280 עמודים של אובססיה
בשנים האחרונות, יורשה לי להודות, קראתי הרבה דוחות ופרסומים נגד ישראל של אנשי אקדמיה, של עיתונאים, של גופים בינלאומיים ושל ארגוני זכויות. לא כל מה שמתפרסם נגד ישראל הוא שקר, עלילת דם או אנטישמיות. ישראל לא מושלמת. ביקורת היא עניין לגיטימי. אבל גל דוחות האפרטהייד, תחילה של בצלם, בהמשך של HRW (משמר זכויות האדם), והשבוע של אמנסטי אינטרנשיונל, הוא אשפה אמיתית. יש משהו מביך אפילו במאמץ להפריך אותם. צריך להצדיע לגופים כמו NGO Monitor ו־CAMERA שטרחו והפריכו את הטענות, וכך פטרו אותי מהעבודה המייגעת. הרי מדובר בדוחות שעומדים בכל סעיף מסעיפי הגדרת העבודה של האנטישמיות. אבל אם חפצה נפשכם להרחיב דעת על הרקע של אמנסטי בשנים האחרונות, ועל בעלי התפקידים שהשתלטו על הגוף הזה, מומלץ לקרוא את Spotlight on Amnesty International: From bias to obsession, שפירסם העיתונאי־חוקר הבריטי דיוויד קולייר. בדוח בן 200 עמודים סוקר קולייר את הפעילים המרכזיים של הארגון שעוסקים במזה”ת ובישראל ומוכיח כמה עמוק הם שקועים במרחב שבין אובססיה אנטי־ישראלית לאנטישמיות בוטה. להתייחס ברצינות ל”פעילי זכויות” כאלה כשהם מפרסמים עוד דוח נגד ישראל זה בערך כמו להתייחס ברצינות לדוח של פעילי ה־KKK על אפרו־אמריקאים.
עזה מוזכרת בדוח למעלה מ־600 פעם. הסגר על הרצועה - 40 פעם. חמאס - 26 פעמים, ורק אזכור אחד ביקורתי. זה מרתק, משום שאין מילה אחת על ההסתה החמאסית להשמדת יהודים. אין מילה אחת על סירוב חמאס לקבל את תנאי הקוורטט להסרת הסגר. אין מילה אחת על הסרבנות הפלסטינית לכל הסדר שמתבסס על עקרון שתי המדינות. אבל יש עשרות אזכורים התומכים ב"זכות השיבה", כשהמשמעות היא שיש עם אחד מכל העמים שאין לו זכות להגדרה עצמית. העם היהודי. אפשר להבין את זה. ספק אם יש אחד בצמרת אמנסטי שתומך באחד מהסכמי השלום שהוצעו בעשרות השנים האחרונות. אורח מכוכב זר היה חושב שמדובר במדינה מרושעת נגד ישות תמימה ששואפת לחופש. אבל באופן עקבי מאוד, אמנסטי שולל את זכות הקיום של מדינה יהודית, ומתייחס לחוק השבות, מצד אחד, ולשלילת זכות השיבה, מצד שני, כאל עוד הוכחה לאפרטהייד. פניתי לדוברות הארגון בבריטניה: 60 מיליוני בני אדם הפכו לפליטים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, בגלל הקמת מדינות לאום וחילופי אוכלוסיות בכפייה. זה כולל 850 אלף יהודים, שברחו או גורשו ממדינות מוסלמיות, ורכושם, בדרך כלל, הוחרם. האם דרשתם אי פעם "זכות שיבה" לעשרות המיליונים האחרים? התשובה שקיבלתי: אם הם (יוצאי ערב) שמרו על קשרים ממשיים עם אותן מדינות, יש להם זכות שיבה אליהן ולפיצויים על אובדן הרכוש. ואף מילה על עשרות המיליונים האחרים.
