בשלושת הימים האחרונים לחייה של אסתר פולארד, בעלה ג’ונתן לא זז ממיטתה. במחלקת טיפול נמרץ קורונה, בבית החולים הדסה עין כרם, חילחלה ההבנה שהזוג הזה בלתי ניתן להפרדה, כשהוא הולבש בחליפת מגן ושהה בחדרה עד לנשימתה האחרונה.
"אמרו לי לדבר איתה מפני שהשמיעה היא החוש האחרון שהחולה מאבד", הוא מספר השבוע ל־'7 ימים', "אז חיבקתי את אסתר בזרועותיי כאילו הייתה תינוקת, היא כבר הייתה מאוד רזה בעקבות הטיפולים האונקולוגיים שקיבלה. הזכרתי לה כל מיני רגעים יפים שצברנו יחד. לצערי, הם לא היו רבים".
והיא ענתה?
"לא", הוא מניד ראשו בכבדות. "אסתר לא יכלה לדבר, היה לה צינור נשימה בגרון. אבל מדי פעם היא לחצה לי את כף היד וכך הבנתי שהיא שמעה את מה שסיפרתי לה. ביום השלישי לאשפוז, בשעות אחר הצהריים המדדים שלה ירדו מאוד. אני לא רופא, אבל למדתי לקרוא אותם. הרופא ייעץ לי להיפרד ממנה".
איך נפרדת מהאישה שהלכה אחריך באש ובמים במשך 30 שנה?
"אמרתי לה מילים של אהבה, זה ביני לבינה, ובסוף שאלתי אותה: 'את תחכי לי שם למעלה, נכון?' והדופק שלה התחיל לטוס. ביקשתי ממנה, 'תשמרי לי מקום לידך' והדופק שלה השתולל כמו מכונת ירייה", הוא מאגרף את כף ידו. "בום, בום, בום. חזק. כל המכשירים התחילו לצפצף, הצוות הרפואי הגיע לחדר בריצה, הורו לי לצאת ונשארתי מאחורי הדלת. אלף תפילות עברו לי בראש, אבל לא הצלחתי להוציא אף מילה מהפה מרוב הלם. לא האמנתי שהסוף יכול להגיע מהר כל כך, אחרי שלושה ימי אשפוז. לא האמנתי שלא יצליחו להציל אותה".
הוא האמין שאשתו תצא מזה, וזה לא מפני שלא היה מודע לחומרת המצב. "אני חליתי בקורונה לפני שנתיים בניו־יורק, בתחילת המגפה. השתעלתי כמו מטורף, לא יכולתי לנשום, והתמונות שראינו בטלוויזיה גרמו לנו להבין שאין טעם להזעיק אמבולנס לבית חולים. האווירה הייתה שמי שנכנס לחדר מיון לא יוצא ממנו על הרגליים. אסתר אמרה לי, 'הכי טוב בבית', טיפלה בי במסירות כמו אחות מקצועית, ולא נדבקה. גם כשהיא חלתה בסרטן, ובמרפאה של האונקולוג בניו־יורק היו אחיות שחלו בקורונה, היא לא נדבקה מהן. אין לי מושג ממי היא נדבקה כאן בירושלים, נזהרנו מאוד, כמעט לא יצאנו מהבית, אבל כששמעתי את השיעולים העזים שלה אמרתי לה שהיא חייבת להתאשפז. כשאסתר התנגדה והזכירה לי ש'הכי טוב בבית', אמרתי לה שכל ירושלים היא ביתה. כשהגענו למיון, הרופאים אמרו לי, 'מזל שהתעקשת. אילו חיכית עוד יממה אחת, היא הייתה נגמרת בבית'. בטיפול נמרץ, כשנשאלתי בעדינות אם לא עדיף לתת לה ללכת בשקט, עשיתי את מה שאני לא נוהג לעשות".
מה עשית?
"צעקתי, ואני אחד שלא נוהג להרים את הקול. צעקתי על הרופאים שיילחמו עליה, שיחברו אותה להנשמה וברגע האמת יבצעו בה החייאה, מפני שהאישה הזאת נלחמה עליי ואיתי כמו לביאה ומגיע לה לחיות. בדקות האחרונות של חייה, כשעמדתי במסדרון, מאחורי הדלת הסגורה, הרמתי את הראש שלי למעלה, לתקרה, ואמרתי להשם תודה".
תודה?
"כן, הבנתי שאם התגובה של אסתר הייתה כל כך עוצמתית, זה סימן שהיא שמעה אותי. זה אומר ששם, למעלה, היא תשמור לי מקום לצידה".
