הצבא הכי מוסרי?

כנופיית המפציצים // מלקולם גלדוול - תרגום: גיא הרלינג - דביר - 205 עמ'

 קראו פרק מהספר באתר 'עברית'

הדבר החשוב ביותר שצריך להבין בנוגע למלחמה האווירית המודרנית, הוא שההיסטוריה שלה קודמת אפילו להיסטוריה של כלי התעופה המודרניים. והדבר השני החשוב ביותר שצריך להבין בנוגע למלחמה האווירית המודרנית, הוא למעשה הנושא המרכזי בספרו החדש של מלקולם גלדוול 'כנופיית המפציצים': היא נוגעת בלב ליבו של המתח בין מוסר למלחמה.

ראשית, ההיסטוריה. אנו נוטים לדמיין את המושג "מלחמה אווירית" כקרבות אוויריים בין מטוסים מצבאות יריבים, אך למעשה אחד השימושים העיקריים בכלי תעופה לשם לחימה הוא במסגרת מה שמכונה "הפצצות אסטרטגיות" — כלומר, תקיפה בעורף האויב במטרה להסב נזקים לתעשיית המלחמה שלו ולפגוע בתשתיות אזרחיות ובאזרחים עצמם. זאת, בהתאם לתפיסת "המלחמה הטוטאלית", שלפיה אין כל הבדל בין לוחמים ללא־לוחמים, וניתן להביא לכניעת האויב גם באמצעות שבירת רוחם של האזרחים בעורף. המתקפה המודרנית הראשונה מסוג זה התבצעה אמנם רק ב־1911, כחלק מהמלחמה בין איטליה לאימפריה העות'מאנית, אך כרעיון היא קיימת בדמיונם של גנרלים ואזרחים עוד משלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, כאשר המטוסים וספינות האוויר היו בשלבי פיתוח ראשוניים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא רב המכר של ה"ג' ולס הבריטי 'המלחמה באוויר' משנת 1908, שמתאר מלחמה עולמית שבמסגרתה נכבשת ניו־יורק על ידי גרמניה באמצעות צי של ספינות אוויר שפוגעות בעיר ללא רחמים וללא מענה. המלחמה, למעשה, מתנהלת גם כאשר המטוסים על הקרקע, רק מעצם החשיבה על ההישגים ההתקפיים ההגנתיים שניתן להשיג, כפי שמומחש היטב ב'כנופיית המפציצים'. ולכן, עצם קיומו של האיום בתקיפה מהאוויר נגד אזרחים, גם אם אינו ממומש, הפך לחלק מהמלחמה האווירית ולמרכיב במארג השיקולים של הצדדים.

'כנופיית המפציצים', עם זאת, עוסק באיום שמומש עד מאוד. גלדוול, המתווך הטוב ביותר בדורו של רעיונות אקדמיים לציבור הרחב, בוחן בספר את סיפור המתקפות האוויריות של צבא ארה"ב נגד יפן בשלהי מלחמת העולם השנייה, דרך סיפוריהם של שני המפקדים שהיו אחראים עליהן, היווד הנסל וקרטיס לה־מיי. כוחו הרב של גלדוול כמספר סיפורים — שמוכר מספרים מצליחים מאוד כמו 'נקודת המפנה', 'מצוינים' ו'דוד וגוליית', ובשנים האחרונות בעיקר מהפודקאסט המצליח שלו Revisionist History — מאפשר לו לעסוק בנושאים כמו טכנולוגיה של כוונות מטוסים ותורות לחימה אוויריות באופן קולח ונהיר, ודרך סיפורים אנושיים. שני המפקדים שניצבים במרכז הספר מציגים, לפי גלדוול, שתי גישות שונות לניהול ההפצצות האסטרטגיות: מצד אחד הנסל, הפילוסוף, המייצג של הניסיון להפוך את הלחימה לכירורגית ומדויקת ככל הניתן, כדי להימנע משחזור הזוועות שלהן גרמו תקיפות אוויריות במלחמת העולם הראשונה ולאורך חלקים נרחבים עד אז במלחמת העולם השנייה; ומהצד השני לה־מיי, איש המעשה, שמאמין כי יש לנהל את המלחמה – ובכלל זה ההפצצות האסטרטגיות – בצורה האלימה והאכזרית ביותר שאפשר, במטרה להביא בכך לסיומה מהר ככל הניתן.

מי שמכיר את האירועים ההיסטוריים בחזית היפנית במהלך שנת 1945 יודע כבר דרכו של מי מבין שניהם הועדפה על ידי בכירי הצבא האמריקאי באותם ימים – אולם כוחו של הספר בכך שהוא רק נעזר באפיזודה הזאת כדי להעלות בפני הקוראים שאלות של מוסר וטכנולוגיה, שרלוונטיות גם בימינו. האם שמירה על חייו של חייל אחד מצדיקה הרג של עשרה אזרחים? או מאה? או אלף? האם ניתן להצדיק מתקפה בת שש שעות שגובה את חייהם של כמאה אלף אזרחים, בטענה שהיא קירבה את כניעת מדינתם ובכך חסכה מהם מלחמה ממושכת שהייתה גובה חיים של מיליונים? והאם בכלל ניתן לדבר על מוסר ומלחמה באותו משפט, או שההגבלות שאנו מטילים על התנהגותם של צבאות הן רק ניסיון מאולץ – ולרוב כושל – לייצר חוקי משחק?

הקורא הישראלי, עם זאת, ימצא בספר רובד נוסף. ראשית, משום שהוא מעמת את הקוראים, גם אם לא במפורש ובאופן קנטרני, עם העובדה שהפצצות אסטרטגיות נכללות תחת ההגדרה "טרור" – כלומר, הפעלת אלימות כלפי אזרחים במטרה לנצח במלחמה או להשיג רווח פוליטי. בעולם המערבי נהוג לתפוס טרור נגד אזרחים לסוגיו כמאבק בלתי־לגיטימי, בעוד הפצצות אסטרטגיות הן חלק ממלחמה, אולם לפחות בכל הנוגע לתורת הלחימה רב הדומה על השונה. ושנית, משום שבשיח הציבורי בישראל – גם אם לא בהכרח בקרב אנשי הצבא – לא קיימת פרובלמטיקה של הפצצות אוויריות כאסטרטגיית לחימה. ההתנגדות הרבה שמושמעת אל מול תקיפות של מטרות אזרחיות בעזה או בלבנון מגיעה כמעט תמיד ממניעים מוסריים – ומבורכת בשל כך – אך נדמה שקיים עיוורון כללי כלפי הפולמוס שמתנהל עוד מאז כישלונו של הבליץ הגרמני על לונדון ב־1940־1941, בנוגע להיגיון האסטרטגי הקר והיבש של הפצצות אסטרטגיות, שלטענת חוקרים רבים כמעט אף פעם אינן משיגות את מטרת־העל, הכנעת האויב. לפחות בכל הנוגע לתפיסה הפופולרית של ניהול הסכסוכים האזוריים, נראה אפוא של'כנופיית המפציצים' יכולה להיות תרומה שגם גלדוול ככל הנראה לא חשב עליה. •