מזיזים
באלבום בר–המצווה של זוהר אור מככבים לצד הדודות גם אריק איינשטיין, אורי זוהר וצבי שיסל | אלי דנוך התגורר במשך שנים בצריף המיתולוגי של אביגדור, סמוך לבית משפחתו בחוף מציצים | עכשיו בני הדור השני של החוף המפורסם נאבקים בתביעת פינוי, מול עיריית תל–אביב שרואה בהם ובהוריהם פולשים | "אי–אפשר לזרוק אותנו לרחוב אחרי 60 שנה", אומר דנוך, "אני מבסוט שאבא שלי לא חי כדי לראות את החלום שלו נהרס" | העירייה: "מחזיק שיוכיח כי קנה את הנכס כדין יפוצה בהתאם"
הדבר הראשון שתופס אותך בכניסה לבית של נורית וזוהר אור הוא הרעש. רעש של ים, וגלים. זוגות אופניים בכניסה, שעונים על הקיר, בצד פזורים צעצועים של ילדים. דברים שאפשר למצוא בחצר של כל בית פרטי. אבל זה לא סתם בית פרטי: הבית הזה נמצא על חוף מציצים. כולם מכירים את הנוף שלו. אפשר אפילו לומר שכולם צופים באותה שקיעה תל־אביבית. רק שרובנו צופים בה מהצד הציבורי, בעודנו יושבים על החוף עם שמיכה או מקסימום כיסא ים בהשכרה, בזמן שזוהר ונורית צופים בשקיעה מהשטח הפרטי שלהם, מטר מהמקלחות הכי מפורסמות בארץ, מאותה החצר שבה צולם גוטה משפריץ על דינה מהצינור, ולחלופין, המקום שבו נערכו פגישות של כנופיית הכרם המיתולוגית, גיבורי "רחמים לא ידע", עם בעל הבית האגדי, שאול יוסף, שכונה "שאול בעל הצלקת" והיה כנראה אחד הבוררים של העולם התחתון.
עכשיו יושב שם זוהר, בנו של שאול, ומספר שאביו קנה את המקום כדי שיהיה לו לפינוקים ולארח את החברים, והתקין בו אפילו סאונה. הזולה הנידחת משכה את החבר'ה הטובים מהרחובות ליד, אלה שלא היה להם כסף, שגדלו בחינוך ההסתדרותי של בית חינוך עובדים. לימים יהיו מוכרים כחבורת לול.
"לא היה להם שקל על התחת", משחזר זוהר, "אז אבא היה מארח אותם כל יום, עם אוכל שהגיע מהפונדק, מזמין את כולם על חשבונו, וכשהם רצו לעשות את לול ולא היה להם כסף, אבא נתן להם את הבית. הם היו באים ומתפנקים אצל אבא שלי. היה פה מקרר ארבע דלתות של מסעדה, מלא באבטיחים ובכל טוב. כל היום היינו אצל אביגדור בקיוסק, רודפים אחרי בחורות, מציצים במקלחות, עושים פה חפלות. אני זוכר לילה אחד שאריק איינשטיין היה קצת שיכור, ישבנו על המדרגות אולי שעה וחצי, מדברים, מקשקשים. אלונה הייתה באה לחוף לאביגדור, לחפש אותו. גם הם היו צעירים ומה שעניין אותם זה שיגעונות. עזבי שהיו מוכשרים".
לא חניון ולא שמניון
באלבומים מבר־המצווה של זוהר, לצד הדודים והדודות, מככבים איינשטיין, שיסל וזוהר. "בגיל 16 הייתה לי סירת מנוע, מה שלמצילים לא היה. הם היו לוקחים את הסירה שלי כדי להציל אנשים. אחרי זה עשו ממנה את הדגם של סירת ההצלה שלהם. רק ששלי הייתה מעץ ושלהם מפיברגלס. הכל פה היה כרמים וחולות ודייגים שהיו דגים עם פצצות, כמו בסרט מציצים. כשאורי חזר בתשובה כל החבורה התפרקה. הכל השתנה".
זוהר, הצעיר מבין ארבעת ילדיו של שאול, היה גם הקרוב אליו ביותר, ולכן כשחילק בעל הצלקת את רכושו, נתן לזוהר את הבית על החוף, שבו הוא מתגורר עד היום עם נורית, אשתו השנייה, ושלושת ילדיהם. הבכורה סוול היא שחקנית, כוכבת הסדרה "מלכת היופי של ירושלים", שתמונותיה מעטרות את הסלון.
