"במשך חמישה חודשים נוראיים לא ידעתי מי אני ומה אני. לקחו ממני בכוח את תווית הכדורגלן ונכנסתי לדיכאון עמוק. כבר לא הסתובבתי בגאווה, כי לא היו לי אנרגיות לכלום. הרגשתי מאוד לא נחשב, יותר מדי מחשבות עברו בראש בתקופה הזו, ואיבדתי את עצמי. פתאום אין את המתח לפני משחקים, ההתרגשות מהקהל, משחקי עונה, או אפילו אימונים לקום אליהם בבוקר. לא היה בא לי כלום, רק לאכול ג’אנק פוד ולעלות במשקל - וברוך השם, עליתי איזה שבעה קילוגרמים. בחרתי להעניש את עצמי, אחרי שכיבו לי את הלהבה”.
מאז שמאור בוזגלו עמד על דעתו, היה ברור לו מה הייעוד שלו: להיות כוכב כדורגל, בדיוק כמו שהאבא־סוכן יעקב ציפה ממנו. אבל גם קריירה מלאה בהישגים, אכזבות ושורה של פציעות אכזריות לא הכינה אותו לרגע שבו הזהות שלו תילקח ממנו. אחד מגדולי הכדורגלנים הישראלים בדור האחרון, פרש בשבוע שעבר באופן רשמי. בראיון פרישה מיוחד ל־’7 ימים’, בוזגלו מספר השבוע על ההתמודדות הנפשית אחרי שהפרישה נכפתה עליו באופן מעשי, כבר לפני כשנה וחצי, כשהפועל תל־אביב שיחררה אותו באופן חד־צדדי לפני סיום החוזה. בשפה פשוטה, קוראים לזה פיטורים. וזה כאב לבוזגלו לא פחות מהפציעות הפיזיות שעבר בקריירה.
“כשאשתי הציעה שניקח את הילדים לפארק או לקניון, לא רציתי לצאת. הייתי בדיכאון, נראתי מוזנח, לא התגלחתי, לא הסתפרתי ולא רציתי לעשות כלום”, הוא אומר. “כשכבר יצאתי, זה היה בלית ברירה, כדי לנסות להחזיר לעצמי את האנרגיות שאבדו. ואז ביום אחד נעמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי: ‘מאור, לא יכול להיות שבכל הקריירה שלך הראית לכולם שאתה לא מוותר, ודווקא עכשיו אתה נכנס לדיכאון ומתפרק’”.
בתחנה האחרונה בקריירה, הוא נתקל בקשיים שלא הכיר קודם, וחלק מהאשמה הוא תולה במאמן שלו באותם ימים, ניר קלינגר. “כל הקטע של החרדות התחיל אצלי בהפועל. חליתי במחלת הנשיקה בגלל מצב נפשי גרוע, היו משחקים שרעדתי בהם ולא רציתי לעלות למגרש. הרגשתי שאני גופה שרצה במגרש כדורגל, ואז אתה בחרדה שאתה לא אפקטיבי. מה אני שווה אם אני לא מסוגל לבעוט לשער? אז התחלתי לחיות על שיקויים וטיפולים, אמרתי לצוות הרפואי שיביאו לי כדור לכאבים ולא יספרו לאף אחד. למאמן קלינגר אמרתי שאם הוא דורש ממני רק לעשות הגנה, אז הוא לא מחפש ליזום או לשלוט במשחק. הוא לא רצה לשחק כדורגל, התאכזבתי מרמת האימון, הרגשתי כלוא בגוף של עצמי ולא היו לי אנרגיות. לא הצלחתי להתאושש, הייתי מגיע למשחקים ולוקח כדורים כדי להרגיע את עצמי. כשפיטרו אותי, לקלינגר היה חלק גדול בזה”.
מאז, בוזגלו ניצח בבוררות, הפועל תל־אביב חויבה לשלם לו 1.3 מיליון שקל על הפרת החוזה וערערה לבית הדין לעבודה. אבל בשלב הזה בחייו אפשר לומר בביטחון שאת הכסף הזה הוא היה מחליף ברגע, בתמורה לכך שהקריירה שלו תימשך רק עוד קצת. אז לפני שעמד מול המראה ביום ההוא, בוזגלו דפק על כל דלת, רק כדי לחזור ולשחק כדורגל בפעם האחרונה. “אני יכול לתת לך סקופ: ברק בכר (מאמן מכבי חיפה - נ”צ) מאוד רצה אותי בקבוצה, אבל הנהלת מכבי חיפה סירבה. למה? כי הם לא ממש ידעו להתנהל עם החבילה שאני מביא איתי. בוזגלו זה לא רק כדורגל, ולא תמיד הקבוצות אוהבות את זה. אז פניתי להפועל באר־שבע, הרמתי טלפון לאלונה ברקת ואמרתי לה שקאמבק שלי לקבוצה שבה זכיתי בשתי אליפויות יכול להיות סיפור מהאגדות. אמרתי לה שזה יחזיר את האנרגיה לעיר ולאוהדים, אבל הבנתי שהם לא יצליחו להתמודד עם גודל הרעש התקשורתי שמגיע איתי. כן אשחק, לא אשחק, בסוף תמיד ידברו על בוזגלו. בסוף ניסיתי גם עם בית”ר ירושלים, התקשרתי למשה חוגג, אמרתי לו שעשיתי טעות שחתמתי בהפועל תל־אביב, ושאני מוכן לעשות הכל כדי לעזור לבית”ר. נתקלתי בתשובה שהוא רוצה לקדם צעירים מוכשרים, ושיש ארבעה שחקנים אחרים בתפקיד שלי. הבנתי שלא אחזור לשחק כדורגל, אז התחלתי להקים אקדמיה לאימונים אישיים, ואז הגיעו צילומי העונה השישית של ‘הבוזגלוס’, ולאט־לאט חזרתי לחיים”.