כמה זמן עמדת שם?
"עד שהדלת נפתחה ואנשי הצוות התחילו לצאת מהחדר, ומישהו מהם אמר לי, באנגלית, 'איטס אובר'. פתאום עברה בגוף שלי צמרמורת, כמו מכת ברק. שאלתי, 'מה? מה נגמר?' למרות שהשם נתן לי שלושה ימים של הכנה למוות לא האמנתי, גם בהלוויה שלה עוד לא עיכלתי. אני לא מעכל את זה גם עכשיו, בשבעה. זה טבעי שבעל כואב את מות אשתו, אבל אסתר הייתה הרבה יותר מאשתי ואהובתי. היא ואני היינו נשמה אחת".
× × ×
בשכונת רחביה בירושלים, בקומה השנייה של בניין דירות אפרורי, בתוך דירת חדר שנראית כמו משרד נטוש, יושב פולארד על כיסא נמוך. לראשו כיפה כחולה, ושלייקס שחורים מעל חולצתו הלבנה. על השולחן הצדדי מונחים סידורי תפילה לבאים לנחם, ותיק תפילין גדול שעליו רקום שמו באותיות זהב. השעה כבר שבע וחצי בערב, אבל במודעת האבל נכתב שביקורי הניחומים מתקיימים מארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב, ועם ישראל נוהר בהמוניו, חובשי כיפות ומטפחות לצד גלויי שיער. הגברים יושבים בצד ימין. הנשים בצד שמאל, כפי שמורים שני שלטים שהודבקו בחטף על הקירות העירומים. בכניסה, בין בקבוקי המים והמיץ, ממתינים למנחמים - שרובם מעולם לא פגשו באופן אישי את פולארד או את רעייתו המנוחה - כלי הגשה חד־פעמיים עם עוגיות וצימוקים.
"הצימוקים הם בשביל להמתיק קצת את היגון, אבל זה לא מנהג שלנו, המרוקאים", מפרשת לי אישה חרדית שהגיעה בשישה אוטובוסים מביתה שבנתניה כדי לומר לאלמן שבעיניה הוא גיבור ישראל. "אולי ככה זה אצל האמריקאים. ואם את שואלת אותי", היא מוסיפה, "זאת ממש בושה שפולארד, איש קדוש, יושב שבעה בתנאים כאלה. מישהו בממשלה היה צריך לדאוג לזה שפולארד יישב שבעה על רעייתו, לוחמת הצדק, בבית מלון".
למה בית מלון?
"כי זה יותר מכובד", היא יורה בשטף. "כי בבית מלון יש יותר מקום, יותר כיסאות ויותר אוכל. כי מדינת ישראל, שלקח לה 30 שנה לשחרר אותו מהגיהינום, חייבת לו תודה. זה המינימום שהמדינה שלנו יכולה לעשות בשביל מישהו שהציל אותנו מהשמדה טוטאלית במלחמת המפרץ, עם סדאם והטילים הכימיים וכל הבלגן".
"די עם זה", קוטע אותה בעל כיפה שחורה ומבטא אנגלוסקסי. "גם בעוד מאה שנה לא נדע את כל האמת על מה שפולארד עשה למען העם היהודי, גם בישראל וגם ברחבי העולם". "למה לא נדע?" היא מוחה. "כי לא יגלו לנו", הוא פוסק ונעמד בתור ללחיצת יד לפרידה. זה שעומד לפניו, בעל חזות חילונית, מדקלם מהדף "המקום ינחם אתכם" ובעל המבטא האנגלוסקסי נדרך. "למה צריך להגיד 'אתכם'? הרי רק הוא יושב שבעה על המנוחה".
הוויכוח מתלהט. זה טוען שיש לשמור על לשון ההלכה, ללא קשר למצבו המשפחתי של האלמן; וזה טוען שאפשר להפגין קצת גמישות מחשבתית, הרי אנחנו כבר במאה ה־21; וזו שהגיעה בשישה אוטובוסים מנתניה לוחשת שאת הטרגדיה האמיתית כולם מעדיפים להחביא מתחת לשטיח. "30 שנה הוא נרקב בכלא כמו כלב", היא מנמקת ופותחת תור מקביל, המיועד לנשים בלבד. "בית סוהר באמריקה הוא לא פיקניק, כמו אצלנו. לא נתנו להם להתייחד, הם לא הביאו ילדים ועכשיו הוא נשאר לבד. לגמרי לבד".
