זה לא כוחות

זה יכול לקרות בכל מקום. בכל עיר או יישוב. זה יכול לקרות במהלך 'זובור' בצבא או בפעילות של תנועת נוער. דינמיקה של אלימות קבוצתית. דמיינו איך מרגישה נערה אחת בת 13 מול שלוש תלמידות. הן שופכות עליה חומר ניקוי, מקללות אותה, צוחקות. אחת מהן גם מתעדת את התקיפה. או קבוצה של נערים שמציקה לנער חלש מהם. והוא חלש מהם רק מעצם היותו אחד והם רבים. מישהו מושך לו בחולצה. אחר נותן לו סטירה. אחד מעיף לו את התיק. אחרים מעודדים ומחלקים עצות "תיכנסו בו", או "תנו לו אגרופים". מישהו אחר מקלל. הם צוחקים. ותמיד יהיה גם את זה שמצלם, ומאפשר לפגיעה להשתכפל עד אינסוף.

זאת יכולה להיות גם צעירה בת 19 בלבד, שאולי שתתה מעט, וייתכן שאחד הצעירים אפילו מצא חן בעיניה. אפשר גם שהיא הלכה איתו לחדר מרצונה. אבל פתאום האחד הופך לשניים, והשניים לרבים – ולפתע היא אחת מול קבוצה שלמה. בחשבון פשוט - אלה לא כוחות. אין לה שום סיכוי. צעירה אחת בחדר מלון מינימלי, שיש בו בעיקר מיטה. היא סגורה עם 12 גברים משולהבי הורמונים ואלכוהול, שמעודדים אחד את השני, מקללים בשפה זרה ומשפילים. לועגים ומתעדים בנייד. לאחר מכן הם גם יפיצו את רגעיה הקשים והאיומים ביותר ועוד ישתמשו בזה נגדה. בסוף היא תהפוך מקורבן לאשמה.

אתמול תיקן בית המשפט העליון בקפריסין את המעוות כשפסק שהצעירה הבריטית שהתלוננה נגד 12 צעירים ישראלים לא שיקרה בעדותה ולא בדתה אונס. בכך תוקן עוול חמור שנגרם לא רק לאישה אחת, שהופעלו עליה לחצים כבדים לחזור בה מתלונתה; אלא לכלל נפגעי ונפגעות האלימות הקבוצתית.

נכון לרגעים אלה, כל עוד לא תיפתח מחדש החקירה - לא יוגש כתב אישום ולא תהיה הרשעה, סנגורם של הצעירים צודק. עצם זיכויה לא הופך את הלקוחות שלו לאשמים. אבל העניין הפלילי הוא לא חזות הכול. כל השתתפות במעשים אלימים של קבוצה נגד יחיד היא פסולה וראויה לגינוי. כל שתיקה, עצימת עיניים, או הקלה בנוסח "השתובבות של נערים" – מאפשרת לתקיפה הבאה להתרחש. זה חד־משמעי. כשם שברור לכולנו היום שיחסי מרות לעולם לא יהיו שוויוניים. כשם שברור שלמבוגר אסור להכות ילד. כשם שברור שאסור להתעלל בחיות ושלמטפלים בבתי אבות אסור להתאכזר לקשישים.

לדינמיקה של פגיעה קבוצתית באדם אחד, בילד אחד, באישה אחת, בנערה אחת – יש דפוס ברור. יש תפקידים שהמשתתפים בוחרים לעצמם. תמיד יהיה את ה"מנהיג" או היוזם, ואת מי שהולך אחריו ובוחר לקחת חלק פעיל, ויש את זה שמתדלק את האווירה ואת זה שעומד בצד ושותק ויש את זה שמתעד. לאחר מעשה תמיד יהיה גם את זה שיאשים את הקורבן. וכמה שזה הרבה יותר קל להאמין לקבוצה שמצופפת שורות מאשר לאישה אחת. זו הטרגדיה הנוראה של אלימות קבוצתית.

את הדינמיקה המזוויעה הזו חייבים לנתץ. בשום סיטואציה של יחיד מול קבוצה – אין שוויון כוחות. אין בחירה חופשית ואין הסכמה. יש חוסר אונים, השפלה, לעג, רגעי אימה, כאב, ויותר מדי רוע חסר גבולות. יש גם אטימות ואדישות לגורלו ולרגשותיו של האחר. בשנייה שבה רבים עושים יד אחת נגד יחיד – המעשים הופכים לפסולים.