מי שעזרה לו להתמודד עם החרדות הייתה אשתו, מירן, שבעצמה - כך הוא חושף השבוע - התמודדה עם חרדות בעקבות הקריירה של בעלה. בוזגלו, למשל, לא שוכח, את הפעם ההיא, לפני כעשור, כשעבר לשחק בסטנדרד ליאז’ מהליגה הבלגית. “מירן חוותה את החרדה שלה במעבר לליאז’. פעם אחת נסענו לרומא כדי להתאורר, וכשהגענו לאיטליה היא נשכבה על הספסל. באותו ערב כבר חזרנו לישראל. זו הייתה תקופה שבה פעמיים ביום היה מגיע אלינו אמבולנס הביתה, ומשם לבית החולים. תקופה קשה מאוד”.
× × ×
כדי להבין את הפופולריות של מאור בוזגלו (34), מספיק להסתכל על המספרים: לעמודי האינסטגרם של חמש הקבוצות הכי אהודות בכדורגל הישראלי - מכבי תל־אביב, מכבי חיפה, הפועל תל־אביב, בית”ר ירושלים והפועל באר־שבע - יש, יחד, כ־380 אלף עוקבים. העמוד של מאור בוזגלו כבר חצה את רף 400 אלף העוקבים.
הריאליטי ‘הבוזגלוס’ (משודר ב־yes וב־STING TV) חשף לציבור את שאר המשפחה והפך אותה לתשובה הציונית ההולמת לקרדשיאנס, אבל מאור בוזגלו נזקק לשכנוע כדי להסכים לליווי צמוד של צלמים גם כשהוא לא על המגרש. להבדיל משלושת אחיו: אוהד, אסי ואלמוג - כולם כדורגלני עבר או הווה, אך לא מהקצפת של הענף - מאור לא היה צריך את התוכנית הזו כדי להיות סופרסטאר. הוא כמעט נולד כזה.
בגיל 14, בוזגלו היה ילד פלא שהוחתם באקדמיית הכדורגל לנוער היוקרתית של קבוצת ליון הצרפתית. קארים בנזמה הוא היום מלך השערים בליגה הספרדית והכוכב הגדול של קבוצת הפאר ריאל מדריד, אבל לפני 20 שנה היה לו תואר אחר: שותפו לחדר של מאור בוזגלו. ההצלחה האדירה של בנזמה רק מחדדת את תחושת הפספוס על מה שיכול היה בוזגלו להשיג. את אחת הסיבות העיקריות לפער בין הכישרון הגולמי לבין מה שהוא השיג בפועל, אפשר לתלות בפציעות הרבות שעבר. “במשך שליש מהקריירה שלי הייתי בשיקום. חמש שנים וחצי לא שיחקתי כדורגל, הייתה לי כרטיסייה אצל המנתחים”, הוא אומר.
שלוש פעמים הוא נותח ברצועה הצולבת בברכו, בעקבות סדרת פציעות חסרת מזל. אבל פציעה אחרת, ישנה יותר וזכורה פחות, אפילו העמידה את חייו בסכנה. “בליאז’ חוויתי את הפציעה הקשה ביותר בעולם, שברים בקרסול ובעצם השוקית. רופא הקבוצה אמר שאני צריך לעבור ניתוח, וכמו ילד טוב ביום שאחרי כבר שכבתי על שולחן הניתוחים. הכניסו לי בורג ברגל, שמו לי גבס עד האגן ואז עשרה חודשי שיקום שהם סיוט אחד גדול. כשהם הסתיימו, חזרתי לשחק והייתי בסגל של הקבוצה למשחק האחרון של העונה. מירן ארזה את המזוודות וכבר היו לנו ביד כרטיסים לישראל, לטיסה שיצאה כמה שעות אחרי המשחק.
“בבוקר המשחק התעוררתי, הברך הייתה נפוחה, בלי שיכולתי לקפל או ליישר אותה, ובערב אני אמור לפתוח בהרכב. ניסיתי לשקר לעצמי, אבל כשרופא הקבוצה ראה את הברך שלי הוא אמר לי לרוץ לבית החולים. עוד ניסיתי להסביר לו שאשתי מחכה לי בבית ושיש לנו טיסה לישראל, אבל ברגע שנכנסתי לבית החולים בבלגיה התברר שיש לי חיידק טורף. הייתי בסכנת מוות בגלל הזיהום. הכניסו אותי לחדר מבודד, ומירן לא ויתרה, הביאה מזרן וישנה איתי בבית החולים. בכל בוקר פתחו לי את הברך והכניסו אנטיביוטיקה, דחפו לי צינורות לגרון, עברתי שישה ניתוחים בשמונה ימים. לשונאיי אני לא מאחל דבר כזה, עברתי סיוט. ליאז’ הציעו לי חוזה לשנתיים נוספות, אבל התייעצתי עם רבנים ואמרתי להם שאני לא יכול להמשיך עם הקארמה הרעה הזו במועדון”.