לפני שבוע הופרה השלווה במתחם שעל החוף, כשהגיעה מבית המשפט תביעה לפינוי מיידי של המתחם, או להגשת כתבי הגנה. ומה נאמר, מאז המשפט של אלטמן הקטן לא רעשה כך רצועת החוף הקטנה. מדובר בפנינה נדל"נית בת דונם וחצי, שנמצאת 50 מטר מקו החוף וערכה לא יסולא בפז, אבל החיים, או שמא עיריית תל־אביב, הועידו אותה להיות בגלגול הזה מגרש חניה וטיילת, והדיירים, כשמונה במספר, יוצאים למאבק. העתיד, כך נראה, אינו מבשר טובות, שכן רק לפני חודש פונו בכוח דיירים מכפר שלם. ועל גבעת עמל אף אחד לא רוצה בכלל לדבר.
להתנגדות לפינוי שהוגשה השבוע על ידי עו"ד משה קמר שותפים שישה מחזיקים בקרקע. רובם בני משפחת דנוך, ובהם מרים, אלמנתו של ישראל דנוך, פקח עירייה שגילה חוש עסקי יצירתי והקים במקביל חברת אבטחה ששמרה במועדונים הנוצצים בתל־אביב בשנות ה־60. במשך שנים רבות נודע הג'חנון של מרים שנמכר בשבתות והיווה מוקד עלייה לרגל, כשהסועדים היו יושבים על טרסה ממש בתוך המתחם. במקום גר היום גם אלי, בנו של ישראל מנישואיו הראשונים, וקרוב משפחה נוסף. מלבד ששת המחזיקים מתגוררת במקום, אם כי אינה מיוצגת על ידי עו"ד קמר, גם עדנה אשכנזי, שהשטח שלה גובל וצופה למלון שרתון המיתולוגי, ולדבריה היא מחזיקה במסמכים שמעידים על בעלותה על השטח, בניגוד לאחרים שאינם מוצאים את המסמכים.
"אנחנו ודנוך באנו מהכרם", אומר זוהר, "עדנה היא גם פה מילדות. והיה את טומי שהיה קוסם ובעל קרקס והיו לו פה כלובים עם תנין וקופים. הוא אפילו מת פה באחד הכלובים. אין פה טאבו לאף אחד, כי לא היה טאבו מעולם. היה מלון שרתון ושלושה קיוסקים על החוף. צריפים שאנחנו היינו נותנים להם חשמל, כי לא היה להם חשמל. לא חוף ולא חניון ולא שמניון".
לדבריו, אביו קנה את המקום מאחד העולים החדשים שגר שם. מסמכים אין לו, רק את המכתב שאביו מוריש לו את הבית. "בשנים ההן ובפרט אבא שלי, שהיה פרימיטיבי, לא עניין מסמך. הוא לחץ יד. הוא היה מלווה 50 או מאה אלף דולר במילה ולפעמים אפילו שוכח. עובדה שבעירייה רשום שחלקים שייכים לשאול יוסף. 70 שנה שאני משלם ארנונה לעירייה. הם מודעים אלינו, הרי הם אלו שחיברו אותנו למים, לתשתית. אז איך אני פולש? 70 שנה לא דיברתם איתנו שום דבר. דווקא עכשיו להגדיל את החניה? לפני קום המדינה היו פה צריפים שכשהיו מבריחים את המעפילים, והם היו נוחתים בחוף, כאן היו מאחסנים אותם. זה היה סוף העיר, אף אחד לא הגיע לכאן. רק זונות וסרסורים, כמו תל ברוך של פעם. מעולם לא באו אלינו אנשים ושאלו 'למה דווקא אתם פה'. למה לא באתם לפני 50 שנה? עכשיו האזור הזה טוב, אבל אם היה מלא זונות לא היו באים לפנות אותי".
חוף וסדר
גרסה דומה מספק גם השכן, אלי דנוך, הבן של ישראל. "לאבא שלי יש פה שתי דירות שהוא רכש מהדיירים שגרו שם, עולים חדשים שהסוכנות הביאה. זה היה כמו מעברה וגרו שם בתנאים לא טובים. ואז באו אנשים כמו שאול בעל הצלקת, אביגדור או אבא שלי, ונתנו הצעות מפתות. מי שגר בכרם תמיד היה מחובר לים. בכסף שאבא שלי קנה פה, הוא יכול היה לקנות פנטהאוז בבבלי, אבל הוא רצה פינה שמשקיפה לים. שיהיה לאן לברוח. מקום שבאים אליו להתהולל. אבל באיזשהו שלב המשפחות באו בעקבותיהם וגדלו פה. כמו שאבא של זוהר גר איתו, וכמו שאני גרתי עם אבא שלי.
"המקום היה מוזנח. זה לא שהם קנו וילות. לא היה פה חוף מוכרז כמו היום. זה היה מקום לנוח. הם קנו ממי שגר שם, שיפצו את הצריפים והשקיעו כסף. בשנות ה־70 אפילו הרסו להם חריגות בנייה. לאבא שלי היו ניירות שהוא החזיק בכספת, וכשפרצו לבית גנבו את הכספת עם הכסף והתכשיטים והניירת. אפילו הגשנו בזמנו תלונות במשטרה".