"ג'יהאד הגנתי"
הקשר בין אמנסטי לג'יהאד לא התחיל השבוע והוא לא קשור רק לישראל. בפברואר 2010 פירסם "הטיימס" סיפור על בכירה בארגון, גיטה סהגל, שעמדה בראש חטיבת המגדר. היא העזה להתלונן על שיתוף הפעולה של הארגון עם איש בשם מועזם בג, "גדול תומכי הטליבאן בבריטניה", כהגדרתה. ביום שבו פורסם הסיפור ב"טיימס" היא הושעתה וכעבור חודשיים פוטרה, למרות ותק של שלושה עשורים במאבק לזכויות אדם. לטענת מזכ"ל הארגון דאז, קלאודיו קורדון, בג הוא חלק מ"ג'יהאד הגנתי", ולכן קיבל תעודת הכשר. קורדון גם התפלמס איתי באותם ימים. זה לא היה מאבק בינו לביני. המחאה נגד אמנסטי התרחבה. פעילוֹת למען זכויות אדם פירסמו עצומת תמיכה בסהגל. סלמאן רושדי פירסם קריאה נגד אמנסטי. הטענות על החיבור בין אמנסטי לג'יהאד נמשכו. ב־2015 וב־2016 דיווחו על כך "האקונומיסט" ו"הטיימס" וגם סהגל עצמה התריעה בהמשך על תמיכת הארגון בטרור הקשמירי, האיסלאמיסטי בעיקרו, נגד הודו. זה לא רק הסיפור של אמנסטי. זה הסיפור של עוד "ארגוני זכויות" בעולם, שנשלטים על ידי אג'נדה אנטי־ישראלית קיצונית. זו צרת רבים, ואין בה חצי נחמה.
תיבת תהודה
העמדות של אמנסטי וגופים אחרים נגד ישראל הן עוד הוכחה שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני מתגבשים שני מחנות. מצד אחד מחנה השנאה והדמוניזציה. מצד שני, מחנה השלום והנורמליזציה. המחנה הראשון משתרע מאיראן, חיזבאללה וחמאס ועד גופי BDS למיניהם, שהשתלטו באופן כמעט מוחלט על "ארגוני זכויות". כמעט כל עשרות הגופים המצוטטים בדוח האפרטהייד הם חלק מה־BDS וארגוני הדמוניזציה, שתמיד מוסיפים להגדרה העצמית שלהם את שתי מילות הקסם, "זכויות אדם". להצטייר נאורים. בצלם, למשל, מוזכר בדוח למעלה מ־100 פעמים, עדאלה - 157 פעמים, "הארץ" למעלה מ־140. בעצם, מדובר בבועה. פרופ' אלחנן יקירה, בספרו "פוסט־ציונות - פוסט־שואה", קרא לתופעה "אוטיזם אינטלקטואלי". יקירה התכוון לאנשי האקדמיה המצטטים זה את זה בספריהם במעין תיבת תהודה סגורה. "ארגוני הזכויות", כמו אמנסטי, הם חלק מהבועה.
המחנה השני לא פוטר את ישראל מביקורת. הוא כולל חלק הולך וגדל מתושבי מדינות ערב, והוא כולל גופים כמו "שראקה", שמרחיבים את שיתוף הפעולה בין עמי האזור. והוא כולל כל מי שמעדיף שלום ומתנגד להסתה ולשנאה. זה עצוב, אבל רוב "ארגוני הזכויות" נמצאים בצד של הג'יהאד, של איראן ושל השנאה. דוח אמנסטי הוא לא אמצעי לשינוי באמצעות ביקורת שראויה להתייחסות. להפך. מדובר בעוד דוח שמייצר עוד שנאה.
תשובה לעצמנו
למרות שדוחות האפרטהייד הם חלק מהתעמולה האנטי־ישראלית, ולפעמים גם אנטישמית, אי־אפשר להתעלם מטענות נכונות. כך, למשל, כאשר נתניהו הכריז שגם לאחר סיפוח בקעת הירדן, הפלסטינים שם לא יקבלו זכויות אזרח וגם לא תושבות - זה היה תעלול בחירות מזיק במיוחד, שהעניק חיזוק לטענות האפרטהייד. זה כמובן מופיע בדוח הנוכחי, כמו גם בפרסומים אחרים. וכשיש בתוכנו מחנה שתומך בסיפוח יו"ש ללא מתן זכויות - הוא מחזק את קמפיין האפרטהייד. והתיישבות יהודית בתוככי שכונות ערביות (שילוח סילוואן, שמעון הצדיק שייח' ג'ראח) היא איוולת שאנחנו משלמים עליה בריבית דריבית. גם יצירת מוקד סכסוך, גם מתן תוקף להשבת רכוש ערבי, וגם חיזוק לטענות האפרטהייד. העובדה שיש דוחות מופרכים עם ניחוח אנטישמי לא פוטרת אותנו מהבעיה המרכזית שאנחנו צריכים להתמודד איתה: האם אנחנו רוצים ישראל יהודית ודמוקרטית, או שמא ישראל דו־לאומית ולא דמוקרטית? אנחנו חייבים את התשובה לעצמנו. לא לאמנסטי.
לפנייה לכתב/ת 