כבר שמונה ועשרה. גבר אדמוני נוטל לידיו את הפיקוד ומאיץ במנחמים להתפזר. "ג’ונתן חייב לחזור לדירתו ולנוח קצת". לפני שילך לנוח, פולארד חוזר שוב לרגע ההוא, בבית החולים, כשהבין שאיבד את אסתר לנצח.
"כשהצוות הרפואי יצא מהחדר, חזרתי אליו", הוא מספר. "רציתי לראות במו עיניי שהעיניים של אסתר כבר עצומות. הייתי מאוד נסער. כשניגשתי למיטתה כדי להגיד לה שלום אחרון, נכנסה אחת האחיות, אישה דתית, ואמרה לי 'ברוך דיין האמת'. רקעתי ברגל, למה לברך? למה לקחת ממני את אשתי, שנה אחרי שהגענו לארץ הקודש? אבל באותו הרגע נזכרתי בדברים שאסתר נהגה לומר לי. כשגרנו בניו־יורק, וחיכינו שהממשל בוושינגטון יסיר ממני את מגבלות התנועה של אסיר משוחרר, אסתר הבטיחה לי שבמוקדם או במאוחר יאשרו לנו לעלות לישראל. לא הייתה לי סבלנות לחכות, רציתי להיות חופשי ולקבל דרכון, ואסתר אמרה לי שהבעיה היא לא בדרכון".
אז איפה הבעיה?
"אסתר אמרה לי שאני, כמו כל יהודי, צריך לשאול את עצמי מה שמי, מה תאריך הלידה שלי ולאן מועדות פניי. אסתר טענה שזה הדרכון שלי לעולם ההלכה והאמונה, ושהדרכון הרוחני הזה הרבה יותר חשוב ממסמך שעשוי מנייר. והיא צדקה, כמובן. כשחזרתי לחדר שלה כל כך נסער, הייתי עלול, חס וחלילה, להגיע לידי חטא ולהטיח האשמות בבורא עולם. רק בזכות האחות הדתית שהשם שלח אליי לא הגעתי למצב הזה. חזרתי אחרי האחות, 'ברוך דיין אמת' והרגשתי שאני מקבל את הדין".
אסתר הייתה יותר דתית ממך?
"האמונה שלה הייתה יותר עמוקה משלי, היא הספיקה ללמוד יהדות. אני התחלתי להתחזק רק בכלא, ולא היו לי תנאים ללימוד יסודי. חוץ מזה, לאסתר היה זיכרון פנומנלי והיא ידעה לצטט ספרים שלמים. הדירה שלנו בירושלים קטנה ומלאה בספרים, מגדלים של ספרים, אבל כשניהלנו דיון בענייני הלכה אסתר הייתה קמה, ניגשת לאחד המגדלים וישר שולפת את הספר שבו מופיע המקור לטיעון שלה. אישה מדהימה. תמיד אמרתי שאילו אסתר לא הייתה אישה, היא ודאי הייתה הופכת לרב שנון וכריזמטי, אבל..." הוא משחרר אנחה. "אילו אסתר הייתה גבר, גדול בתורה, היא לא הייתה אשתי".
× × ×
ב־1990 התגרש פולארד מאשתו הראשונה, אן, שהייתה שותפתו לפעולת הריגול. חמש שנות מאסר נגזרו עליה על חלקה בפרשה, אך היא שוחררה בתום 40 חודשים בגלל בעיות בריאות. לימים היא תטען שפולארד אולץ להתגרש ממנה זמן קצר לאחר שחרורה ממאסר, בשל פעילותה הציבורית לשחררו. שלוש שנים לאחר מכן, כשהועבר לכלא באטנר שבצפון קרוליינה, הוא התחתן בשנית עם איילין זייץ, בת למשפחה יהודית אורתודוקסית מקנדה. בעקבות נישואיהם, שנערכו מאחורי גבו של מנהל הכלא, היא שינתה את שמה לאסתר פולארד.
אבל השבוע, בדירה הקטנה, כשמישהו ממעגל המנחמים מפגין נימוס אמריקאי, מבקש רשות להציג לו שאלה אישית ותוהה איך נוצר הקשר בין המרגל היהודי שנידון למאסר עולם לבין המורה לאנגלית מהאוניברסיטה העברית, פולארד נפתח ומספר שהם הכירו לראשונה הרבה קודם לכן.