למרות שעבר באקדמיה של ליון כנער ושיחק בהמשך שנתיים בבלגיה, בוזגלו לא הותיר חותם משמעותי באירופה כפי קיווה. ועדיין, את תחושת הפספוס הוא מרגיש בעיקר בגלל שלא היה דומיננטי בנבחרת ישראל. שער בודד יש לו במדי הנבחרת, וגם בשיא הקריירה שלו - כשהוביל את הפועל באר־שבע לזכיות באליפות - הוא לא הנהיג במדים הלאומיים. את האשמה הוא תולה, בין השאר, במי שעובד איתו היום לצידו בערוץ הספורט, מאמן הנבחרת לשעבר אלי גוטמן. “הכי כאב לי, שהייתי נער הפוסטר בנבחרת. גוטמן מצטער היום על התקופה ההיא, כשהייתי בשיא שלי עם תצוגות בליגה ובאירופה, ובנבחרת קיבלתי רק דקה פה ודקה שם. אמרתי לו אז, ‘העיקר שהתמונה שלי מופיעה על שלטי חוצות של הנבחרת ועל אוטובוסים משיקולים שיווקיים, אבל מה עם לתת לי לשחק?’ אבל הוא שמר אמונים לשחקנים כמו גילי ורמוט. היום גוטמן מכה על חטא, אבל לי עברו אז מחשבות בראש של ‘מה אני צריך את החרא הזה?’ הייתי שיאן ההופעות ומלך השערים בכל הזמנים של הנבחרות הצעירות של ישראל בכל הגילים, אבל בנבחרת הבוגרת לא קיבלתי קרדיט משום מאמן, למעט לואיס פרננדס ודרור קשטן. הייתי צריך לקבל את המושכות”.
לאורך עשור וחצי של קריירה מקצוענית, מאור בוזגלו תמיד היה יותר מעוד כדורגלן מוכשר. עם השנים הוא התפתח למעין גרסה המקומית של דיוויד בקהאם האנגלי או ניימאר הברזילאי, כדורגלנים מהסוג שמכתיב אופנה לדור שלם, כוכבי פופ שמייצרים הערצה ואמוציות, עם אוהבים ושונאים, בכל מקום שאליו הם מגיעים. באופן סמלי, בסמוך להודעת הפרישה של בוזגלו, עלתה בנטפליקס הסדרה הדוקומנטרית ‘כאוס מושלם’, שבמרכזה הקריירה של ניימאר. הכאוס המושלם הזה מוכר לבוזגלו היטב.
“אני כמוהו, רק בווליום נמוך יותר”, הוא אומר. “שלא במודע, ניימאר היה הדמות שרציתי להיות. אני מזדהה בסדרה הזו עם כל כך הרבה דברים: ילד שהיה צריך לדאוג לסגירת החובות של המשפחה, הסימון שלי מגיל צעיר, ואוהדים ששורקים לך בוז. לו זה קרה בפריז, לי במכבי תל־אביב ובהפועל באר־שבע. ראיתי אותו בסדרה על כיסא גלגלים אחרי הפציעה שלו בגב במונדיאל, והמשפחה עזרה לקלח אותו. זה בדיוק מה שמירן עשתה בשבילי. יומיים אחרי ניתוח בברך שעברתי בלונדון, הייתי צריך להתפנות בשירותים, ניסיתי ללכת לבד עם קביים, הגעתי עד לדלת השירותים ובום – צנחתי ופגעתי עם הראש ברצפה. התעוררתי עם שפריצים של דם וצעקות של מירן לרופאים, ואז נכנסתי לעוד ניתוח - הפעם פלסטי, באמצע המצח, כי פתחתי את כל הפנים. המזל היה שלא נפלתי על הרגל, כי אז אולי לא הייתי חוזר בכלל לשחק”.
ניימאר מזכיר את התחושה שלפעמים כל העולם נגדך, וגם אתה הרגשת ככה. מאיפה זה הגיע?
"בשלב מסוים התאהבתי בזה, סוג של מזוכיזם. הרבה בגלל אבא שלי, נוצרה לי תדמית מסוימת שרק דרך 'הבוזגלוס' הצליחו להבין שהיא לא אמיתית. כשהגעתי לשחק בבלגיה, הכותרת באחד העיתונים הייתה שהגיע 'הילד הרע של הכדורגל הישראלי'. הייתי במסע להצדיק את עצמי, עד שהשלמתי עם זה ומינפתי את זה לטובתי. ראיתי שחוסר הפרגון נותן לי דרייב, וכשדוחקים אותי לפינה אני מתעלה. התאהבתי בשונאים שלי, זה הדליק וריגש אותי. כשאתה נמצא בסיסטמטיות, אתה צריך משהו שידליק אותך, והשונאים הכניסו אותי לזון".
באותה סדרה, ניימאר מוצג כפי שההופעה החיצונית שלו - בדגש על התספורות והקעקועים - הפכו למודל לחיקוי בעבור נערים רבים. גם אצל בוזגלו ההפיכה לאייקון אופנתי הייתה חלק בלתי נפרד מהקריירה. "עם השנים הרגשתי צורך כל הזמן לשנות משהו, כי ככה שמו לב אליי. פעם צבעתי את השיער כדי שיראו אותי וימסרו לי יותר. עשיתי דברים משוגעים שירגשו או יניעו אותי מחדש. יש לי שרוולי קעקועים בשתי הידיים, אבל בגיל 17 כשעשיתי את הקעקוע הראשון עוד הסתרתי את זה מאבא. התספורות והקעקועים נתנו לי תחושה של כוכב, התאהבתי בזה שהרבה חיקו אותי”.
