בלי פילטרים

"תמיד הייתי תלמידה מחוננת, למדתי באוניברסיטה מגיל 14", מספרת מעיין דבוש (21) מקיבוץ נחשולים, סטודנטית לפסיכולוגיה, סיפור התבגרות ששום דבר בו לא מרמז על המשכו הכאוב. "בזמן הלימודים התחלתי להתמודד עם מצוקות נפשיות. היו לי הפרעות אכילה מגיל צעיר ולאלה התווספו הדיכאון והחרדות. פיתחתי אובססיה לאוכל ולמשקל, עשיתי הכל כדי לשנות את המשקל שלי. אין סיבה מסוימת שאני יכולה להצביע עליה שבגללה הרעבתי את עצמי. הייתי מאוד רגישה כל החיים והרגישות הזו התגלגלה לאובססיה לאוכל. לא הייתי הרבה בבית ספר והיו מסביבי באוניברסיטה אנשים גדולים ממני שהתמודדו עם הפרעות רגשיות ומשם גם לקחתי דוגמה".

מתוך הטיקטוק של מעיין

איפה היו ההורים?

"ההורים שלי לא ידעו על המצוקות שלי. הסתרתי אותן המון זמן כי פחדתי לספר, והם התחילו להשתלב רק שהגעתי לטיפולים הפסיכולוגיים. לא דיברנו על דברים כאלה כל כך בבית, ומילים שמצאתי באינטרנט שהסבירו את התופעות שאני עוברת נראו מאוד מפחידות, אז לא שיתפתי".

בהיעדר אוזן קשבת, מעיין פנתה לרשתות החברתיות, שם מצאה עוד בנות שמרגישות כמוה. "הרבה שנים הייתי בלי טיפול ועם הזמן חיפשתי תשובות ונחשפתי למלא תכנים באינטרנט שפתאום הרגשתי שממש עזרו לי. נתקלתי לראשונה בבנות שעושות את מה שאני עושה עכשיו, משתפות את הסיפור שלהן בטיקטוק. לא הייתה לי אז מערכת תמיכה, שמרתי את הכל בסוד בגלל שסטיגמות זה דבר מביך. בגיל 18 הפנו אותי לטיפול פסיכולוגי כי התגברו לי החרדות לקראת הצבא. קיבלתי פטור מהשירות ואז התחלתי לשתף ברשתות החברתיות את מה שעובר עליי".

מה הכוונה לשתף?

"פשוט תיעדתי את הטיפול־יום להפרעות אכילה שהייתי בו. תיעדתי ספציפית בטיקטוק כי מצאתי שם קהילה שלמה. בהתחלה התכנים שלי היו באנגלית, כי זו הקהילה שמצאתי שם, נערות שמעלות על ההפרעות אכילה שלהן מכל מיני מדינות בחו"ל. אחרי תקופה פתאום נחשף אליי קהל ישראלי נרחב. האלגוריתם של טיקטוק כנראה שלח את התכנים שלי לישראלים שחיפשו 'הפרעות אכילה'. מאז כל התוכן שלי מרוכז בבריאות הנפשית ובהתמודדות שלי. הטוב והרע, הכל אני מראה שם. אני רוצה לעזור ולתת כלים לעוד בני נוער שסובלים כמוני".

"לתת כלים לבני נוער שסובלים כמוני". מעיין דבוש | צילום: טל שחר

ואיך היו התגובות לסרטונים?

