המטרה הייתה לעשות בלגן. זה התחיל בהתארגנות של כמה צעירים ביצהר בשומרון. באותו היום הם החליטו להשליך אבנים בציר הסמוך, עליו נוסעות מכוניות פלסטיניות רבות. אולי הנוסעים ייפגעו, אולי רק כלי הרכב. מבחינתם זה לא ממש היה משנה. העיקר להראות מי בעל הבית.
"היו שמונה רכבים. אני הייתי אחד הנהגים", מספר אברהם (שם בדוי), צעיר בן 22 שלקח חלק בפעילות הזאת. "הרוב היו קטינים, רעולי פנים. גם אני. זה התחיל כסוג של הפגנה. הגענו לשם, החניתי את הרכב ליד הצומת. ואז ירדנו לציר והתחלנו לזרוק אבנים על רכבים של ערבים. בהתחלה לא הייתי זורק. אחר כך, כדי שיראו, זרקתי על הצד כדי לא לפגוע בשמשה. אחרי ממש כמה דקות, הצבא הגיע בריצה עם הנשקים. הם רצו וניסו לתפוס אחד או שניים. אני ברחתי לרכב. עוד כמה נכנסו איתי ואז ברחנו לגבעת רונן (מאחז שנמצא בסמוך). הגיעו לשם בלשי ימ"ר ש"י וחיפשו אנשים. התחבאנו בתוך בית הכנסת. חיכינו כמה שעות. הימ"ר הסתובב מסביב בית הכנסת, אבל לא נכנס פנימה. אחרי זה חזרנו ליצהר. למחרת התקשרתי ל'יונתן', המפעיל שלי, וסיפרתי לו. נתתי שמות ותיאור של מה שעשינו".
כלפי חוץ, אברהם היה אחד מהחבר'ה. לצעירים רעולי הפנים שיום קודם נסעו איתו ברכב להתפרעות, או עמדו לצידו והשליכו אבנים, לא היה מושג שהוא בעצם שתול של השב”כ, שמעביר עליהם מידע ומקבל על כך שכר.
לא תמיד הדיווחים שלו הגיעו אחרי מעשה. "היה עוד אירוע שרצו להתארגן, ואז סיפרתי ל'יונתן' בזמן אמת שאנחנו מתארגנים לפעילות אלימה. את זה הוא כבר עצר. ביציאה מיצהר הייתה ניידת שבלמה את האירוע לפני. זו הייתה הפעם הראשונה שעידכנתי אותם בזמן אמת, כי האמנתי למה שהם אומרים. הם שידרו לי שאני עושה משהו מועיל. ושאני יכול למנוע נזק. והרגשתי שאם אני יכול למנוע מראש, אז זה שווה לי את הסיכון".
מה אתה חושב על זה עכשיו?
"הנפש שלי התערערה. היום אני מבין שמה שעשיתי היה חמור. בגלל שפגעתי באמון של החברים שלי. סוג של בגידה. לא הייתי מודע לחומרה של הדברים של מה שאני עושה. הייתה לי התמודדות קשה. זה משהו שקשה להסביר. לחיות חיים כפולים זה תסביך לנפש. שיקרתי לכולם".
הוא רק בן 22, אבל כבר בגיל הזה אברהם הוא ככל הנראה סוכן השב"כ שהופעל הכי הרבה זמן ביצהר עד שנחשף על ידי מי שהיו חבריו. בשבועות האחרונים הוא עשה משהו שרק סוכני שב”כ מעטים עשו: החליט לספר את גרסתו למה שקרה. בקול רועד הוא מספר על התקופה שבה פעל בשליחות החטיבה היהודית באחד המקומות הכי רגישים של נוער הגבעות. תקופת פעילותו התפרסה על פני כשלוש שנים, מתוכן התגורר ביצהר קרוב לשנה, במהלכה מסר מידע על פעולות רבות, כולל תג מחיר, והביא להטלת צווי הרחקה.
השיחות הארוכות איתו מספקות הצצה מרתקת לאופן שבו פועלת המדינה לסכל את האלימות בקרב מי שמכונים "נערי הגבעות": התקציבים, התעריפים המשתנים על בסיס איכות המידע שנמסר, תהליך הגיוס המושקע והמדורג ועל השיטה – איך הופכים אדם דתי, ימני, לאחד מהחבר'ה ובה בעת לכזה שיספק מידע מפליל ומסכל בנוגע לפעולותיהם. עד עכשיו, הוא מעיד, הוא מתקשה לצאת מהעולם שנבנה עבורו על ידי מפעיליו בארגון.
אברהם, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שזה עולם שקשה לצאת ממנו?
"תראה, כל הסביבה החברתית והאישית שלי רואה מה עשיתי במשך תקופה ארוכה וזה שבר להם את האמון בי. אני נמצא בקריעה נפשית. בין מי שהייתי לבין איך שאני נתפס בעיני הסביבה הקרובה שלי כעת".
בראייה לאחור, היית עושה זאת שוב?
"ברור שלא".
למה?
"הם הפכו אותי לסמרטוט, לא יודע איך הצלחתי לחיות ככה, לשקר לאשתי, לחברים, למשפחה, לחיות בשקר. זו הרגשה נוראית. בעצם אתה משקר לכולם בשביל אחרים, אתה עובד כמו רובוט. הם בנו אותי שלב אחרי שלב כדי לנתק אותי מעצמי ולהפוך אותי למכונה של השב"כ. זה נס שנחשפתי".