אם נמשיך בהקבלה לניימאר, שבדרך לתהילה גדל בפאבלה ברזילאית והיה העוגן הכלכלי של הוריו, זו הייתה גם התחושה של בוזגלו. "בשבוע שעבר קראתי בפעם הראשונה את מה ששלחתי למשפחה שלי בגיל 14, כשהייתי שנתיים בליון והכל היה דרך פקסים. היה לי טלפון בלי אינטרנט, וכשעשיתי שיחה אחת ממנו היא עלתה להורים שלי אלפי שקלים, וגם ככה המשפחה הייתה בחובות. כתבתי להם אז, 'אני אוציא אתכם מהבוץ הכלכלי, השם בוזגלו עוד יהיה מונף בגאווה'. רק בגלל שלא הייתה משפחה אומנת שתקלוט אותי כמתחייב בחוק, ובגלל שלהורים שלי לא היה כסף לעבור לצרפת ולגור איתי שם, עזבתי את ליון. אחרת אני משוכנע שהייתי מגיע לפסגות של מי שישן איתי שנתיים באותו חדר, בנזמה, שהפך לאחד השחקנים הטובים באירופה”.
עד כמה הרגשת בגיל צעיר שעתיד המשפחה תלוי בך?
"הרגשתי שהייעוד שלי הוא להוציא את המשפחה מהבוץ, זו מטרה ששמתי לעצמי וזה תמיד גרם לי להיות ממוקד, לישון מוקדם ולאכול כמו שצריך. הילדות שלי לא הייתה קיימת. אבא שלי שם הכל בסל אחד ברגע שהימר עליי, והלכנו על זה בכל הכוח. הוא גם דאג להוריד אותי לקרקע אחרי משחקים טובים. ואז הצטרף לזה החלום לשחק ברמות הכי גבוהות באירופה, וכשהגעתי לאצטדיונים האלה תמיד הרגשתי שזה המקום הטבעי שלי, ולא התרגשתי".
אבא שלך, לא אדם ששומר דברים בבטן, גם גרם להרבה מאוד סערות סביבך.
"היו מלא חילוקי דעות בינינו, גם אני חשבתי שאבא שלי עושה מהלכים שיכולים לגמור לי את הקריירה, אבל הוא תמיד ידע לשים בפניי על כף המאזניים את היתרונות והחסרונות. ידעתי שהוא חכם והלכתי איתו. הדבר החשוב ביותר שהעניק לי זה הערכים, אני רואה את כל האחים שלי. עזוב את התדמית והבלגן שיצר לעצמו, הלוואי שאוכל לחנך את הילדים שלי ככה. כשאני מסתכל לאחור, כל קבלת ההחלטות שלו הייתה הצלחה מסחררת, הוא המציא שיטה של בניית מותג ברעש גדול, ואין דבר כזה פרסום רע".
איך ילד מצליח לשחק כדורגל בחופשיות כשכל כך הרבה מונח על הכתפיים?
"הדשא היה מקום הבריחה שלי, כשעליתי למגרש כבר לא חשבתי על החובות של ההורים שלי. זה היה המקום הבטוח ביותר שלי, עם הדבר שאני הכי יודע והכי אוהב, ושהשגתי דרך עבודה קשה. זה הצליח, היו שחקנים כישרוניים וטובים ממני, אבל צריך שילוב של הרבה אלמנטים".
המעברים התכופים של בוזגלו הצעיר בין קבוצות נוער, והעובדה שבגיל 15 כבר הספיק לשחק בחמישה מועדונים שונים, בארץ ובחו"ל - גרמה לו לפרוש מהלימודים כבר בחטיבה. "עברתי המון בתי ספר. היו מצבים שבשנה אחת למדתי בשני בתי ספר שונים. הייתי אולי הכי מקובל, כולם רצו להיות חברים שלי, כולן רצו להיות חברות שלי, אבל לא עניינו אותי בחורות. לפעמים חשבו שאני 'מהצד השני' מרוב שזה לא עניין אותי. הייתי תחת כישוף: אימון־בית־לאכול טוב־לישון טוב. אבא שלי תמיד אמר למורים, 'הוא לא יפריע לכם בשיעורים, ואתם אל תפריעו לו בכדורגל'. אז לא צייצתי בבית הספר, אבל לא למדתי ופרשתי בכיתה ח'".
כילד שהתחיל להרוויח כסף בגיל צעיר, לצד העזרה להורים, לא היה רצון טבעי לבזבז אותו על בגדים או בילויים?
"הייתי ילד בלי דרישות בכלל, כשאבא שלי נתן לי מאה שקל, חזרתי עם 120 שקל הביתה. גם כשהרווחתי המון כסף והכל היה בר השגה, ויכולתי לרכוש מכונית חדשה, הישן יותר ריגש אותי. אני נוסע על האמר אבל מודל 2006, גם היום אני מרגיש חוסר נוחות בקנייה של משהו חדש. תיקים ונעליים תמיד אהבתי, אבל גם בגיל 21 עם חוזה גבוה במכבי תל־אביב, עזרתי רק למשפחה".
כשבוזגלו נזכר בתחילת הקריירה שלו, הוא מסמן את השנתיים בצרפת בתור פרק הזמן המשמעותי ביותר, שהעניק לו את הכלים להתמודד עם הקריירה המורכבת שציפתה לו. "השנתיים האלה הפכו אותי למי שאני עד היום. מהצורה האיטית שבה אני אוכל ועד ההקפדה על סדר. סומנתי מגיל צעיר ונכנסתי לסוג של דמות, אף פעם לא התרגשתי משחקנים גדולים שעברו לידי, הרגיש לי טבעי להיות שם".