"זה ממש נחלק לשניים. חלק הגיבו מדהים, שיתפו אותי בסיפור שלהם, מאוד מפרגנים וגאים. הקבוצה השנייה היא של תגובות שליליות על האשפוזים שלי. עולם מחלות הנפש מלא סטיגמות ולא מוכר לציבור. אנשים אמרו שאני משוגעת או חולת נפש כי הם לא מבינים מה זה אומר. תגובות שליליות כאלה משמחות אותי יותר מהתגובות הטובות, כי ככה אני מגיעה לקהל שלא מכיר ומסבירה לו עלינו. יש לי הרבה חברות שהכרתי מהטיפול־יום להפרעות אכילה והן המתנה שלי משם. את החברות מהטיפולים חייבים לעשות באופן מודע לסכנות. לחשוב האם אנחנו מורידות אחת את השנייה למטה או מרימות למעלה. אני היום לא מתמודדת עם הפרעות אכילה וגם החברות שהחלמתי איתן. כמובן שיש עוד הרבה שלבים בדרך, אבל אני עוברת צעד־צעד והכל מתועד ביומן שלי בטיקטוק".

מעגל חברים

ואם כבר חברויות אמת שנמצאו דווקא במקום הכי חשוך – תכירו את ליבי גרוי (18) וחנה וואעגל (19) מירושלים. הן הכירו בין האשפוזים במחלקות להפרעות אכילה והתמודדויות נפשיות, והפכו לחברות של ממש. יחד, התחילו להעלות לטיקטוק תכני ריקוד ושירה שעוסקים בטיפולים הקשים, והפכו להיות בין המובילות בתחומן בקהילה הישראלית, כאלו שעוזרות לנערות שנמצאות במצב כמו שלהן לשרוד את הטיפולים.

"הסיפור שלי התחיל מאז שהייתי ילדה קטנה", מספרת ליבי שנמצאת כרגע באשפוז. "הבית שלי היה מפורק מאז ומתמיד והיו הרבה ריבים ואלימות. נכנסתי בגיל מוקדם לדיכאון כרוני, מאז שאני קטנה אני זוכרת את עצמי עצובה. כשיצאתי בשאלה בגיל 15 עזבתי את הבית ועברתי לגור אצל אחותי. מאז עברתי בין דירות, הסתובבתי, דירה של חברה, דירת שותפות, לא היה לי כסף לשלם על דירה משלי. משם הגעתי לרווחה, מעשנת הרבה סמים ושותה הרבה, אפילו הגעתי לרחוב.

"אחרי תקופה מצאו אותי והכניסו אותי להוסטל. כל הרגש שצברתי כל השנים התפרק שם, הפרעות אכילה צצו, דיכאון וחרדות. בבית לא יכולנו לחשוף רגשות. היה אסור לדבר, לא יכולתי לבכות. ופתאום הכל התפרץ בבת אחת. הקורונה הקשתה ממש על המצב שלי כי אני בן אדם שעוזר לו לצאת לטייל, והסגרים עשו לי רע. שלא לדבר על האשפוז שסגר אותנו במחלקות ולא היה אפשר לצאת בכלל. בסופו של דבר ברחתי וניסיתי להתאבד, זה היה הניסיון האובדני הראשון שלי. הגעתי להוסטל למתבגרים, שם טיפלו בי די טוב עד גיל 18 ושלחו אותי למקום שיקומי מאוד טוב. אבל אני הייתי במצב גרוע, פגעתי בעצמי המון. בסוף העיפו אותי. חצי שנה התחרטתי על כל השטויות שעשיתי, בסוף הסכימו לקבל אותי לכפר שאול והאשפוז הזה היה מעולה. מאז אני בתקופה יותר טובה".

מתוך הטיקטוק של ליבי

מתי התחלת להעלות תכנים לטיקטוק?

"כשהכרתי את חנה, חברה שלי מהאשפוזים. תמיד פחדתי מאוד מהרשתות החברתיות, לא העזתי לשתף שם. בחצי שנה האחרונה התחלתי להעלות סרטונים בנושא וקיבלתי מלא תגובות מאנשים שיצאו בשאלה, שלחו לי הודעות שקשה להם גם, והבנתי שזה ממש חשוב להעלות את המודעות ושאנשים יראו שהם לא לבד. מחלת נפש לא הופכת אותך למשוגע. זה קושי שאנשים עוברים והם יכולים להגיע למצבים שקשה להם מאוד ואסור לשפוט אותם. התגובות בטיקטוק ממש טובות, זה ממש מחמם את הלב, עוזר לפרוק ועוזר להתמודד".