× × ×
הפגישות עם אברהם נערכות בחורשה צדדית בשומרון. ליצהר הוא כבר לא יכול להיכנס אחרי שהתוודה שהעביר מידע מפליל למערכת הביטחון.
הוא נשוי ללא ילדים, נולד וגדל באזור ירושלים. בבית דתי לאומי, כיפה סרוגה. במהלך השנים עבר בין מוסדות חינוך עד שהגיע לישיבה במרכז הארץ. "באותה ישיבה לומדים גם כמה נערי גבעות שמגיעים מיהודה ושומרון", הוא מספר, "זו ישיבה מוכרת גם לשב"כ".
וכשהגיע הזמן, למה לא רצית להתגייס?
"כי התחזקתי. רציתי ללמוד. לא עניין אותי שום דבר אחר".
לפני שלוש שנים קיבל אברהם טלפון מהמשטרה. "על הקו היה חוקר שזימן אותי למסור עדות. שאלתי על מה? והוא אמר, 'לגבי רכב שמכרת בעבר'. באמת היה לי אז רכב חצי מקרטע שמכרתי אותו לערבי. הגעתי לתחנת המשטרה והמתנתי לחוקר. באותו הזמן ישב לידי בחור שנראה בן 40 והציג את עצמו בשם 'דורון'. הוא סיפר לי שהוא זומן לתת עדות בנוגע להונאת רשת בעסק של אשתו. התחלנו לגלגל שיחה. הוא היה בלי כיפה, מגולח ומסודר. הוא אמר שהוא סטודנט והוא עושה עבודת מחקר על הצבא. סיפרתי לו שהוצאתי פטור. ואז הוא אמר שהוא מחפש לראיין אנשים בתשלום עבור עבודת המחקר ושאל אם אני מסכים. אמרתי לו סבבה. הוא אפילו נקב בסכום: 'תקבל על כל שעה בערך מאה שקל'. עניתי ‘סבבה’. החלפנו טלפונים".
אחרי כמה ימים, הוא מספר, הגיעה השיחה מדורון, שהציע לו להיפגש בבית קפה באזור המרכז. פגישה שהובילה לסדרת פגישות.
"זה היה קורה בערבים. הוא היה מוציא חוברות דקות כאלה עם המון שאלות ומתחיל למלא אותן בהתאם לתשובות שלי. הכל בכתב יד. אמר שצריך לעשות את זה בנחת. הזמנו אוכל. הכל כמובן היה עליו. הוא שילם. ישבנו במקומות כשרים. בפגישה אחת הזמנתי תפוזים והוא הזמין כנאפה. לא ידעתי מה זה. שאלתי אותו, והוא הסביר לי קצת על המאכל ומאיפה הוא הגיע ואמר לי, 'תטעם, זה טעים'. ובאמת היה לי טעים. כך בכל פגישה. הרבה שאלות ואוכל. שאל על ההורים שלי, על הקשר עם האחים שלי. הכל מהכל. הוא שואל, אני עונה והוא כותב. הפגישות נמשכות בין שעתיים לשלוש. מאוד מהר האווירה הפכה מאוד קלילה ונחמדה. הוא מספר לי על החיים האישיים שלו, על אשתו, הילדים, המשכנתה, הדגיש את הקושי הכלכלי. שואל אותי מה אני מתכנן לעשות בחיים. עבדתי אז קצת בגינון. היו לי עבודות מזדמנות. אחרי שהיינו מסיימים, הוא היה שולף את הארנק ונותן לי כסף מזומן בשטרות של מאה שקל לפי שעה. אני זוכר שהיו פגישות שהוא היה נותן לי 400 שקל מזומן, והוא היה איתי לארג', תמיד מעגל למעלה. ואז הייתי חוזר לישיבה".
ומה אתה אומר לעצמך שקורה שם?
"באותם ימים חזרתי בתחושה של סיפוק, שעשיתי ‘קופה’, והיה לי גם כיף לדבר ולשתף. הרגשתי שיש חיבור. אחרי הפגישה השנייה כבר הרגשתי בסדר לתת חיבוק ולהגיד שלום. הרגשתי ממש מהר שאנחנו חברים. הוא דאג להחמיא לי ואמר לי, ‘אתה ממש בן אדם מוצלח’. נתן לי תחושה שאני אדם מיוחד. אחרי ארבע־חמש פגישות הוא אמר לי שיש לו חבר שעובד במודיעין במערכת הביטחון, ויש לו עבודה שיכולה לעניין אותי בתשלום. ושואל אם זה מעניין אותי. עניתי שכן".
מה גרם לך להסכים?
"בעיקר הסקרנות אבל באותו שלב גם הכסף. אני אדם מאוד סקרן ורציתי לדעת למה הוא מתכוון. לאורך כל הדרך אף אחד לא אמר לי מה התפקיד בסוף. למה אני מגויס. ולכן יצר הסקרנות בלט אצלי. וכמובן שגם המשכורת. בתקופה הזו לא הייתי במצב כלכלי טוב. עבדתי במפעל של ירקות חצי משרה וגם בגינון. ההורים שלי שילמו לישיבה והיו לי הוצאות של רכב".