איך התקופה הזו השפיעה על החוסן הנפשי?
"למדתי שם להתמודד עם הפחד מלאכזב ולא להראות חולשה. היו רגעים שהתגעגעתי למשפחה, אבל אמרו לי מראש שאסור לי לבכות, אחרת יעיפו אותי. כשבנזמה היה נכנס לחדר, פחדתי שהוא ילשין עליי שאני בוכה מתחת למיטה. זה לימד אותי לעשות 'נקסט' הרבה יותר מהר, ונתן לי עוגן לכל הקריירה בהתמודדויות עם פציעות".
לפני כמה ימים, נסגר מעגל עם החבר הכי מפורסם מהתקופה ההיא. "ראיתי שבנזמה עשה לי לייק באינסטגרם, אז שלחתי לו הודעה והוא שאל לשלומי והתעניין במשפחה. אמרתי לו שחוץ מהאנגלית שלו, שהשתפרה, הוא נשאר בדיוק אותו הדבר. להבקיע שערים הוא תמיד ידע. זה אבסורד שגרנו יחד שנתיים באותו חדר ואין לנו תיעוד משותף, אין לי אפילו תמונה במדים של ליון. היום ילדים בני חמש מעבירים שידורים חיים ברשתות, מדהים כמה הכל השתנה מאז".
× × ×
כשבוזגלו חזר לארץ מצרפת בגיל 15, הוא הפך ברגע לשם הכי חם בישראל. מי שזכתה בו הייתה מכבי חיפה. "כל הקבוצות הגדולות במדינה רצו אותי, אבא שלי יצר תחרות בין כולן. במכבי חיפה עשיתי תהליך הפוך: לפני שהחתימו אותי התאמנתי קודם עם הקבוצה הבוגרת, עם שמות כמו ג'ובאני רוסו, ואז עברתי להתאמן עם קבוצת הנוער. באחד האימונים התנדבתי לשחק בהגנה, באחת ההתקפות בעטתי לשער וערן לוי, ששיחק איתי אז, דפק לי קללות של החיים. לא עניתי לו, אבל המאמן רוני לוי העיף אותו מהאימון".
מכבי חיפה השאילה אותך לקבוצות קטנות, כמו הפועל פ"ת ובני־סכנין, אבל אז הגיע המעבר הגדול למכבי תל־אביב, ששילמה עבורך סכום שיא בכדורגל הישראלי – שני מיליון דולר.
"תחשוב על ילד צעיר עם חוזה גבוה, שמגיע לקריית שלום (מגרש האימונים של מכבי ת"א – נ"צ) עם תג מחיר כזה. הנפש לא הצליחה להחזיק מעמד מול האוהדים והתקשורת, הרגשתי שכל העולם נגדי. בעונה הראשונה במכבי היו לי תשעה שערים ו־13 בישולים, ועדיין הוגדרתי ככישלון של השנה. זו חתיכת התמודדות. מכבי תל־אביב ניסתה רק להתיש ולרסק אותי, נתנו לי להתאמן ב־40 מעלות חום. היו הרבה רעשי רקע, והיה לי סעיף בחוזה שאם אבא שלי מדבר בתקשורת, אפשר להעניש אותי. פעם אחת קנסו אותנו על 50 אלף דולר ובסוף החזירו את הכסף. לפני שהגעתי הקבוצה כמעט ירדה ליגה, בעונה הראשונה שלי סיימנו במקום השלישי, הרגשתי שאני מוציא מים מהסגל – אבל במכבי אם אין אליפות, זה כישלון. היה לי קשה להתמודד עם כל הדברים שכתבו עליי, זה השפיע. קראתי טוקבקים באותה תקופה וזה ריסק אותי. מאז העונה השלישית שלי במכבי אני כבר לא קורא כלום על כדורגל, זה לא נכנס אליי הביתה".
אחרי התקופה הקשה במכבי תל־אביב עברת לבלגיה, אבל אבא שלך לא ממש האמין במהלך הזה.
"יצאתי לשם לא מוכן בכלל, וכשהגענו לליאז' אבא שלי אמר שמשהו מרגיש לו רע, אבל הוא לא הבין דבר אחד: הייתי חנוק מאוד במכבי. ואז התחילו הפציעות והבלגן, ולא היו לי הצעות מאירופה למעט אוויאן מהליגה הצרפתית, אבל בבלגיה לא שיחקתי הרבה ולא הרגשתי מוכן לעבור לצרפת. אבא שלי כבר היה במשא ומתן עם בני־יהודה, אבל לקחתי סיכון והגעתי להפועל באר־שבע".
אנחנו מדברים על טרום־תקופת הזוהר בבאר־שבע, זה היה חתיכת הימור מצידך.
"כולם הרימו גבה. זו הייתה תקופה שבה אף אחד לא רצה להתקרב לקבוצה, הייתה סטיגמה לא טובה, וזה מה שהדליק אותי. בשנה הראשונה שם לא קיבלתי כמעט כסף, בחוזה שלי היה סעיף שקבע שרק אם אחזור ליכולת שלי, אחזור לקבל שכר טוב. בעונה הזו היו לי 13 שערים ו־13 בישולים, וסיימנו במקום השני. זו הייתה התקופה הטובה בקריירה שלי. הגעתי לאצטדיון וסרמיל – שבוא נגיד, זה לא האצטדיון הכי סקסי – והפחידו אותי שהאוהדים ביציע 2 מקללים, אבל מהרגע הראשון הבנתי שזו אהבה ממבט ראשון. סיפקנו תצוגות על המגרש, זכינו באליפויות נגד מכבי תל־אביב עם כל הכוכבים שלה, והצלחנו גם באירופה".