הסיפור של הבסטי, חנה וואעגל, דומה למדי. גם היא הגיעה מבית חרדי, יצאה בשאלה, נזרקה לרחוב ושם העניינים התחילו להסתבך. "מגיל מאוד קטן הבנתי שהבית החרדי שאני גדלה בו לא מתחבר אליי לאישיות ולא היה לי עם מי לדבר על זה", מסבירה חנה מדירת השותפים שבה היא מתגוררת. "בגיל עשר כבר חיללתי שבת, רציתי לראות מה יקרה ולא קרה כלום. בגיל 13 יצאתי בשאלה אבל הייתי חייבת להסתיר את זה. הייתי מחליפה בגדים כשאני יוצאת מהבית ומחזירה לבגדים החרדים כשאני חוזרת. בגיל 15 תפסו אותי. במובן מסוים רציתי להיתפס. התקשרו להורים שלי. ואז החלטתי לעבור לגור ברחוב, מדי פעם אצל חברות, הכל בשביל לא להיות בבית ולחטוף.

מתוך הטיקטוק של חנה

"בגיל 16 ההורים שלחו אותי לפנימייה דתית, לא היה לי עם מי לדבר ושם התחיל הבלאגן הרציני. הייתי בורחת, התחיל לי הרצון לפגוע בעצמי, הכל כדי לקרוא לעזרה. זה קרה לפחות שלוש פעמים בשנה שהייתי בפנימייה ואף אחד לא הביע עניין. בסוף השנה החלטתי להיכנס לפרויקט הילה של נוער בסיכון. היה לי מדהים אבל המצב הנפשי שלי כבר לא היה טוב, לא ניתן לתיקון. היה שם צוות מדהים שליווה אותי, שם לב למחשבות האובדניות שלי והפנה אותי לפסיכולוג. הבנתי שהמצב שלי ממש לא טוב ואין לי ברירה אלא לטפל בעצמי".

כשהייתה בת 17 הגיעה הקורונה, ואיתה כניסות ויציאות מחדרי מיון. "בתקופה הזו התחילה לי הבולימיה ומשם זה הידרדר לאנורקסיה. בשיא שלי שקלתי 36. בגיל 18 התאשפזתי בפעם הראשונה והכרתי את ליבי. לפני שלושה חודשים, אחרי ניסיון אובדני, אישפזתי את עצמי שוב. עברתי תהליך מטורף".

חנה מספרת, כי אחד הכלים החזקים שעזרו לה בטיפול הוא הטיקטוק. "התחלתי עם זה לפני שמונה חודשים. החלטתי שנמאס לי להתמודד עם הכל בעצמי והייתי בטוחה שיש עוד מלא בנות שלא יודעות אחת על השנייה וסובלות מאותן בעיות ואולי נוכל להתמודד עם זה ביחד. בנות מסביבי שהן לא מטופלות כל הזמן היו אומרות לי 'מה זה ההתקפי זעם האלה' ולא מבינות אותי ואת זה שאני הולכת לפסיכיאטר. נמאס לי להיות במעגלים חברתיים כאלה אז חיפשתי בנות כמוני. לא רציתי להתבייש בעצמי.

"לפני זה לא היה לי בכלל טיקטוק אבל חשבתי שבטח קל שם יותר, כי זה אנשים שלא מכירים אותי. באינסטגרם קשה להיפתח כי כולם שם חברים שלי. בטיקטוק פתחתי דף חדש. מהסרטון הראשון שהעליתי שאני מציגה את עצמי, עד לסרטונים עם הזונדות והמכות בגוף, הכל צבר הצלחה. היה סביבי מלא התעניינות, ילדות בנות 13 שאמרו לי שבזכותי הן לא הקיאו היום, בזכותי הן הלכו לפסיכיאטר. הייתי מעלה מהאשפוז שאלות ועונה על תשובות.