השיחה מאותו גורם במודיעין לא איחרה להגיע. הם קבעו להיפגש בתל־אביב. "המשרד היה ריק, רק אני והוא שם", מספר אברהם. "היה מטבחון קטן ושני חדרים. בחדר היה שולחן ותמונה של ביבי ועוד תמונה של סמל המדינה. הרגשתי בפגישת עסקים. הוא הציג את עצמו בתור 'שוהם'. היו לו שניים־שלושה טלפונים והוא גם נשא אקדח. דיבר איתי בשפה נחמדה. לא הציג את עצמו כשב"כ, אלא אמר שיש לו עבודה מעניינת והוא ישמח שנתקדם עם העבודה".
לא שאלת מה העבודה, מה אתה צריך לעשות?
"שאלתי, אבל לא היו תשובות ברורות. הייתה לי סקרנות. בכלל לא ידעתי מה זה שב"כ וגם לא הייתי בקשר עם נערי גבעות. לא חשבתי בכיוון. שוהם אמר שזה משהו שאני אבין תוך כדי ושמדובר בעבודה מעניינת ולמען המדינה. משהו שיכול להיות מועיל גם לי וגם להם ומתגמל. הוא הזכיר את דורון, הבחור שהכיר לי אותו, ואמר שעליי לנתק איתו קשר. וכך עשיתי. הפגישה הראשונה עם שוהם נמשכה כשעה. בסוף הפגישה הוא שלף ארנק והביא לי בערך 400 שקלים מזומן. כשירדתי למטה לחניון קרה לי דבר מוזר. השארתי בטעות את המפתחות ברכב והוא ננעל לי. לא ידעתי מה לעשות. אז התקשרתי אליו. הוא עזר לי ושילם לי על מנעולן שהזמנתי למקום".
הפגישות הבאות התקיימו, לדבריו, בדירות מסתור, בעיקר בירושלים.
"אני זוכר שעל אחת הדלתות בדירות אליהן הגעתי היה שלט של חברה מסוימת", מספר אברהם, "שאלתי אותו מה זה והוא אמר לי שזה סיפור הכיסוי, ואם מישהו שואל אותך תגיד שבאת לחברה הזו. עברנו הרבה דירות, בחלק מהן היה נראה שאנשים מתגוררים. הוא תמיד היה מכניס אותי פנימה ומסתיר את עצמו עם הדלת. זה היה קשר מאוד אמין. כשהיינו מסיימים פגישה הוא היה נותן לי במזומן באזור ה־700 שקל".
נפגשים ונפגשים ומדברים על מה?
"בכל הפגישות הללו דיברנו בעיקר על המצב המשפחתי שלי. על האחים, החברים, וגם מדברים על ארץ ישראל וביטחון המדינה. נפגשנו פעמיים בחודש. בפגישות הללו הוא מסביר לי את הנקודה של מידור וחיסיון. הוא אומר לי שאסור שאף אחד יידע מהקשר".
וזה לא מרגיש לך מוזר?
"מבחינתי אני מקבל כסף בצורה קלה ולא עושה כלום. הרגשתי שהקב"ה נתן לי מתנה. אחרי כמה שבועות הקשר איתו היה דרך מרכזייה. לא אישי. הייתי מתקשר, אומר את שם הקוד ועובר אליו".
× × ×
לכל תהליכי הגיוס של סוכנים בשב"כ יש עקרונות יסוד משותפים אבל גם התאמה ספציפית שמשתנה מסוכן לסוכן. לדברי דביר קריב, בכיר השב"כ לשעבר שעסק ישירות בגיוס סוכנים, "זה מאוד תלוי באופי של ההפעלה ובסוכן עצמו. זה נע בין גיוסים ארוכים כמו חודשים ועד למצב של אנשים שבאים מיוזמתם ואומרים לנו שהם רוצים לפעול כסוכנים. מסיבות אידיאולוגיות".
אבי אריאלי, מי שהיה ראש החטיבה היהודית בשב”כ, מסביר מהו אופי הסוכן אותו מערכת הביטחון רוצה לגייס. לדבריו, “חשוב להתאים את הסוכן ליעד שבו הוא אמור לפעול. הסוכן הוא לא עובד שב”כ אלא מופעל על ידו. המפעיל מזהה את הדמות שנראית בעיניו כאחת שאפשר להשפיע עליה ושם אנחנו נכנסים”.
אברהם מתאר תהליך ממושך, של פגישות ושיחות. בסיומן תמיד היה נשלף הארנק עם המזומן.
"באחת הפגישות", הוא מספר, "הוא שואל אותי מה ההשקפה של הישיבה שבה אני לומד ואני מספר לו שיש בישיבה כמה חבר'ה שלא כל כך מתחברים למדינה והוא התחיל לדבר איתי על אידיאולוגיה. ככה השיחות החלו להיות יותר עמוקות. כל שלושה־ארבעה חודשים החלפנו דירה. הוא לא אומר לי למה מחליפים, ואני לא שואל. ובסיום כל פגישה היה שולף את הארנק ונותן לי כסף. זה הגיע בשטרות של 100 במזומן, רק הייתי צריך לחתום על מסמך".
וזהו? רק מדברים?
"אחרי בערך ארבעה חודשים וכמה פגישות הוא היה משלם לי על עבודה ממש פעוטה. הייתי מעביר לו את השמות של החבר'ה שמחזיקים בעמדה מאוד נוקשה מול המדינה. הייתי נותן פרטים על מי שנמצא בישיבה. על המעגלים שלהם. מה הם אומרים ואיך מגיבים לכך בישיבה".
איך הרגשת עם התהליך?
