאוס, הייתי אומר, כמו בהגדה של פסח, דיינו. אבל הקמנו ממשלה אפקטיבית: העברנו תקציב; דאגנו להתעצמות ביטחונית וכלכלית; טיפלנו בפשיעה בחברה הערבית".
הרושם הוא שטבעת בשוטף, אמרתי, שאתה מתעסק בבעיות שראש ממשלה לא אמור לטפל בהן, שגודש האירועים לא מאפשר לך להרים את הראש ולהטביע חותם.
"אני מאמין שראש ממשלה צריך לעסוק גם במקרו וגם במיקרו", אמר. "אני מאוד שמח על זה. כמאמר השיר, מסמר קטן יכול להפיל עיר. אין נושא שאני בוחל בו, מביידן ואיראן ועד הבעיות של חברי הסיעה שלי. אין דבר שהוא מתחת לכבודי או מעל לכבודי. אני מרגיש מאוד נוח בתפקיד. אני חושב שגם שרי הממשלה מרגישים שהם באים לביטוי. מבחינתי, מאז השירות הצבאי שלי, הזכות הגדולה היא להיות בחזית, בעשייה, לקחת אחריות, לא להיות פרשן".
למה אתה מעליב את הפרשנים, תהיתי. בנט נערך לראיון הבא.
תפנית בעלילה
הצוות בראשות עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שמונה לבדוק את הטענות בתחקיר שפירסם "כלכליסט" על שימוש לרעה בסייבר התקפי במשטרה, לא התחיל עדיין בעבודתו. על פי מה שאומרים מקורות בתעשייה ובמשטרה, המשימה שהוטלה עליו לא צריכה להיות מסובכת. הלוג ועליו כל הפעילויות שנעשו בתוכנה החשודה, בת למשפחת פגסוס, סייפן בשמה העברי, שמור בכספת במשטרה; הקוד לפתיחת הלוג שמור במשרדי חברת NSO. החברה תשמח לספק לצוות החקירה את הקוד הנדרש.
חברת NSO מתמודדת בימים אלה עם צרות משלה. ההחלטה של ממשל ביידן להכניס אותה לרשימה השחורה מציבה בפניה מגה קיר. היא שכרה עורכי דין ולוביסטים ומצפה שממשלת ישראל תגייס את כל השפעתה כדי לעזור לה. הסיכוי שזה יקרה, קטן מאוד. כשג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, היה כאן בדצמבר, הוא הבטיח לבדוק את הנושא ולחזור עם תשובה. הוא לא חזר.
התחקיר של "כלכליסט" הזכיר מקרים קונקרטיים שבהם נעשה, לכאורה, שימוש בתוכנה נגד אזרחים תמימים. כוחו היה בדוגמאות שהביא. המשטרה, מהשר בר־לב והמפכ"ל ומטה, טענה שלא מצאה אירועים כאלה. היא טוענת כך גם היום.
אל תוך הסיפור הזה משתרבב סיפור אחר. בתקופת כהונתו של רוני אלשיך נקלעו ארבעה קצינים – שניים מהמשטרה, שניים ממח"ש – לעימות קשה, רעיל, עם המפכ"ל. הסיפור נדון בהרחבה בבתי המשפט ובתקשורת. הביביסטים אימצו אותם: אלשיך, שהיה מופקד כמפכ"ל על חקירת פרשת המעונות ועל תיקי האלף של נתניהו, הפך לשנוא נפשם של הביביסטים, האוהב שהיה לאויב. יצרים אישיים ויצרים פוליטיים השתלבו לקמפיין אחד.
ארבעת הקצינים לא נמצאים היום בשירות המדינה. גם אלשיך לא. אף על פי כן, החשבונות לא נסגרו. המשטרה רכשה את התוכנה מ־NSO ב־2003, בתקופת כהונתו של יוחנן דנינו. דנינו הקים את חטיבת הסיגינט והביא אליה את מיטב המוחות מ־8200, מהשב"כ ומהמוסד. בתשע השנים שעברו ידעה המשטרה ארבעה מפכ"לים וממלאי מקום: בנצי סאו, רוני אלשיך, מוטי כהן והמפכ"ל הנוכחי, קובי שבתאי. אף על פי כן, העניין הציבורי מתמקד באלשיך. אויביו מהמשטרה דואגים לעשות זאת.
לא רק הם – גם הביביסטים. צייצני הרשת. פטפטני האתרים. גם הם מאוד מודאגים מהחדירה האפשרית של המשטרה לרשות הפרט. זכויות אדם בראש מעייניהם. עיניהם נפקחו ברגע שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את נתניהו, ולא נסגרו מאז.
נוצרה ברית בין אנשי שמאל, שרואים בהגנה על זכויות אדם את משימת חייהם, לאנשי ימין שבוערת בהם אש אחרת. גלית דיסטל־אטבריאן זועקת את זעקת "בצלם". התפנית בעלילה משמחת את שני הצדדים: כמוה כחוויה שעוברת על חילוני שמחליט, סתם כי בא לו, להניח תפילין במדרחוב בירושלים. הכל זר ומוזר ומשעשע ולא אמיתי.