"באינסטגרם קשה להיפתח, בטיקטוק קל יותר". ליבי (מימין) וחנה | צילום: אלכס קולומויסקי

"היום יש לי חברות מהטיקטוק, שסבלו מאותן בעיות ועברנו מסע יחד. בנות בגיל 30 עד 15, כולן מרגישות אותו דבר, סובלות מאותה בעיה ולא היה לאף אחת מאתנו מעגל חברים שיבין אותנו, עד הרגע שפתחנו את הטיקטוק. היום אני נקייה מסמים".

מחשבות אובדניות

למרות שבטיקטוק היא חושפת את עצמה לגמרי – עדיין מול הסביבה של המשפחה והחברים, לרעות (שם בדוי) בת ה־19 קשה להציג את עצמה כמתמודדת נפש. "למדתי בחיפה, סיימתי בגרות בציונים מצוינים והתגייסתי להיות מדריכת סימולטור", היא מספרת. "בגיל ההתבגרות עליתי במשקל. הגוף זה דבר מאוד נוכח אצלי, יש לי מעי רגיש שהוא פסיכוסומטי והחיבור של גוף ונפש חזק אצלי מאוד. דימוי גוף זה נושא שמעסיק אותי מגיל עשר ועד היום. מאז שעליתי במשקל לא הסתדרתי במסגרות. התגייסתי לצבא לתפקיד נחשק אבל בגלל ההשמנה התחילו לי התקפי חרדה ולא הצלחתי לתפקד שם. המפקדים שלי ממש עזרו ותמכו אבל אחרי כמה חודשים בחרתי לעזוב את ההכשרה. ואז המצב הנפשי שלי החמיר. הייתי חודש בבית ואז המצב נהיה ממש קיצוני והתאשפזתי. היו לי מחשבות אובדניות ופסיכיאטר המליץ לאשפז אותי.

"הייתי שלושה שבועות במחלקה פתוחה בהסכמה ואז שיחררו אותי מהצבא. הייתה הרבה הסתרה מהמשפחה והחברים עד שסיימתי את האשפוז. אחריו כבר הייתי כנה וסיפרתי להם על הדיכאון שלי. שם הקשר איתם נהיה בעייתי ויצאתי לגור אצל סבא וסבתא שלי. הם התחילו טיפול, אני התחלתי טיפול. אני אדם מאוד חרד לעתיד. חסרת ביטחון ומרגישה שאני מה שאחרים חושבים עליי. אוגרת בתוכי. עם הזמן הפסקתי טיפול פסיכולוגי ותרופתי ולפני חודש הכל התפרץ מחדש ממש חזק.

"התחלתי שוב טיפול פסיכיאטרי ואני פה כבר שבועיים ויותר טוב לי. אני מאוד מסתדרת עם האנשים, מרגישה בנוח בסביבה שהיא כמוני. נחה ופורקת. דברים משתפרים. טיפול תרופתי שעוזר. אני מאוד מאמינה שמאז כל העידן הטכנולוגי היכולת להתחבר לאנשים ירדה ואני מאמינה בשיתוף. מאוד משתפת על המצב שלי ומרגישה בנוח לדבר על המצב ברשתות החברתיות יותר מאשר עם המשפחה והחברים. זו פחות קריאה לתשומת לב ויותר נרמול של הסיטואציה.

"אני מעלה המון תכנים לטיקטוק ומסבירה לאנשים מי אנחנו, האנשים שמאושפזים במחלקות פסיכיאטריות. יש הרבה פידבקים חיוביים, תמיכה, לא מוצאת מישהו שאומר דבר שלילי. לא אכפת לי לייקים או תגובות. יותר גם לעודד את עצמי. הסרטונים מבדרים אותי. הטיקטוק בארצות אחרות הוא מטורף. יש דיבור אינסופי על מחלות נפש, כל מחלה שקיימת יש אלפי סרטונים של בנות שמסבירות עליו. בארץ זה התחיל להיות חזק רק בתקופה האחרונה בזכות בנות כמוני".