"לא הבנתי עדיין מה אני עושה. ידעתי שאני צריך להתעסק עם נערי גבעות אבל זה לא היה חותך. הם דאגו לטשטש את המטרה העיקרית. באותו זמן אני בחור צעיר שמקבל כסף עבור עבודה שלא דרשה ממני הרבה. הייתי עונה על שאלות ומדבר איתם על האידיאולוגיה שלי. היום אני מבין שכך הם למדו אותי. יחד עם המחמאות שקיבלתי במפגשים עם הסוכן הראשון זה בנה אצלי רצון להישאב אליהם. הייתי אצלם כשהם יודעים מה היעד הסופי אבל אני לא. לא יודע אם להגיד שהם שיחקו לי בראש אבל בדיעבד זו אולי התחושה".
בשלב זה אברהם נמצא בקשר עם השב"כ כבר כמה חודשים. השיחות הופכות יותר עמוקות וגם תכליתיות. "אחרי כמה חודשים שוהם מתחיל לדבר איתי על נערי גבעות. בהתחלה הוא אמר לי, 'אני רוצה לעשות איתך איזה תרגיל. יש מישהו שמעסיק נערי גבעות ואני רוצה שתיסע לתחנת דלק במרכז הארץ ותמתין שם 15 דקות. אם אתה רואה רכב מסוג טנדר לבן תדווח לי'. ועשיתי. התהליך הזה של ביצוע משימות נעשה בצורה איטית. בשלב הזה הוא אומר לי, 'אני רוצה שתתחבר יותר לחבר'ה בישיבה שקשורים לגרעין הקשה של נערי הגבעות'. במהלך שלושה חודשים התחברתי לכמה מהם. היה אחד ספציפי שהוא אמר לי להתחבר אליו יותר. בשלב מסוים הוא ביקש שאני אציע להם לעבוד אצלי בעסק של הגינון".
בשביל מה?
"גם אז הוא לא אומר מה המטרה העיקרית. לא ידעתי כל כך מה זה 'טרור יהודי' ו'תג מחיר'. אני לא מבין מה המטרה העיקרית. ואז אמרו לי תקנה רכב שמתאים לעבודה ונעזור לך. היה לי רכב שהיה שווה כמה אלפים. מכרתי אותו וקניתי רכב יותר חדש והשב"כ שילם לי את ההפרש. באותו זמן אני עדיין לא סגור עד הסוף מה אני צריך להביא, אבל מצד שני אני לא מרגיש שאני עושה משהו בעייתי. התחלתי להעסיק את הגבעונים (כינוי לנערי גבעות - אב"ק). וכל חודש השב"כ עזר לי לקנות כלים חדשים. ככה זה נמשך כמה חודשים בישיבה. כך התחברתי למעגל השני".
ואז הגיע הרגע לעלות שלב.
אברהם: "באחת הפגישות שוהם אומר לי, 'אתה יכול להתקדם. אתה יכול להתחבר לאנשים ולמנוע פעולות טרור ופגיעה בגוף ובנפש גם ביהודים וגם בערבים. אם תמנע זריקת אבנים של יהודים, אז זה ימנע זריקת אבנים של ערבים על יהודים או ימנע מנערי גבעות להידרדר ולהיכנס לכלא’. הוא אמר לי שזה מאוד מוסרי".
במהלך השיחות איתו טוען אברהם כי הוא לא היה חלק מנערי הגבעות בעצמו. "הסתובבתי עם החבר'ה והגעתי לבלאדים (מאחז מוכר של נערי גבעות בבנימין – אב"ק). היינו יושבים בבלאדים ומשחקים שש־בש והחבר'ה היו מעשנים סיגריות. באותו זמן התחלתי להרגיש שאני חי במציאות שאני לא שלם איתה כי לא באמת התחברתי אליהם. לא התחברתי לסגנון ולאופי אבל זרמתי משום ששוהם אמר לי שזה יכול להיות מועיל".
אחרי תקופה שהוא מגדיר את רובה כ"בטלה" על גבעת הבלאדים, מגיע הזמן להגיע ליצהר. "שוהם אמר לי שאני יכול לקבל משכורת של כמה אלפי שקלים. כלומר ממש עבודה לכל דבר. הוא דיבר בקודים ולא אמר מה המטרה העיקרית בסוף. הוא אמר לי שביצהר יש חבר'ה יותר 'פעילים'. אז הבנתי שאני צריך לעבור ליצהר".
באותו שלב פגש אברהם את עקיבא הכהן – תושב יצהר, ודמות מוכרת גם למתיישבים וגם למערכת הביטחון. ביצהר מקובל שכל רווק שרוצה לעבור לגור ביישוב צריך להשיג חתימה של תושב יצהר, שייקח עליו אחריות ויאשר אותו. "חתמתי עליו", מספר הכהן, שבסופו של דבר יהיה זה שיחשוף את היותו של אברהם שתול של השב"כ. "הוא היה נראה לי בחור מסודר עם עבודה ורצה ללמוד. בחור מאוד חיובי. שתבין, יש אישה מיצהר שהוא היה מסתובב עם הילדים שלה. היא סמכה עליו. אני לא יודע מה הוא עשה איתם ומה הוא גרר אותם לעשות. סמכנו עליו למרות שלא ידענו מה הוא אמור לעשות פה".