בעירייה שומעים את הדברים האלו ולא יודעים אם לבכות או לצחוק. "את יודעת כמה סיפורים כאלו שמענו?" אומר גורם בכיר שבקיא בפרטים. "עוד מעט יגידו שהמסמכים נסעו לירח ובחזרה. אנחנו מכירים את כל הסיפורים. אף אחד לא שילם. פשוט השתחלו בִּמקום מישהו שמת או התנחלו בשטח נטוש. לצערי המדינה לא התעשתה לפני 40 שנה, ואנשים התחלפו. מי שהיה בשנות אריק איינשטיין ואורי זוהר העליזות כבר לא איתנו. רוב המחזיקים, חלקם נכנסו והחליפו את הדודה של הסבתא שנסעה לארה"ב. לכן העירייה עכשיו עושה סדר, כמו שעשתה בכל מיני שכונות. פשוט עליהן את לא שומעת כי זה לא מציצים.
"חלק מהצריפים האלו היו הבוטקה של המציל והשירותים וחדר תברואה שעם הזמן התפנה, נכנסו לשם אנשים ובנו והרחיבו. לא צריך תמונות. תראי ב'מציצים', בסצנה שזוהר משפריץ על מונה זילברשטיין, שזה צריף מוזנח. הגשת התביעות מביאה את הגורמים לשיח. כשאנחנו שולחים מכתבים שמים עלינו פס. כשאנחנו מגישים תביעה, הם מתאמצים יותר. זה אנשים שקשה לדבר איתם. לפני שנה וקצת שלחנו מכתבים לכל המחזיקים, אמרנו: 'כל מי שיש לו הוכחות או טוען שהוא פה מקום המדינה, שיבוא ויציג מסמכים ונשמח לנהל דיאלוג'. אז חוץ מאחד שהגיע ואמר: 'אין לנו זכויות אבל תגיעו איתנו להסדר', אף אחד לא בא. לאותו אחד אמרנו: 'תבואו עם עורך דין', ולא חזרו. גם בשנות ה־60 עשו חוזים. תתפלאי".
את המכתב קיבל זוהר לפני שנתיים, איכשהו הדחיק. אחר כך לקח עורך דין. ברקע צפה בכל הפינויים האחרים: גבעת עמל, כפר שלם, סומייל. "ראיתי את הפינויים וזה עשה לי מאוד רע. אין לי שום דבר חוץ מהבית הזה. אבא שלי היה עשיר, אני לא. אני מפחד".
אולי היה לכם נוח?
"אף אחד לא בא ואמר בואו תסדירו את הקרקע. משלמים פה ארנונה 2,500 שקל, השטחים מופיעים במינהל ובעירייה כרשומים על שם שאול יוסף. עיריית תל־אביב והמדינה רוצות להגדיל את החניה והחוף ולעשות טיילת על דונם וחצי, ובית משפט אומר אמן כי זה גוף ממשלתי וזה גוף ממשלתי. על הפינוי אני שומע 50 שנה. אמרתי דיה לצרה בשעתה. בהתחלה אמרתי אני אקשור את עצמי לבלוני גז, אני אתפוצץ, אבל אז אשתי אמרה לי: זו לא דוגמה לילדים. ולכן אני אלחם בבית המשפט ואחפש צדק. אין מצב שאני אהיה הומלס ברחוב".
נורית: "אני לא פולשת וחולדאי יצטרך לשלם הרבה מאוד כדי להוכיח שאני פולשת. מאז הצווים האלו אנחנו לא מצליחים לתפקד, עוברים תהליך של אבלות. כבר אמרנו: כמה יהיה קשה לנו לבוא ולהסתכל על ים. את יודעת מה זה להפסיק להתרגל לרעש של הים? זה לקרוע אותנו מהדבר הכי יקר לנו. רק מפונים יבינו. הבת שלנו לא מצליחה לתפקד. הילד ישב ובכה 'אני לא רוצה שיהרסו לי את הבית'. אנחנו לא מחפשים לעשות קופה. לא בניין ב־60 מיליון. אף אחד לא יסכים שיזרקו אותו מהבית. זה המבצר שלי. לאור כל המקרים שהיו, זו ההזדמנות להפסיק את העוול שהמדינה עושה לאנשים. במקרה הפעם זה אני. והפתרון הוא תשלום הוגן".
מה זה הוגן?
אני יושבת על חצי דונם, אני רוצה דירת חצי דונם. כמה עולה דירת 200 מטר בצפון תל־אביב? 13 מיליון? שישלמו. לא אמרתי קומה בבניין".