"הייתי בן 15, ילד יהודי טוב מגלווסטון, טקסס, שבבית הכנסת שלו התנופפו שני דגלים, האמריקאי והישראלי, והוריי שלחו אותי לחופשת קיץ בתוכנית מטעם נוער שוחר מדע במכון ויצמן", הוא משחזר. "באותו הקיץ אסתר הגיעה לישראל ממונטריאול עם תנועת נוער ציונית, ובאיזשהו שלב הפגישו בין שתי הקבוצות של החו"לניקים, וזה היה מפגש גורלי. מהרגע שראיתי את אסתר שכחתי ממכון ויצמן. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה איך לתפוס טרמפ לירושלים כדי לפגוש אותה שוב, ולמען האמת זה גרם לי להסתבך בלא מעט צרות.
"כשהקיץ נגמר", הוא ממשיך, "חזרתי לטקסס ואסתר חזרה למונטריאול והקשר בינינו נותק".
שכחת אותה?
"לא", הוא מתחלחל, "לא שכחתי, אבל לחיים יש כוח משלהם וכל אחד מאיתנו נסחף בזרם של חייו. אסתר חזרה לישראל בסוף שנות ה־80. היא לימדה אנגלית באוניברסיטה, למדה לתואר שני ועבדה במשרד המשפטים כמתורגמנית לאנגלית ולצרפתית. יום אחד מישהו בעבודה נתן לה גיליון ישן של 'ג'ואיש פרס', באנגלית, והיא הצליחה לזהות שהאסיר היהודי, שתמונתו פורסמה בעמוד הראשון, הוא אני. הכתבה קראה לקוראים לכתוב לי כדי לעודד את רוחי וזה מה שאסתר עשתה. כשנוצר בינינו קשר מכתבים, היא התפטרה מעבודתה במשרד המשפטים הישראלי מחשש לניגוד עניינים".
הזווית של אסתר פולארד לסיפור האהבה הגורלי הזה סופרה ב־94' בראיון לעיתון יהודי־קנדי, שבו תיארה כיצד הכירו השניים ב־71' במחנה נוער יהודי, וכיצד שוכנעה 19 שנים לאחר מכן לשלוח מכתב תמיכה לפולארד בכלא. "בקיץ 90' עבדתי במשרד המשפטים והייתי בקשר עם שפרה הופמן, מייסדת ארגון המסייע לנפגעי טרור, והיא הציעה לי לכתוב לג’ונתן".
בתגובה, שתי מעטפות מג’ונתן פולארד נחתו בתיבת הדואר שלה בירושלים, בבת אחת. אחת מהן הייתה עמוסה במידע משפטי על התיק שלו, ובשנייה היה מכתב אישי, שהשפיע עליה עמוקות. "ציפיתי לקרוא מכתב של אדם מריר וכועס", סיפרה. "אבל המכתב היה מלא באהבת העם והארץ. הוא היה כל כך אנושי, פטריוטי וחומל. התרגשתי מאוד, וכך החל הקשר בינינו".
אלפיים מכתבים היא כתבה לו בשנתיים שקדמו לחתונתם, והיא צילמה את כולם במכונת צילום משרדית. "אלפיים מכתבים בשנתיים", הוא נזכר השבוע, "כמה מכתבים זה בשבוע? ביום? הרגשתי שלמרות המרחק הפיזי שעומד בינינו הנשימות שלנו כבר מסונכרנות. היא נושמת איתי ואני נושם איתה. קראתי אותם ברצף אחרי ששוחררתי מהכלא וסוף־סוף יכולנו להתחיל לחיות כמו בעל ואישה. וכשקראתי אותם נעלבתי בשביל אסתר. היא כתבה מדם ליבה ומי יודע כמה זוגות עיניים של סוהרים קראו אותם לפני שהם הגיעו לידיי. ממכתב למכתב הקשר הנפשי בינינו העמיק, ובאחת משיחות הטלפון הנדירות שלנו, כשדיברנו על החלום המשותף - לעלות לישראל, אסתר סיפרה שביקרה בירושלים בנערותה. מכאן לשם גיליתי שהיא הייתה אהבתי הראשונה. בשנה האחרונה, מאז שעלינו ארצה, לא נגעתי בשקי המכתבים. אני מניח שאחרי השלושים אפתח ואקרא אותם מחדש. הם יעזרו לי להתחבר לנשמה של אסתר, ששומרת לי מקום לצידה".
ענית על אלפיים המכתבים שלה?