כבשת אז נגד אינטר באצטדיון סן סירו במילאנו, וגם מול סאות'המפטון האנגלית. הבנתי שמבחינתך זה השער הגדול בקריירה.
"בעיקר בגלל החוויה, כדורגל אנגלי זה משהו שחייבים לעבור אותו. לא אשכח את הריצה שלי לקהל. זה היה משחק עם חשיבות גדולה, עם 50 מיליון שקל על המאזניים".
ואז, רגע לפני סיום העונה האחרונה שלך בבאר־שבע, אתה מקבל את הצעת חייך.
"קיבלתי הצעת ענק של 2.5 מיליון יורו מבשיקטאש. אוהדים מטורקיה שלחו לי סרטונים שבהם שרו את השיר שלי בברים באיסטנבול. אלונה ברקת אמרה לי חד־משמעית שלא תוכל לעמוד בסכומים האלה, אבל בגלל הלויאליות שלי אליה אמרתי לה, 'קודם אקח אליפות איתך, ואז אתפנה לזה', לכן לא חתמתי בטורקיה. ואז יצאו בתקשורת כותרות לא נכונות שכביכול אני לא מוכן לחתום בבאר־שבע, ופה חל המפנה; הקהל התהפך עליי דווקא בקבוצה שבה אני כובש בלי הפסקה, כשאפילו לא קיבלתי הצעה מבאר־שבע בשלב הזה. זה היה כמו סכין שסובבו לי בלב. עליתי למשחקי בית וחלק היו שורקים לי בוז. רציתי לרוץ לקהל ולהשתיק אותו, וזה קרה לי פעם אחת למרות שניסיתי להיות הכי מקצוען ולהפריד, אבל אני לא יכול לשלוט בהכל. המזל היה שגרתי בלהבים ולא בעיר".
ודווקא אז, גם אז, כשבוזגלו על סף חתימה על חוזה המיליונים בטורקיה, שוב הגיעה פציעה קשה ומתסכלת. במשחק בסמי עופר נגד מכבי חיפה, הוא הרגיש את הברך מסתובבת והבין מיד שמשהו רע קרה. "אם בניתוח הראשון שלי, כשעוד הייתי במכבי, חוויתי רעידות מטורפות וביקשתי לראות על המסך את הניתוח בלייב – בפעם הזו כבר אמרתי להם, 'תרדימו אותי וזהו'. ברקת הציעה לי חוזה והיה לה רצון טוב, אבל ידעתי איך זה ייראה אם אחרי שכולם שרקו לי בוז על כך שכביכול סירבתי להצעה, פתאום אחרי שנפצעתי אני מסכים לה. מהפיק של הקריירה שלי, מצאתי את עצמי משלם על ניתוח ועובר שיקום לבד, כשאשתי בהיריון ואין לי הכנסות. לא ידעתי איפה אגור, השכירות עמדה להסתיים".
תוך כדי השיקום, מכבי חיפה הימרה עליך והחתימה אותך לשלוש שנים, אבל עם כוכבית: החוזה מבוטל, אם הפציעה בברך חוזרת.
"זה היה החוזה הכי גדול של שחקן ישראלי, 750 אלף דולר לעונה כשאני פצוע. הרגשתי שאני חוזר הביתה, למועדון שגדלתי בו ובאמת קיבלו אותי מדהים. אחרי שיקום שארך כמעט תשעה חודשים, שבו צלחתי את כל המבחנים בדרך, הגיע המשחק נגד באר־שבע. 48 שניות משריקת הפתיחה, מרוב הטירוף שהייתי בו הגעתי למהירות הכי גבוהה בקריירה שלי - 34 קמ"ש. רצתי באמוק, הבלימה לא הייתה נכונה - ובום, קרע. ידעתי ישר ועוד ניסיתי לשחק, אבל זו הייתה טרגדיה. רק אחר כך הבנתי שאוהדי באר־שבע שרו 'בוזגלו מת'. הייתה בינינו אהבה מטורפת, וכאבה להם הפרידה ממני ולכן לא בחרתי להיפגע מהם".
אחרי המקרה הזה אביך הטיל את “קללת בוזגלו” על באר־שבע, ומאז המועדון באמת לא זכה בשום תואר.
"לא יודע, לא מאמין בזה".
אחרי שיקום נוסף, בוזגלו שיחק עונה אחת בבית"ר ירושלים, והמשיך להפועל תל־אביב, במה שהפך לתחנה האחרונה בקריירה שלו, ולדבריו, גם לטעות הגדולה ביותר שהוא עשה במהלכה. זה התחיל בקשיים על המגרש ("הייתי מאוד מתוסכל מרמת האימון של ניסו אביטן, אמרתי לו שהשחקנים לא יודעים מה הוא רוצה שהם יעשו על המגרש. ואז קלינגר הגיע במקומו ולא סייע לכלום"), ונמשך במאבק משפטי מתיש, שבו הבוררות אמנם הכריעה לטובתו, אך הקבוצה הגישה ערעור והסאגה טרם הסתיימה. "זה מעליב, אין מי שישמור על השחקנים, כולם עובדים על כולם".