אברהם מצא חדר בדירה, ועבר ליישוב. לדבריו, "הייתה לי משכורת מהשב"כ אז התחלתי להוריד הילוך מהגינון ולהתפנן כזה. אני עדיין לא מבין את המטרה עד הסוף. מבין שזה מסווג, סקרן. הם הכניסו לי לראש שאני עושה משהו מועיל. שוהם אמר לי שאסור שיראו שאני מדבר בטלפון לבד. התחלתי על דעת עצמי להתלבש כמוהם ולהתנהג ממש כמו נער גבעות. חשבתי שכך אוכל להתקרב אליהם יותר".
בשלב מסוים שוהם יוצא מהתמונה, ולדברי אברהם הוא מקבל מפעיל חדש, "יונתן". בינתיים, אברהם ממשיך להתקרב לגבעונים של יצהר. "בניתי סוג של חברות עם החבר'ה", הוא מספר, "ואז התחילו הפעילויות".
למה אתה מתכוון "פעילויות"?
"אלימות. תגי מחיר. בדרך כלל אחרי פיגוע או פינוי. לא בהכרח פיגועים עם נרצחים אלא אירועים כמו יידויי אבנים או בקבוקי תבערה שמדליקים את כל הגזרה. בהתחלה לא הצטרפתי לפעילויות. יונתן אמר לי: 'אם אתה נותן לנו מידע טוב ניתן לך עוד כסף'. הוא כל הזמן סיפר שזה מועיל לנערים ומונע פגיעה באנשים. והוא היה מבקש לדעת כל פרט. מי היה? איפה היו? לאן הלכו? הכל".
איך דבר כזה קורה? איך "מתארגנים" לפעולה?
"לא מדברים יותר מדי. ומארגנים יחד. אחרי כמה פעילויות שלא הייתי לוקח בהן חלק התחלתי להצטרף. המקרה הראשון היה באזור עצריה אל קבליה. היינו בערך 15 חבר'ה, לפחות חצי קטינים. לא ידעתי מה הולך להתרחש. בשעה 12 בלילה ירדנו לכפר עם אלות ובעיקר אבנים. הגענו לכניסה לכפר. בהתחלה שמענו צעקות של ערבים. צרחות ממש. החבר'ה נלחצו. זרקנו אבנים על רכבים וברחנו מהר. כל האירוע נמשך כמה דקות בודדות. יום למחרת עידכנתי את יונתן. הוא שואל אותי מי היה שם? איך היה? מאיפה יצאתם? מי היו רעולים? ואני עונה לו. שיחה של כמה דקות. אירוע אחר היה סביב הקיץ. באותם חודשים מתרחשות הצתות סביב יצהר על בסיס שבועי. זה קורה כמעט כל כמה ימים. הערבים עולים ליד יצהר, מציתים ובורחים והחבר'ה היו מתעצבנים מזה, כי הייתה סכנה לבתים. באותה שריפה היו כמה חבר'ה שירדו לכבות את האש. ירדתי איתם למטה ופתאום אני רואה שהחבר'ה בעצמם מדליקים את האש. לא הבנתי מה הם עושים, תוך דקות כל האזור בער. הלכתי הצידה והתקשרתי ליונתן. ואמרתי לו מה קרה".
כחלק ממאבקה של מערכת הביטחון בעבירות תג מחיר נעשה שימוש בצווי הרחקה. הצו ניתן בהוראת אלוף הפיקוד ומתבסס על מידע מודיעיני שמעביר שב"כ. מדובר על פרקטיקה שנויה במחלוקת אך מאוד ידועה בטיפול בעבירות שכאלה, משום שגם במשטרה וגם בשב"כ מתקשים להשיג ראיות משמעותיות שיסייעו להם בבית המשפט. בהקשר הזה עבודתו של אברהם הייתה מכרה זהב עבור מערכת הביטחון.
"אני זוכר שעשו לאחד הנערים חפלה כי הוא קיבל הרחקה, זה היה אחרי שאמרתי את השם שלו למפעיל שלי. הייתי בחפלה הזו. באותו זמן אני מבין שהמידע שלי גורם למציאות בשטח להשתנות. נפל לי האסימון", הוא אומר.
מקרה אחר שבו הוא היה מעורב מאחורי הקלעים אירע כמה שבועות אחרי תקרית שנחשבה לחריגה מאוד – זריקת בקבוק תבערה על כוח של לוחמי מג"ב שהגיע ליצהר כדי לבצע פעולת אכיפה בחודש מרץ 2020.
"שמעתי שזרקו בקבוק תבערה על ג'יפ של מג"ב ביציאה מיצהר. לא הייתי שם בזמן אמת", הוא מספר, "בין השיחות של החבר'ה שמעתי שאחד מהם נותן רמז שקושר אותו לאירוע. העברתי את המידע הזה עם השם שלו ל’יונתן’. אחרי כמה זמן הוא קיבל צו הרחקה. על ההרחקה הזו קיבלתי בונוס במזומן".