"לא שלחתי לה אלפיים מכתבים, לא תמיד היו לי תנאים לכתיבה ולא תמיד קיבלתי רשות לכתוב, אבל כתבתי כשיכולתי. אחרי 30 שנה התברר שהיא קיבלה רק חמישה מכתבים ממני. כל השאר נחסמו בוושינגטון. למה? ככה. עובדה. גם המכתבים ששלחתי לאמא שלי, בחודש האחרון לחייה, לא הגיעו ליעדם. אחרי שהיא הלכה לעולמה, מנהל האבטחה בכלא באטנר זימן אותי לשיחה, שלף שק עם המכתבים שכתבתי לאמא שלי וסיפר לי שהם יצאו מהכלא לוושינגטון והוחזרו לשולח. מי שעצר אותם גם עשה איקס על הבולים שלא אוכל לעשות בהם שימוש חוזר".
זו אכזריות לשמה.
"כך גם אני חשבתי, אבל את האכזריות השטנית באמת גיליתי בהמשך, כשהגשתי למנהל הכלא בקשה רשמית להתחתן עם אסתר. שלוש בקשות הגשתי ושלושתן נדחו. בשיחה עם מנהל הכלא אמרתי לו, 'מה אכפת לך לאשר לי להתחתן? הרי שנינו יודעים שאשב בכלא עד יומי האחרון. אם היא מוכנה להיות אשתו של אסיר עולם אז למה זה מפריע לך?' והוא הראה לי את הדלת. כמה ימים אחרי השיחה הזאת אסתר הגיעה לבקר אותי והייתי מיואש. לא ידעתי איך לבשר לה שמנהל הכלא שוב אסר עליי להתחתן. בסוף נשברתי, סיפרתי לה שהוא אמר לי 'לא', ואסתר הגיבה בחיוך רחב. שאלתי אותה מה גורם לה לחייך ואסתר אמרה, 'הוא אמר לא. אז מה? גם הלא התקיף ביותר יהפוך לכן'. כזאת היא הייתה. אישה מאמינה".
אחרי שנתיים, למרות הסירוב הרשמי, רב הכלא קידש אותם. "הוא לקח אותנו לחדר התפילה של הכלא, ששימש את כל בני הדתות, היה לו יין, ואסתר הקיפה אותי שבע פעמים", פולארד מספר השבוע. "הסוהרים הסתכלו עלינו ולא הבינו מה אנחנו עושים, אולי זה נראה להם מצחיק, וזה לא הפריע להם לדווח להנהלה. למחרת נקראתי לבירור אצל מנהל הכלא שצעק עליי, 'אתה ביישת אותי! אני צריך ללמוד על החתונה שלך מהעמוד הראשון של הניו יורק טיימס?' ככה הבנתי שהנישואים שלנו פורסמו בכל העולם. מישהו שלא בקיא ביהדות אפילו כתב שאסתר הקיפה אותי במעגלים בגלל שסבלה מקלקול קיבה. מנהל הכלא טען שהוא חייב להכריז על ביטול הנישואים מפני שביישתי אותו בפני כל האומה. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו, בטון אדיב ומנומס, 'אם תבטל את נישואינו, כל האומה תראה בך אדם אכזרי, והאכזריות הזאת לא תיזקף לזכותך אם וכאשר תתמודד על התפקיד הבא שלך'. המנהל הבין את משמעות הדברים, אבל כדי לא להוציא אותי בלי שום עונש דרש שאסיר מהאצבע שלי את טבעת הנישואים".
ועשית את זה?
"כמובן. הייתי אסיר צייתן. זה מה ששמר על שפיות דעתי וזה מה שהחזיק אותי בחיים. העברתי את הטבעת לאסתר, והיא החזירה לי אותה ביום שבו יצאתי מהכלא".
× × ×
בני זוג חרדים מתפרצים לשיחה שלי עם פולארד. כרסה בין שיניה והוא נשען על מקל הליכה. "גם אנחנו מטקסס", היא מספרת ופולארד מחייך אליה. שורשים זה שורשים. "כל אחד מאיתנו היה חילוני, לגמרי חילוני, אבל שנינו הושפענו מאוד מהסיפור שלך. כשהפכנו לזוג החלטנו שכשאתה תזכה לעלות לישראל גם אנחנו נעשה עלייה".
"אז הספקתם הרבה בשנה הזאת", הוא מצביע על שמלתה הרחבה. "דצמבר 2020. שנה וקצת. אסתר כל כך אהבה את ארץ ישראל. היא נישקה את האדמה".
"כשעשינו עלייה עוד היינו רחוקים מהדת", היא מתעקשת לעדכן אותו. "גרנו יחד בלי חופה וקידושין".