לפעמים החגיגה נגמרת
דנוך, בניגוד לזוהר ונורית, לא ממש אופטימי. והוא בעל ניסיון. במשך שנים התגורר ממול, בצריף המיתולוגי של אביגדור, וכשהעירייה החליטה לפנותו לא עזר כלום. לא הכסף ששילם לאביגדור ולא ההבטחה בעל פה, והוא פונה וחזר לבית של אבא. "ברגע שהעירייה החליטה", הוא אומר השבוע, "זה לא משנה אם הדיירים צודקים או לא. עוד לא היה מקרה שהעירייה הפקיעה קרקע לצורכי ציבור ובא בית המשפט ושינה את ההחלטה הזו. שום שופט לא יגיד יש פה דיירים לפני הציבור. אני זוכר שבמקרה של הצריף של אביגדור באו אליי אנשים, אזרחים, שידעו על הפינוי והיו מוכנים להפגין ולבנות שרשרת אנושית נגד הטרקטורים, ואני אמרתי להם: חוץ מכותרות זה לא יעזור בכלום.
"מה התקווה שלי? שהשופט יבין שמגיע לנו פיצוי הולם. שאי־אפשר לזרוק לרחוב אנשים של 60 שנה. זה לא יהיה מחר. זה יכול להיות עוד שלוש או חמש שנים. מרים מבוגרת וגם עדנה. אני רק מבסוט מדבר אחד: שאבא שלי לא חי לראות את זה. הוא היה צריך להיות בן 88. וגר פה 60 שנה. אם היום הוא היה צריך לקום ולראות את החלום שלו נהרס הוא היה מת רק מהמחשבה הזו".
"תגידי", מסרבים בעירייה להתרגז, "את יודעת שיש מקצוע כזה פולשים? לא צריך לעבוד קשה כדי לקנות בית. אתה משתלט על שטח, ובסוף כשאתה מקבל צו פינוי אומרים: 'מסכן, לא מגיע לו פיצוי?' בסוף הוא מקבל סכום של בית אחר בתל־אביב וזה צורם שאנשים הפכו את זה למקצוע. אני לא אומר שאת כולם צריך לזרוק החוצה אבל חלק מהדיון ומהבדיקה ומהמתווה זה לדעת מה כל אחד אומר שהזכויות שלו, מתי הוא נכנס, ואז אפשר ליצור מתווה לפיצוי הגיוני. אתה לא תקבל ממני דירה חלופית בצפון תל־אביב".
אז מה כן?
"אני לא מכיר מישהו שצריך לשלם לו כסף והוא אומר מספיק. בגבעת עמל כל משפחה קיבלה שלושה מיליון שקל, חלק קיבלו ארבעה מיליון. זה תלוי בשטח. מי שמשלם זה בעלי הקרקע, היזמים וגם העירייה. ראש משפחה בכפר שלם הגיע לפיצוי שנע בין 1.6 מיליון לשני מיליון. זה המדינה שילמה. אנחנו שומרי הסף של השטחים הציבוריים. אבל מה, בחיים לא נצא טוב בתקשורת כי אנחנו מפנים, וזה מצטייר לא טוב כשהדיירים מצטלמים, גם אם לפני שנתיים הוא פלש וברוב חוצפתו משכיר ועושה מיליונים על חשבון המדינה. היה לי מקרה כזה בשכונת התקווה, משפחה שהיה לה שם שטח והיא בנתה שם בית באופן לא חוקי וחילקה אותו ל־50 יחידות דיור. בפינוי בעל המבנה אמר לקחו לי את הבית. איך לקחו, אם לא שלך?"
אז מה אתה אומר, שלזוהר ולאלי אין מזל שזה נפל במשמרת שלהם?
"לא, הם צריכים להגיד איזה מזל שעד 2022 הם ישבו על קרקע של המדינה, לא שילמו שקל ולא פונו. זה המזל. הם עשו המון כסף על חשבון הציבור, עכשיו אנחנו אומרים די. נגמר".
מעיריית תל־אביב-יפו נמסר: "כחלק מפיתוח רצועת החוף והנמל מבקשות המדינה והעירייה לטפל גם בפינוי רצועת החוף הזו ולהחזירה לשימוש כלל הציבור. הואיל ומדובר בקרקע בבעלות המדינה, טרם נקבעו עקרונות או קריטריונים לפינוי. מטרת התביעות שהוגשו היא לקבל את עמדות המחזיקים ולברר את הזכויות השונות ובכך לאפשר בניית מתווה פינוי נכון. במידה שיוכיח מי מהמחזיקים כי קנה את הנכס כדין, תנהל עימו העירייה מו"מ ותפצה בהתאם".
מרשות מקרקעי ישראל נמסר: "כל טענות הנתבעים יתבררו בבית המשפט".
לפנייה לכתב/ת 