לדברי אברהם, התגמול מהשב"כ לא היה רק כספי, אלא התבטא גם בעידוד מורלי. "הם העריכו מאוד את המידע שאני מעביר להם", הוא טוען. "במהלך אותם ימים המפעיל שלי הזמין אותי לפגוש דמות בכירה בשירות. הוא אמר לי, ‘אתה אולי לא מבין עד כמה חשובים המשימות שאתה עושה והמידע שאתה נותן. אבל זה ממש מידע חשוב ומציל חיים’. הרגשתי טוב וחזרתי ליצהר ישר לתוך עוד אירוע. החבר'ה התארגנו ליד בית כנסת ביצהר, לא אמרו לי מה עושים אבל ראיתי שכולם לחוצים ושמשהו מתחולל. ואז ראיתי בערך 15 אנשים בקבוצה אחת נעלמים לרכבים בלילה. זה קורה בתוך דקה. עולים לרכבים. שאלתי אותם אם אפשר להצטרף ואמרו לי תישאר. אז הלכתי הצידה ודיווחתי ליונתן. אמרתי לו, 'אני לא יודע בדיוק מה קורה אבל ראיתי בקבוקים וכפפות'. אמרתי לו שמות, ומיד ניתקתי. הרגשתי אדרנלין והרגשתי שאני עובד כבר על אוטומט לטובת השב"כ. סוג של חייל שלהם. לא מפעיל יותר מדי את הראש. הכניסו לי טוב את העניין של חיוניות של המידע. לא חשבתי באותו רגע על כסף. עד היום אני לא יודע מה קרה שם, אבל אחרי זה עוד כמה חבר'ה קיבלו הרחקות. בשב"כ מסבירים לי שזה עוזר לנערים. 'הבן אדם יקבל הרחקה וקצת יחשוב על עצמו ויתאפס וזה אמור להיות לטובתו', הם אמרו. היה לי מצפון, אבל המשכתי".
× × ×
השבועות חולפים, ואברהם ממשיך לעדכן את מפעיליו במה שקורה בשטח. כעבור זמן מה, מתקבלת ההחלטה לעלות מדרגה. "הם תמיד רצו עוד. להיכנס יותר עמוק", הוא אומר. “היו להם כל מיני רעיונות. הם רצו לדעת מה קורה אצל החבר'ה. מה הם מדברים, איך הם מתכננים. הם רצו שאכניס ספה לזולה שבה החבר'ה יושבים. הם העבירו לי את הספה ביער ליד ירושלים. שמתי אותה בזולה אבל בשלב מסוים, לא יודע למה, הם אמרו לי להחזיר אותה אליהם בעגלה והחזרתי אותה ליער”. לאחר שנחשף סיפר אברהם לעקיבא הכהן כי גם בספה שבסלון שלו יש מכשירי האזנה. הכהן בדק את הספה ואכן מצא שם מכשיר האזנה.
"אחרי הספה עברנו למכשיר חשמלי. הם אמרו לי לבנות סיפור כיסוי שיש לי את אותו מכשיר חשמלי בבית ואין לי מה לעשות איתו ואם הם רוצים שאביא אותו לזולה, איפה שהיינו יושבים. נפגשנו ביער ושם העמסתי את המכשיר. הם אמרו לי לשתף אותם בכל מה שקורה סביב המכשיר, הם היו לחוצים עליו מאוד. שמתי אותו בזולה. אבל אז התעוררה בעיה. החבר'ה לא הכניסו אותו לשקע. היה צריך פשוט להכניס את התקע לשקע. וזה לא קרה. וכל יום יונתן שאל אותי מה עם זה, למה אף אחד לא מכניס אותו לשקע? אחרי כמה ימים חשבנו על סיפור כיסוי. הם אמרו לי לקנות כמה דברים שיגרמו לנערים לעשות שימוש במכשיר וכך יכניסו אותו לשקע. וזה אכן קרה. בסופו של דבר המכשיר לא היה כל כך בשימוש והחבר'ה ניתקו אותו אחרי כמה ימים".
במקרה של הרכב שקנה, שלדבריו "השב"כ השלים לי את הכסף עבורו”, הרכב שימש גם לפעילות אלימה. “את הרכב לקחתי ליצהר”, הוא מספר, “עכשיו צריך להבין, לחבר'ה האלה ביצהר, לנערי הגבעות, אין רכבים. אז ברור שכשמגיע מישהו עם רכב הם יעשו בו שימוש. וזה בדיוק מה שקרה".
מה קרה?
"הרכב הזה שימש את הבחורים לביצוע פעולות תג מחיר. זריקות אבנים, השחתה של ציוד, גרפיטי בכפרים של ערבים. בעצם, השב"כ ממש סיפק את הרכב לפעולות בלתי חוקיות. בחלק מהמקרים הם היו לוקחים את המפתחות ולא אומרים לי לאן הם נוסעים או מה הם מתכוונים לעשות. ואז היו חוזרים אחרי כמה שעות. היה מקרה אחד שבו אמרתי למפעיל שלי על אירוע תג מחיר שבכוונתם לעשות. הכוונה הייתה לגרום נזק לחקלאי ערבי והחבר'ה רצו לעשות שימוש ברכב. הצטרפתי לפעולה והמפעיל שלי אמר לי לצאת איתם והרגיע אותי שאני לא אפגע מזה. וכך באמת קרה. יצאנו לפעולה, השחתנו את הציוד של החקלאי במשתלה שלו, וגם גנבנו חלק מהדברים ונמלטנו מהמקום. לאחר מכן עידכנתי את השב"כ שהפעולה בוצעה. בסוף היה גם תיעוד של האירוע מהמצלמה של הערבי. הם עודדו אותי להמשיך להביא מידע. היום אני מבין שהשב"כ הלך פה רחוק, לא שמתי לב לזה תוך כדי, כי הייתי מכונה שלהם".