"אז מה קרה?" הוא שואל.
"האוויר של ירושלים", הם מצחקקים. "אני מתה לחבק אותך", היא מתקרבת - ונרתעת.
"נתחבק מכאן", הוא מניח כף יד עבה על הצד השמאלי של חזהו. וגם מצביע על מקל ההליכה של הבעל, שואל מה קרה ושומע שהיה לו אקסידנט בכדורגל ומאחל לשניהם הצלחה. בעזרת השם, ושוקע בכיסא האבלים הנמוך. ומתקשה להתרכז בשיחה עם אישה שמתנצלת על האנגלית הלא־פרפקט שלה, ומספרת לו שהתקרבה לאמונה כשהבינה, על בשרה, שהחיים הם לא יותר מרצף של מתנות. "כל מתנה מגיעה בקופסה יפה, עם סרט, ורק אחרי שתפתח את הקופסה תגלה אם זאת מתנה טובה או רעה".
פולארד רומז לה במשיכת כתף שהוא לא מבין מה הקשר.
"אחרי שני בנים על הרצף האוטיסטי", היא מתוודה באוזניו, "ילדתי תינוקת יפהפייה ונכה. בעלת צרכים מיוחדים".
הוא מחריש. וכשאני לא מתאפקת ושואלת אותה איפה המתנה הטובה, היא עונה: "אולי בהיריון הבא. בעזרת השם. מה, אם קיבלתי שלוש מתנות פחות נוצצות זה אומר שאני אף פעם לא אקבל מתנה מדהימה?"
הוא מתכנס בעצמו. אולי מחפש את הקשר, אולי מותש.
"אסתר הייתה המתנה היפה שקיבלת", היא רוכנת מעליו. "בעזרת השם, תקבל עוד מתנות יפות בחייך".
"אמן", הוא מתרצה. וכשבני הזוג מתרחקים פולארד אומר לי שיש לו הרבה מה לספר על אסתר הצדקת, אבל "אחרי השבעה, אחרי השלושים, אני עוד כאוב נורא. אסתר, שתהיה לי בריאה", הוא אומר מכוח ההרגל ומשחרר חיוך כשאוזניו שומעות את שאמר, "השאירה לי המון עבודה. קסטות של שיחות ודיונים שניהלנו, שהיא הקליטה בטייפ ישן. מהשיחות היפות ביותר שלנו, שהתנהלו דווקא בשבתות, לא נשאר לי שום זכר. וזו אבידה גדולה. לא רק לי. לכולם".
מה קרה בשבתות?
"אסתר הייתה המורה שלי", הוא אומר בעברית, בניגון יידישאי. "כשעלינו לירושלים, מדי שבוע הזמינו אותנו לעשות שבת אצל משפחה ולכל ההזמנות סירבנו. העדפנו להישאר בדירה שלנו וללמוד תורה".
אסתר סיפרה בעבר, שאחרי 30 שנה ללא שולחן שבת משלך, היה לך חשוב להקפיד על שולחן שבת בביתך.
"גם זה נכון", הוא מהנהן בכבדות. "אני חושש שבקהילה הירושלמית היו כאלה שנפגעו מאיתנו. חשבו שהפכנו לסנובים, שהרמנו את האף", הוא נוגע בנחיריו, "וזה לא נכון, כמובן. לא יכולתי להסביר לכל אחד שאני מעדיף לעשות את השבת בבית, עם המורָה שלי, במקום להתארח על תקן סלב השעשועים בשולחן השבת בבית זר. אסתר כל הזמן לימדה אותי על אמונה. לא יכולתי לשתות כוס מים בלי שהיא תנצל את המעמד לדבר תורה. חלק מהשיעורים הקלטנו על קסטות וחשוב לי להקשיב להן, אבל אני עוד לא יודע אם ארצה שעוד אוזניים יקשיבו לקולה".
למה?
"אסתר מעולם לא שאפה להפוך לדמות ציבורית. היא נחשפה בגללי, באשמתי. אין־ספור יהודים בארץ ובעולם התפללו לשלומה כשנודע שהיא חלתה בסרטן, ובשבוע שעבר, כשנודע שהיא נדבקה בקורונה, ברחבי ירושלים נערכו תפילות לשלומה. עכשיו, אחרי מותה, אני רוצה להחזיר את אסתר למעמד שהיא ביקשה בחייה - לא לוחמת צדק ולא הדוברת שלי, אלא אשתי האהובה".
