בכל פעם שמאי תגר מתבשרת על ביקור של נציג כלשהו מהמולדת, החיוך חוזר לפניה וכל 175 הסנטימטרים שלה מתעוררים לחיים. ככה זה בברצלונה, שאליה היא עקרה בעקבות האהבה. רק חיבוק בעברית מקל על הבדידות והגעגועים. לאחרונה, כששלוש חברות ישראליות קפצו לבקר אותה, היא הייתה בעננים. "יצאנו ללאנץ', התיישבנו במסעדה, קיבלנו תפריטים", היא מספרת, "ופתאום, ארבעת הסלולריים שהיו מונחים על השולחן התחילו לרטוט ולצלצל. ארבעתנו קיבלנו, בבת אחת, את הווטסאפ הלוהט עם שמות אנשי העסקים שבילו עם דוגמניות במסיבות מין שנערכו, על פי החשד, בדירות של משה חוגג".
ואיך זה קשור אלייך?
"את שואלת אותי?" היא מגחכת, "מה לי ולו? אני יודעת שהוא הבעלים של בית"ר ירושלים, אבל אילו ראיתי אותו ברחוב לא הייתי מזהה אותו. בדקות הראשונות בהיתי במסך ומרוב הלם לא הצלחתי לדבר. החברות שלי ישר אמרו לי, 'מאי, את חייבת לעשות משהו, את חייב להגן על השם הטוב שלך', אבל לא קלטתי את רעידת האדמה שהווטסאפ הזה עלול לחולל".
גם כשהסוכנת שלה צילצלה, תגר המשיכה להתנדנד בין צחוק לאדישות מפני שזה נשמע לה הזוי ותלוש. "אחר כך צילצלה היחצנית של הסוכנות – אני לא מעסיקה יחצנית אישית – וכשהבנתי שכל עם ישראל קיבל את הווטסאפ הזה הפסקתי לחייך. חשבתי על המשפחה שלי ועל המשפחה של בן זוגי שבטח יהיה להן לא נעים. אולי ידברו על זה במהדורת החדשות, אולי מחר זה יתפרסם בעיתון. כבר באותו ערב המשטרה הודיעה שמדובר ברשימה שקרית, אבל כולם לחצו עליי להגיב, אז כתבתי באינסטגרם שאני מבקשת מכל אחד לגלות אחריות אישית ולא לתת יד להפצת שמועות נבזיות. היום זו אני ובפעם הבאה זה יכול להיות אתם. וסיימתי במשפט, 'באמת שבא לי לקלל, אבל המליצו לי שלא' כדי להוכיח שלמרות הכל לא איבדתי את חוש ההומור".
בורחת מהצהוב
עכשיו, כחודשיים אחרי התקרית, היא רגועה להפליא. לא נאבקת בדחף להרביץ קללה עסיסית ומוותרת על תחקיר לחשיפת המקור שהשמיץ. "אני דוגמנית, זה המקצוע שלי, ויש לו מחיר", אומרת תגר (23), שכיכבה בקמפיין העולמי של אסתי לאודר לצד קנדל ג'נר ובקרוב נראה אותה בקמפיין הבינלאומי של ארמני. "הייתי רוצה שהשם שלי יחזור להופיע אך ורק בהקשרים מקצועיים. אני לא מתארחת במדורי הרכילות, אף פעם לא הופעתי בגיא פינס ואני לא עובדת בלהתפרסם".
דוגמנית שלא שואפת להתפרסם? הייתכן?
"כשאומרים לי שאני לא מתנהגת כמו דוגמנית טיפוסית זו מחמאה אדירה. עבדתי קשה כדי להרוויח אותה. מהיום הראשון שלי בתעשייה ברחתי מהצהוב. אני לא יוצאת למקומות שאליהם מגיעים צלמים, לא ממציאה רומנים עם מפורסמים וגם לא מעלה לאינסטגרם מאה תמונות מחופשה חלומית במלדיביים כדי לנקר עיניים".
דוגמניות אחרות עושות זאת לא רק כדי לנקר עיניים, אלא כדי לשמור על הנוכחות שלהן בתודעה.
"שכל אחת תעשה מה שבא לה. אני מעדיפה לשמור על הנוכחות שלי באמצעות עבודה. בשנה האחרונה, למרות הקורונה, עבדתי כמעט ללא הפסקה. הייתי הישראלית הראשונה שהצטלמה בדובאי, בברצלונה קיבלתי אישור מיוחד לצאת מהבית בשעות הסגר לצורך מדידות, ופעם בחודשיים אני קופצת ארצה כדי לאגור חמצן. הגישה הזאת שומרת עליי. בזכותה, גם כשהמקצוע זימן לי חוויות פחות נעימות יצאתי מהן בשלום, בלי אף שריטה".