במבט לאחור, מי המאמן שהכי השפיע עליך?
"רוני לוי אימן אותי בנוער והיה קשוח גם מול צעירים, עם צעקות וקללות. כשעצרתי כדור לא טוב באימון, הוא קילל ואמר, 'זה שחקן שרוצה חוזה לחמש שנים?' כשאבא שלי היה מגיע לאימונים, הוא היה שולח את מנהל הקבוצה לבקש ממנו לעזוב את המגרש. אבא שלי ענה לו: 'אני בא לראות את הבן שלי. אם הוא רוצה, שילך הביתה'. בארץ לא יודעים להתנהל מול ההורים, זה נכון שכל אחד חושב שהבן שלו רונאלדו, אבל בצרפת למשל מראים להם גרפים ונתונים על בסיס חודשי. הורה צריך להיות מעורב, לא מתערב".
× × ×
הקשר החזק בין יעקב בוזגלו והבן שבו השקיע יותר מכל ילדיו, מאור, היה בלתי נפרד לכל אורך השנים, עורר סערות תקשורתיות, זכה לחיקויים ולבדיחות שהפכו לקאלט ("הילד ענק!"). אלא שלא תמיד היה ברור היכן מתחיל יעקב והיכן מסתיים מאור, והתדמית של האבא הקולני שלא דופק חשבון, השפיעה על הבן המופנם והשקול שהקפיד להימנע מעימותים. "הצטייר שאבא שלי רב עם אלונה, יענקל'ה ומיץ’ (ברקת, שחר וגולדהאר, הבעלים של הפועל ב"ש, מכבי חיפה ומכבי ת"א), אבל כשהם פגשו אותו זה תמיד חיבוקים ונשיקות. הוא דמות מאוד מוערכת, ומי שידע להכיל אותו הרוויח אותי".
אתה זה הוא. שיחקת את המשחק הכפול, שהוא אומר את מה שאתה רוצה להשמיע?
"כולם חשבו שנתתי לאבא שלי לגיטימציה לדבר, אבל זה לא עניין אותי. כשחקן אתה מרוכז, שייך למועדון ופועל תחת דוברים, אבל בהרבה מצבים הוא אמר מה שחשבתי ולא יכולתי להגיד".
כמה קשה לאבא שלך הפרישה?
"מאוד. בקריירות של האחים שלי הוא התנהל לפי הספר, ואיתי הוא זיהה כמה חרא ופוליטיקה יש פה, אז הוא הציף את זה בתקשורת ולקבוצות לא הייתה ברירה".
ואם כבר ברירות, לך הייתה ברירה כשהמשפחה רצתה להצטלם ל’בוזגלוס’?
"בהתחלה הייתי נגד. אף פעם לא חשפתי מה קורה אצלי בבית, ופתאום האחים שלי באו אליי ואמרו שזו הזדמנות לקבל הכרה, ואבא שלי שכל הזמן הכפישו אותו ראה בזה הזדמנות להראות צד אחר. כולם רצו, אז לא יכולתי להיות הילד הרע שמסרב והחלטתי לזרום. זה התחיל כרעיון לתוכנית רשת על המשפחה, ואז אבא שלי ביקש תקציבים גבוהים וזה עבר לטלוויזיה. וזה פתח נישות חדשות עבורנו. עם כל הכבוד לכדורגל, עם הזמן אתה מבין שזה לא מעניין אף אחד, הרי כמה שחקני כדורגל יזהו היום ברחוב? היו מצבים שהלכתי עם כוכבים ענקיים לידי ולא זיהו אותם בקניון, הם התביישו ללכת לידי. הסדרה יצרה פער ביני לבין שאר השחקנים, וגם קנאה מסוימת במותג שמינפתי. הייתי נכנס לחדר ההלבשה ושחקנים היו נרתעים ומסתובבים. במקומות ציבוריים קשה ללכת עם מאור בוזגלו, הוא מקבל את מלוא תשומת הלב. לאחרים לא התייחסו, אז בפעם הבאה הם כבר לא ילכו איתי לבית קפה".
לא חשבת שיש בעיה לצלם סדרת דוקו־ריאליטי במהלך הקריירה?
"בעולם זה קורה עם כדורגלנים כמו ניימאר, ראמוס או גריזמן, רק פה לא יודעים לקבל את זה. בהרבה מאוד מקרים, לקבוצות היו שיקולים להחתים אותי שהיו מעבר ליכולת מקצועית, תוך התחשבות בכל החבילה. בוזגלו הוא מותג, יש לי יותר עוקבים מלקבוצת כדורגל אז כל קבוצה הייתה רוצה לחבק דבר כזה. המצלמות לא נכנסו לאזור של הכדורגל, זה לא עניין את ההפקה. קשה מאוד לשנות תדמית, אבל הצלחנו דרך הסדרה. הטלוויזיה שינתה אותי".
על הילדים זה בטוח השפיע.
“יש יתרונות וחסרונות. החשיפה בגיל צעיר גורמת להם להבין איך העולם עובד, עם בקשות לסלפי וכאלה. לפעמים הילדים אוכלים ורוצים להצטלם איתם, והם ילדים אז לפעמים הם מסרבים, ואני מבקש מהם לא לשלוח אף ילד מאוכזב הביתה. את הבן שלי ריי משגעים בבית הספר, מדברים איתו על הרבה דברים, צוחקים עליו. ילדים לא קלים”.