לדברי דביר קריב, לא פעם יש צורך לבצע פעולות מסוג זה כדי לאסוף מודיעין איכותי. "הסוכן והמפעיל פועלים לפי הוראות מאוד ברורות בכל הקשור לחשד לביצוע פעולות בלתי חוקיות", אומר קריב, "השב"כ הוא ארגון מאוד תכליתי ומשימתי. השאלה תמיד היא מה רוצים למנוע, את הדברים הגדולים? אם פרצו למקום להשחית משהו כשאין שם אנשים ואין סכנה לפגיעה בנפש אז זה אירוע שאפשר 'לספוג' אותו במטרה לסכל אירוע אלימות חמור שעלול לגבות חיי אדם. כמו למשל האירוע החמור של תקיפת פעילי השמאל שראינו בבורין. כמעט נהרגו שם אנשים. ובשביל זה צריך שם סוכן שיודע להתריע בזמן אמת".
התפנית הגיעה כשאברהם החליט להתחתן. בסיטואציה הנתונה, מדובר בעניין הרבה יותר מסובך מחופה וקידושין.
"היו לי הרבה סוכנים שהיו רווקים ובמהלך ההפעלה התחתנו", מספר קריב, ומוסיף כי "בניגוד לכל האגדות, השב"כ לא מחתן סוכנים ולא מתערב לחתן. סוכן הוא בן אדם והוא חי חיים כפולים ובחיים האמיתיים הוא מביא ילדים, הוא לפעמים מתגרש, ואני מכיר סוכנים שהיום כבר סבים".
והאישה יודעת את האמת לגבי בן זוגה?
"מה שקובע זה טובת המדינה וטובת המבצע שהיא טובת הסוכן. לא נעשה משהו שיהיה רע לסוכן אבל טוב למדינה. אני לא עובד מול האישה. אלא מול הסוכן. אם יש צורך אז גם פוגשים אותה. ומסבירים לה מה בעלה עושה. אומרים לה שהסוכנים האלה הם גיבורים. הם אנשים שעושים משהו מאוד חשוב וגם שנוי במחלוקת בחברה שלהם".
אברהם הכיר את אשתו דרך שידוכים. "היא ממרכז הארץ אבל מאוד בעד ארץ ישראל השלמה", הוא מתאר את האישה שאיתו, "אשתי יותר קיצונית ממני בכל מה שקשור לדת מול המדינה וארץ ישראל. ידעתי שאם אספר לה זה לא יעבור אצלה. הבנתי את זה באמצע הפגישות איתה, אבל המשכתי. ככל שהקשר התקדם הקושי שלי גדל מאוד. אני זוכר שלפני שהתארסנו, עוד לפני שסיפרתי לה על השב"כ, היא לקחה אותנו לאחד הרבנים על מנת לקבל הסכמה על השידוך. והרב אמר לה שאני מסתיר ממנה כמה דברים. הרגשתי בפנים בלבול נוראי".
ואז עזבת את יצהר.
"לקראת החתונה הרגשתי שהמתח שאני מצוי בו גדול עליי. גם יצהר וגם החתונה. זה לחץ נפשי גדול ולכן יצאתי מיצהר ועברתי לגור בישיבה במרכז הארץ שבה למדתי. השב"כ הסכים וביקש שאמשיך להגיע לעיתים קרובות לבקר את 'החברים' ביצהר. ובאמת הייתי ממשיך להגיע. קופץ לביקורים בערך פעמיים בחודש. אחרי חצי שנה של נישואים כבר לא יכולתי להסתיר ממנה מה אני עושה והחלטתי לשתף אותה. עוד קודם עידכנתי את יונתן שאמר לי שהם יהיו מוכנים לפגוש אותה. ואז אני זוכר שחזרתי הביתה וסיפרתי לה שאני עם השב"כ והם רוצים להיפגש איתה כדי להראות לה את החשיבות של מה שאני עושה. היא נפגשה איתם יחד איתי בדירת מסתור במרכז הארץ. בשיחה הם אמרו לה שאני מציל חיים וזו עבודה חשובה".
איך היא הגיבה?
"היא לא אמרה הרבה. אחרי כמה ימים היא אמרה לי, 'אני רוצה שתעזוב במיידי'. בכלל לא התווכחה איתי. אמרתי ליונתן שהיא רוצה שאני אחתוך. הוא ענה שזה בסדר, אבל הוא מבקש שזה ייעשה בתהליך מדורג של חודשיים. והסכמתי. אבל כמה שבועות לפני הסוף עקיבא התקשר לאשתי ואמר לה, 'אני יודע שבעלך עובד בשב"כ ואני בא אלייך עכשיו'".
לדברי עקיבא הכהן, הגיע אליו מידע לפיו אברהם הוא סוכן שב"כ שמופעל על ידי החטיבה היהודית מתחת לאף של תושבי יצהר. "הייתי בשוק", הוא אומר, "זה מאוד הפתיע אותי. הוא היה גר אצלי. אני חתמתי עליו מול המזכירות ביצהר. זה לא פשוט. זה משבר אמון".
אז מה עשית?
"אני יודע שאחד הדברים הכי גרועים זה לשון הרע ורכילות ולכן אני מחליט לעמת אותו עם הדברים ישירות. לא רציתי להגיע אליהם הביתה בהפתעה אז התקשרתי לאשתו, והסברתי לה מה ששמעתי. היא אמרה לי, 'כן, אני יודעת, אבל הוא כבר הודיע להם שהוא עוזב'. 'זה לא עובד ככה', אמרתי לה, 'אי־אפשר לשכוח מה שהיה. יש שיעורי בית לעשות'".