את השיעור הראשון במדעי הפרופורציה היא קיבלה מהוריה – דפנה (תימניה אסלית, עוסקת ברכש חו"ל) ודן (חצי תימני־חצי דני, בעל קליניקה לשיקום נכים). "בגיל שנה אמא לקחה אותי לצילומים של רשת למוצרי תינוקות ויצאו תמונות יפות, ובכיתה ג' היא אמרה לי, 'זו תעשייה נוראית, אין לך מה לחפש בה, עדיף שתצליחי בלימודים'. גדלתי בגני תקווה, הלכתי לתיכון מקיף יהוד, תיכננתי לתגבר תיאטרון וביולוגיה, אבל סיימתי עם גיאוגרפיה ותנ"ך. בגלל הדוגמנות".
שאליה היא התגלגלה במקרה. "כשהייתי בת 14 ישבתי ברכב של אמא שניסתה לצאת מחניון ורכב אחר חסם אותה. היא ביקשה ממני לגשת לנהג ולבקש ממנו לזוז. כשניגשתי למכונית ראיתי שיון תומרקין יושב בה והתלהבתי וביקשתי ממנו סלפי. בעודנו מצטלמים הנהג ניגש לאמא שלי, הזדהה כסוכן ושאל אותה אם אני מעוניינת לדגמן. היום אני שמחה עם הגובה שלי, כנראה שהוריי משתייכים למשפחה הנדירה של התימנים הכי גבוהים בעולם, אבל ביסודי סבלתי ממנו נורא. תמיד הייתי ראש וחצי מעל הבנים, קינאתי בבנות הנמוכות והביטחון העצמי שלי צנח. אמא ואני הלכנו לסוכנות של ההוא מהחניון, נשלחתי לאודישנים של משחק ולא יצא מזה כלום. שנתיים אחרי זה חתמתי בסוכנות 'יולי' בה אני מיוצגת עד היום, באודישן הראשון קיבלתי פרסומת לקוקה־קולה ואחרי חודש מצאתי את עצמי בלונדון".
לבד?
"ללונדון טסתי לבד מפני שיש לי שם משפחה. בבוקר קיבלתי מהסוכנות רשימת כתובות ו'יאללה, צאי ותמצאי את הדרך'. פעם, בסיומו של יום ארוך בין עשרה אודישנים, הלכתי לאיבוד. התיישבתי על ספסל והתחלתי לבכות כמו תינוקת. מרוב דמעות לא ראיתי שאני יושבת במרחק מאה מטר מהבית של קרובי המשפחה. בטיסות הבאות – למילאנו, לפריז ולניו־יורק – אבא שלי ליווה אותי ושמר עליי, למרות שלא נזקקתי לשומר. לא הסתובבתי עם החברים של קייט מוס שעשתה סמים על הסט. החברים בארץ פירגנו לי, לא נתקלתי בסצנות של קנאה, ברגע שהגעתי הביתה הם הכניסו אותי לעניינים, אבל בתיכון פחות התלהבו מהעובדה שאני מחסירה 70 אחוז מימי הלימודים. הציעו לי לעבור לאקסטרני, אבל התעקשתי להישאר במסגרת, לקחתי את חומר הלימודים לטיסות והוכחתי לכולם שאני מסוגלת ללמוד לבד ואפילו להוציא ממוצע יפה בבגרויות".
לא הרגשת שאת מפספסת את הווי הנעורים?
"רק על דבר אחד אני מצטערת. לא יצאתי לפולין מפני שנעדרתי ממפגשי ההכנה. כשחבריי לכיתה חזרו מפולין והבנתי שזה היה מסע מכונן החלטתי להפוך לאחות־מלווה במסע לפולין של אחד מאחיי. יש לי ארבעה. זה לא יצא לפועל עם אחותי ליהי, וגם לא עם אחי אדם, אבל מי יודע, אולי זה יקרה עם התאומים יותם וארי. הם בני 11. ודוגמנות זה לא לנצח. אני רואה את העתיד שלי כאן", היא מצביעה על מחברת עבת כרס שבה היא מסכמת את השיעור היומי. שנה ראשונה בפסיכולוגיה, באוניברסיטה הפתוחה. בקצב שלה.