ואכן, כמו שרעות מאפיינת, תופעת סרטוני הטיקטוק שעוסקים בהתמודדויות לא פשוטות, בעיקר של בני נוער, הפכה לאחת התופעות הכי חזקות ברשת. אם לדוגמה תקלידו בשורת החיפוש את צמד המילים "הפרעות אכילה", תמצאו אינסוף תכנים שעוסקים בנושא מכל רחבי העולם. ד"ר דפנה ישועה כץ, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, היא חוקרת קהילות דיגיטליות כבר עשרות שנים. היא הכירה את התיעוד ממחלקות הנפש הסגורות עוד ב־2013, כשמתמודדי נפש היו מגניבים לאישפוז מצלמות אמיתיות לפני עידן הסמארטפונים. ובכל זאת, התיעוד ברשתות החברתיות הוא נושא שחדש גם לחוקרים כמוה.

לדברי ד"ר ישועה כץ, האפשרות להכניס את הסלולרי למקומות שהיו פעם הכי סגורים לחשיפה, יצרה את השינוי התודעתי הגדול. "בעיניי השינוי התיעודי שנעשה הוא מאוד מבורך", היא אומרת. "מה שמעניין זה שהתכנים עולים לטיקטוק. עד לא מזמן כל התכנים היו עולים באנונימיות לרשת ופתאום בטיקטוק לצד המוזיקה והריקודים בנות מסכימות לחשוף את עצמן וזה הסיפור פה. ממש התרגשתי לראות את פריצת הגבולות הזו. זה צעד נוסף שבנות עושות בדרך להחלמה וזה צעד שמאוד עוזר. בזמנו, כשחקרתי על הבלוגריות בקהילת האנורקסיה ב־2013, שמעלות את עצמן ליוטיוב, הן בקושי הסכימו להיחשף ותהליך ההחלמה שלהן היה הרבה פחות מהיר".

יש מאפיין מסוים לבנות שחולות באנורקסיה או בולימיה?

"כן. אחד המאפיינים של בנות שסובלות מהפרעות אכילה זה אינטליגנציה. והן בדרך כלל מאוד פרפקציוניסטיות. עם ממוצע ציונים גבוה בבית הספר. שואפות גבוה. הפרעת האכילה לפעמים מתחברת עם הפרפקציוניזם הזה והרצון לשלוט בהכל. דיברתי עם בלוגריות מכל העולם והן דיברנו בצורה אנונימית וסיפרו שהן שואפות גבוה בחיים וזה מה שהביא אותן להפרעת האכילה שהיא עוד דרך לשלוט בחיים שלהן".

ובמה החשיפה בטיקטוק עוזרת בעצם?

"במקרה שלהן החשיפה העצמית עוזרת להתמודד. זה שהן מדברות על ההפרעות יוצר הפרדה בינן לבין ההפרעה. זה תהליך טיפולי מדהים וכל מטפל שואף אליו. עובדים איתן במחלקות הסגורות בעיקר על להבין שההפרעה היא לא הן, היא חיצונית להן, ובסרטונים בטיקטוק הן מראות תהליך שלם של ההפרדה בין שתי הדמויות שנמצאות בתוכן. הן מתעדות את ההתמודדות ותהליך ההחלמה והכל נשמר בסרטונים והן בעצמן יכולות לעבור תהליך שלם רק מלצפות באותו חומר.