אברהם בדיוק יצא מטיפול רפואי וראה שגם עקיבא וגם אשתו חייגו אליו מספר פעמים. "לא חשבתי לרגע שהוא יודע על העבודה שלי. אבל אז אשתי התקשרה אליי ואמרה לי, 'עקיבא בדרך לפה, הוא יודע שאתה עבדת בשביל השב"כ'. באותו רגע, מרוב פחד אשתי חשבה שגם עקיבא עובד עם השב"כ והוא בא לשכנע אותי להישאר".
כאשר הגיע הכהן לביתו של אברהם הוא מיד הודה וסיפר לו את כל סיפור ההפעלה, מה היה המידע שהעביר ואילו "הרחקות" של נערי גבעות רשומות למעשה על שמו.
"הרגשתי שהוא ממש שבוי שלהם ואני הוצאתי אותו מהידיים שלהם", אומר הכהן, "הייתי צריך להחליט אם אני הולך עם האינסטינקט - כלומר לנתק ממנו מגע ולשרוף אותו ציבורית, או ללכת לתהליך".
כלומר?
"לתת לו דרך 'לחזור בתשובה'. העניין הוא שהבחור לא מבין בהתחלה מה הוא עושה. הוא לא מבין שהוא בשב"כ. וברגע שהוא כן מבין הוא כבר עמוק בפנים ואז לא נותרת בעיניו ברירה אלא להמשיך. לכן אני חושב שחשוב להראות לו שיש לו יכולת לקום ולעזוב בכל רגע. התהליך חשוב כדי להזהיר אחרים. אולי יש עוד סוכנים שמסתובבים, שצריך להסביר להם שהפעולות של הנערים לא מגיעות בחלל ריק, וגם אין מה להשוות אותן למציאות שהם חווים. לטרור הערבי שמכה היום בכבישים וביישובים".
מה שעושים הקיצונים בגבעות גורם נזק לחפים מפשע, וגם למעשה פוגע בהתיישבות. למה צריך להעביר אותו תהליך?
"ראשית ברמה האישית. אני מרגיש שהצלתי אותו. השב"כ מייצר מצב של תלות וחברות מדומיינת כאשר בפועל היא לא מחזיקה מים. חברות אינטרסנטית. שנית ברמה הציבורית. יהודי הוא לא אויב ויהי מה. ולכן כל ההשוואה וכל השימוש באותם מושגים כמו ‘טרור יהודי’ או לאומני ושימוש באותן שיטות פעולה זה פסול. חשיפת סוכן כזה בתוך הקהילה מערערת את כולם. פתאום כולם חושדים בכולם. הקהילה מתפוררת. זה יוצר חוסר אמון מוחלט מול המערכת. דבר שפוגע בשיתוף הפעולה עם גורמי הביטחון".
אבל שוב, מדובר באלימות שמייצרת גל טרור שפוגע גם בערבים וגם ביהודים. לא צריך לעשות הכל כדי למגר את זה?
"יש מלחמה של העולם הערבי נגד היהודים ובזה צריך להשקיע את המאמצים. במקום לטפל בשורש הבעיה, מה שיגרום גם ליהודים להימנע מפעולות שהם מגדירים טרור יהודי, הם מעדיפים לטפל במקומות שקלים להם, קרי האחים שלהם. ממה שאני מכיר, אברהם היה הסוכן היהודי שפעל ביצהר הכי הרבה זמן ונחשף. לא מכיר עוד סוכנים בסדר גודל כזה שנחשפו ביצהר. ייתכן שיש עוד שאנחנו לא יודעים".
לדברי אבי אריאלי, ראש החטיבה היהודית בשב"כ לשעבר, "חשיפת סוכן מבחינת השב"כ היא אירוע קשה מאוד שפוגע במערכת. במהלך הגיוס אנחנו לא מתכננים את שריפת הסוכן. זה לא על הפרק. במגזרים אחרים חשיפת סוכן פירושה מוות. זה לא המקרה כאן אבל זה בהחלט מורכב. יש לנו המון סוכנים שעדיין בשטח וחשוב לנו לשמור עליהם. וגם אם סוכן נשרף אנחנו פה בשבילו ככל שהוא רוצה בכך".
תגובות:
תגובת שירות הביטחון הכללי: "לצורך מימוש ייעודו, לשירות הביטחון הכללי מסייעים גורמים רבים במלחמתו בטרור. מבלי לאשר את נכונות הנטען בכתבה - תרומתם של המסייעים לביטחון המדינה ערכית, משמעותית ומונעת פגיעה בחייהם של רבים. שירות הביטחון הכללי פועל בממלכתיות מכוח החוק לשמירה על ביטחון המדינה ולהצלת חיי אדם".
עו"ד עדי קידר מארגון 'חוננו', מסר: "פעולת הסוכן היא מגונה בכל קנה מידה. מעבר לפגיעה המוסרית היא מעמידה אדם חלש שזקוק לעזרה בפני פיתויים לא ראויים. אם סברנו כי אבישי רביב מאחורינו הרי שיידע הציבור כי השב"כ ממשיך לפעול בדרך נלוזה ומייצר סיטואציות בעצמו והכל לתכלית לא ראויה. במקום לעסוק במצב הביטחוני הקשה השורר בכל הארץ ממשיכה המחלקה היהודית לפעול באין־מפריע. אין דין ואין דיין וחבל".
