רק בן אדם

שלום חנוך הוא בערך האחרון שאפשר לדמיין אותו מסכים להשתתף בדוקו כמו "שלום". גם ככה הוא ממעט להתראיין, וכשזה כבר כן קורה ניכר שהיה מעדיף לצלול לתוך אמבטיה של נפט. אז להתמסר במשך שנתיים למצלמה שתלך איתך לכל מקום? ועוד כשמאחוריה תעמוד במאית נחושה כמו ענת גורן? מה, הוא לא ראה את הסדרה על משפחת דיין, או את הכתבה המיתולוגית על יצחק (בוז'י) הרצוג?

אלא שחנוך, וזאת המסקנה המרכזית מהמסמך הנהדר הזה, הוא אכן "רק בן אדם" כמו שכתב באחד משיריו, אבל רק בן אדם מאוד מיוחד: בלתי צפוי, מפוכח להחריד, חכם כמו בעל ניסיון, וגם יצור הרבה יותר חברתי ורגיש ממה שהוא משדר. לכן הדיאלוגים שלו עם גורן בחדר העריכה הם הברקה: הם לא רק מספרים על אמן נערץ שעדיין חרד לתדמיתו, אלא דווקא מעידים על הצד הרך והנוגע ללב שלו. במקום למשטר ולצנזר את גורן, אלו בדיוק הרגעים שבהם ההגנות שלו מתמוססות והאמת נשארת עירומה.

כמו כל דבר בחיים, גם לבחירה הזאת יש מחיר: "שלום" היא לא ביוגרפיה תיעודית קלאסית. הרבה נקודות ציון מההיסטוריה של חנוך ושל הרוק הישראלי נותרות בשוליים, או לגמרי מחוץ לתמונה. אלא שסגנון הביטוי הפיתולי והמתפתל של חנוך כמעט שולל מראש את האפשרות לנהל איתו שיחות בסגנון "ספר לי על הילדות שלך", ו"איך פגשת את אריק איינשטיין".

מנגד, האינטימיות היומיומית שגורן יצרה עם חנוך וסביבתו מפיקה אינספור תובנות. למשל המלנכוליה של חנוך, אותה הוא מסכם בשתי מילים קולעות: "עצוב מראש". או המאבק שמנהל גבר בעשור השמיני על הרלוונטיות שלו, תוך שהוא קולט היטב שהקהל שלו רוצה נוסטלגיה ולכל השאר ממש לא אכפת אם האלבום האחרון שלו, "הרצל לילינבלום", הוא יצירה מרשימה. אפילו הקשר, שהוא בעצם לא קשר, בין חנוך ובין המעריצה שמגיעה לכל הופעה מלמד המון על היחס האמביוולנטי שלו כלפי הקונספט של "רוקסטאר".

"שלום" היא גם ניתוח מקורי ומדויק על מקומו ומורשתו של חנוך כיוצר פוליטי. בפרק השלישי, שצולם בתקופת ההפגנות בבלפור, חנוך מצטייר כמי שנאבק בדימוי שהוא לא בהכרח התכוון לאמץ מלכתחילה. מהשיחה שלו עם אביב גפן מתברר שאותו "משיח" מ"מחכים למשיח" הוא לא אחר מאשר חנוך עצמו. והוא לא בא וגם לא מטלפן כי הוא עסוק: בסופיות של הגוף, בצורך להתחדש, בתלות שלו באשתו, ואפילו במשמעות של אבני הים, עליהן הוא מהגג לקראת סיום. חנוך חוזה שבאחת הביקורות על הסדרה תופיע השאלה "מה זה הסיפור הזה עם האבנים". אז הנה השאלה וגם התשובה: זה הסיפור של שלום חנוך.