"בנוסף זה תהליך מאוד חשוב מהבחינה של לשתף אחרים על מה עובר עליהן כי הפרעת אכילה זה מקום בודד. מה שהבלוגריות שראיינתי אמרו לי בזמנו זה בעיקר שהמשפחה לא מבינה אותן ושאין להן תמיכה. ההפרעות, במיוחד האכילה, זה צורת התמודדות. כשמאבדים שליטה על החיים, הפרעת האכילה מתפתחת כדי להתמודד עם משהו, זה תמיד בא ביחד. הו שוקעות לדיכאון ואז צצה הפרעת אכילה שמובילה לחרדה ולהתבודדות קשה. הפרעת אכילה זה להיות בלחץ על מה את אוכלת אז לא יוצאים עם חברים כי כל צלחת אוכל מעוררת התקף חרדה.

"מחקרים מראים שהדימוי של בנות שסובלות מהפרעות אכילה הוא שהן רוצות תשומת לב, קשה לאנשים לעורר סימפתיה כלפיהן, בעיקר בגלל הסטיגמה של מחלת נפש 'מסוכנת'. מה שהן עושות פה זה להילחם בסטיגמה. הבנות בכתבה מראות את הזונדה תקועה באף, את התהליך הכי קשה, מאשפוז ועד המעבר לדיור מוגן. התיעוד הזה הוא כלי מאוד חשוב לניפוץ הסטיגמה ועל החשיבות של הטיפול. כל מי שמתמודדת עם הפרעת אכילה צריכה לדעת שהיא חייבת ללכת כמה שיותר מהר לטיפול, כי ככל שעובר הזמן הסיכוי לצאת מזה קטן יותר. זו מחלת הנפש עם אחוז התמותה הכי גבוה מכל מחלות הנפש. ככל שתופסים את זה מוקדם יש יותר סיכוי לחזור לחיים תקינים".

מתוך הטיקטוק

לאהוב את עצמך

ארבע הצעירות שהתראיינו לכתבה הן בנות מקסימות, חדות, חכמות, יצירתיות ושנונות. מלאות שמחת חיים. לצד כל התכונות האלה הן חוות משברים לא פשוטים שהחיים הובילו אותן אליהם. וזה המסר העיקרי שהן רוצות להעביר לכל מי שצופה בהן בטיקטוק: "אל תתביישו להיות מי שאתן", מכריזה חנה בקול חנוק מהתרגשות. "לאהוב את עצמכן, להילחם על החיים וכשצריך – גם לבקש עזרה. לשתף. לספר. אתן לא אשמות במה שעברתן ובמה שעשו לכן במהלך החיים".

ליבי: "לפעמים זה יכול להיראות כאילו המצב הזה לא ייגמר בחיים, יישאר ככה ואין תקווה. אבל יקרו לכם דברים טובים, זה לא יישאר ככה לנצח. מבטיחה. תילחמו בזה. אתן יכולות לשבור את הסטיגמות ולצאת החוצה לחיים טובים יותר".

חנה: "אני גם רוצה להגיד להורים של אותם מתמודדים - הכי חשוב זה להאמין לילדים שלכם. גם אם ממציאים סיפור שנועד למשוך תשומת לב, תדעו שזו קריאה לעזרה ולא קורה סתם. בטוחה שאם ההורים שלי היו מאמינים לי זה היה נגמר אחרת לגמרי".

רעות מסכימה וממשיכה: "ההורים שלי עברו תהליך לצידי ואני מאוד מודה להם על זה. יש הורים ששואלים, למה זה קרה דווקא לילד שלהם? במה הם טעו בדרך? אבל צריך לשים את ההנחות האלה בצד, לא לחקור את הילדים אלא אך ורק לתמוך בהם ולהיות לצידם. חשוב שגם ההורים יילכו לטפל בעצמם כי השיח המשפחתי מאוד חשוב בתהליך הטיפול של הילד. ועוד טיפ ממני – כל מי שמתמודד עם מחלת נפש שימצא לעצמו עיסוק תרפי – אני התחלתי לסרוג וזה עזר לי מאוד בהתמודדות הנפשית".