התפדחת כשריי אמר למצלמות לאחרונה שהוא, כמו אבא, אוהב בלונדיניות עם ציצי גדול?
"ריי ילד מדהים ורק בן תשע. נכון שהיו ביקורות על זה, אבל היו שהבינו את התמימות ואני גאה בו שהוא כבר לומד להתמודד עם זה נכון. אני אבא שלא מסתיר כלום מהילדים שלו, להפך, אנחנו מדברים על הנושאים ה'מביכים'. האמירה הזו באה בעקבות סרט שראינו בסלון, וכשהגיעה סצנה רומנטית רציתי להעביר את המבוכה ואמרתי בצחוק, 'נו, אז מה? גם אבא אוהב בלונדיניות עם ציצי גדול'. צחקנו על זה, וזה עבר".
כמה קשה לגדל שני זוגות תאומים במקביל לקריירה?
"פה מגיע שאפו למירן, שידעה להכיל את מצבי הרוח שלי. יש לי אישה מדהימה שמלווה אותי בכל הקריירה, במקומות הכי נמוכים והכי גבוהים, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי. היא החזיקה בית עם ארבעה ילדים קטנים. היא ענקית".
מה גרם לבחירת השמות הלא־ישראליים לארבעתם?
"לכל ילד יש שם אחד שאנחנו בחרנו, אחד שהרב בחר, ושם משפחה כפול: בר־בוזגלו. אז יש את ריי־רפאל בר־בוזגלו, מיילי־מור בר־בוזגלו, ליו־ארי בר־בוזגלו ושיין־שחר בר־בוזגלו. אשתי שומרת שבת, בכל אחד מהשמות יש את שם השם. ריי משחק בהפועל ראשון־לציון, בשבועיים האחרונים אני בטירוף שהוא כובש, ויש את ליו עם רגל שמאלית מטורפת".
הפכת לפרשן בערוץ הספורט, איך זה להעביר שידורים של המשחקים המרכזיים?
"וואו, איזה תהליך עברתי שם. בהתחלה לא חשבתי בכיוון הזה, מצאו אותי בתפר של חוסר ודאות ואמרתי יאללה. נזרקתי למים בלי לדעת לקרוא ליין־אפ, לא הייתי ורבלי. קיבלתי ביטחון וניסיון ומגיע קרדיט גדול לאלי גוטמן ומודי בראון שהכניסו אותי לעניינים, אני מאוד נהנה בערוץ".
איך הייתה החוויה בתור הזיקית ב'זמר במסכה'?
"אני מקבל המון פניות, לחלקן אומר לא ולחלקן למה לא. זו חוויה, ובתקופה המאתגרת בשנה וחצי בלי כדורגל, אתה מחפש את עצמך".
בריאליטי אחר, ‘הישרדות’, אחיך אסי זכה. עקבת?
"אספר משהו שאני לא בטוח אם הוא יודע בכלל. אני לא אחד שרואה טלוויזיה, לכן זה היה אחד הדברים שיצרו מתח בינינו. אסי תמיד היה מושקע 'אול־אין' בקריירה שלי, והוא ציפה שאהיה אותו הדבר בנוגע להישרדות. אבל עם כל הכבוד, זה פחות דיבר אליי. בעונה הנוכחית, שבה אוהד השתתף, ראיתי פרק אחד. אבל אצל אסי עוד איכשהו עקבתי, אבל לא במאה אחוז התמדה והוא נפגע מזה וחשב שאני לא מפרגן לו מספיק. אני מרגיש גאווה שהוא זכה. אותי הפורמטים האלה לא מגרים, הישרדות זה פחות הקטע שלי".
שר הספורט אמר בראיון למוסף הזה שהוא היה מצפה מעומר אצילי ומדור מיכה להתנצל בפני הנערות על מסע השיימינג שהן עברו, לפני שהם חוזרים למגרשים. מה דעתך?
"מי זה שר הספורט? וברצינות, אין לי מה להגיד בעניין הזה".
אחרי שלכל אורך הקריירה שלו הוא הואר בזרקורים והפך את העמידה בלחצים למיומנות, בחודשים האחרונים הוא החליט ללכת על הקריירה הבאה שלו; הוא עטה על עצמו מסכה, הפעם לא של זיקית, פיברק את השם הבדוי "אמושיין מיוזיק", והחל לתקלט באירועי ענק - מהגג של עזריאלי ועד למסיבת ענק באצטדיון בלומפילד. לצד זה, הוא גם הפך לאחד הפנים של 'רנואר', וצפוי להצטלם להפקת אופנה של המותג. "בשנה וחצי נטולות הכדורגל, הלכתי לכיוון של מוזיקה. לפני משחקים תמיד הייתי עם אוזניות, וכילד התעסקתי בזה קצת ועכשיו החלטתי להתמקצע. חשפתי את עצמי לעולמות שבחיים לא הייתי בהם, כמו מסיבות או פסטיבלים. אחרי שהייתי באירוע שלא עזבתי בו את הרחבה במשך שלוש שעות - עד שאשתי גירדה אותי משם - הלכתי על זה בכל הכוח. יש בזה קהל, טירוף ותמיד אהבתי להיות על המגרש ולהרקיד. אני מתאמן על זה 15 שעות בשבוע, וכבר עשיתי כמה הופעות עם מסכה".
והתגובות?
"עכשיו אני נחשף וכבר שומע גיחוך של אנשים. הם לא מבינים שאלה בדיוק הדברים שמדליקים אותי להצליח עוד יותר".