חישובי קלוריות
את שירותה הצבאי היא עשתה במיצג חילות. "עברתי בין בתי ספר תיכוניים וסיפרתי על המסלולים השונים. גם אסתי גינזבורג וניבר מדר מילאו את התפקיד הזה. כנראה הוא מתאים לדוגמניות. שמחתי ללבוש מדים ולתרום למדינה. ברור שהייתי שמחה יותר אילו קיבלתי מעמד של אמן פעיל שהיה מאפשר לי להמשיך בטיסות עבודה, אבל בתקופתי צה"ל הפסיק להעניק את הצ'ופר הזה לדוגמניות, ובצדק. כל כוכבת רשת ניסתה להוציא אותו. אחרי הבגרויות עבדתי בניו־יורק עם פינק מבית ויקטוריה'ס סיקרט, ושבוע לפני הגיוס הזעיקו אותי לשם, לקמפיין נורא גדול. ידעתי שאפילו הרמטכ"ל לא ישחרר אותי מהטירונות".
אז מה עשית?
"בכיתי. הלב שלי ממש נשבר מפני שזה קמפיין שצריך לעבוד כמה שנים כדי להתקרב אליו, אבל די מהר עברתי למוד של 'לא נורא, יבוא משהו אחר'. אחרי השחרור עקרתי לביג אפל, שכרתי דירה עם שני חברים ישראלים בווסט וילג', השכונה הכי שווה, וגיליתי שזה מגניב להיות דוגמנית שעברה טירונות. בכל אודישן אני מזדהה כישראלית וישר שואלים אם הייתי בצבא ואם החזקתי נשק. הצבתי לעצמי מטרה ברורה – לכבוש את העולם, להגיע כמה שיותר גבוה וכמה שיותר רחוק, וזה לא היה קל. בצבא קצת שמנתי, הייתי ארבעה ק"ג יותר ממה שאני עכשיו, והתחלתי לשמוע משפט שלא הכרתי – 'את חייבת לרדת'.
"אם את לא מוגדרת כדוגמנית פלאס סייז מצפים ממך להיות הכי רזה שאפשר. זה לא מספיק שהבגדים יושבים עלייך יפה, הם רוצים שהבגדים יזלו ממך. פעם בשבועיים, כשהתייצבתי בסוכנות, נעמדתי בבגד ים או בתחתונים וחזייה לצורך מדידת היקפים. לא ראיתי בזה צעד משפיל מפני שבאותה הזדמנות גם צילמו אותי בפולארויד, בלי איפור ובלי פוטושופ, והתמונה העדכנית נשלחה לכל הלקוחות והצלמים, אבל פיתחתי כעס נוראי כלפי עצמי. כבר לא היו לי תירוצים של בגרויות או שמירות במדים. כל מה שהייתי אמורה לעשות, כדוגמנית מקצוענית, היה לאכול בריא, להתאמן ולהתרוצץ בין אודישנים. עם האימונים והאודישנים הסתדרתי".
ועם המשקל?
"פחות, מפני שכל הזמן חישבתי קלוריות והתעסקתי במה מותר ואסור לי לאכול. כשחרגתי מהתפריט ואכלתי עוגה או חטיף היו לי נקיפות מצפון איומות. הרגשתי שאני לא עומדת בציפיות של הסוכנות, שאני מבזבזת את ההזדמנות החד־פעמית שניתנה לי ובעיקר מאכזבת את עצמי. השיא היה כשהתקבלתי לצילומים של בית אופנה ענקי שלא אנקוב בשמו מפני שאולי עוד ייצא לי לעבוד איתו. למה לשרוף גשרים. כשהצוות חזר מארוחת צהריים לא קראו לי להצטלם וגם לא אמרו לי למה לא רוצים להמשיך איתי. נסעתי הביתה וכשיצאתי מתחנת הרכבת נתקלתי בשלט ענקי של אותו בית אופנה ומעל הדוגמנית פלאס סייז נכתב 'אנחנו בכל המידות'. באותו הרגע הבנתי עד כמה עולם האופנה צבוע ומסוכן".
סבלת מהפרעות אכילה?
"אני לא מכירה דוגמנית שלא סובלת מהן, האינסטגרם מקדש את הרזון, ואת חייבת לשמור על הגוף שלך כמו שכדורגלן חייב להתאמן חמש שעות ביום, אבל עם הזמן הבנתי שאכילה מרוסנת רק גורמת לי לחשוב על אוכל. החלטתי לשחרר ועשיתי את זה. מאז שהתחלתי לאכול בכל פעם שאני מרגישה רעב יותר קל לי להגיע לתחושה של שובע. ג'וליה רוברטס יכולה להרשות לעצמה לעלות במשקל ולומר, 'אלה המידות שלי, תיהנו, בהצלחה'. הלוואי שאגיע למקום שלה".
"חרדתית ונורא רגישה"
גם האהבה שקורנת מכל נקבובית בעור פניה עזרה לה לשחרר ולהתיישר. "חודשיים לפני פרוץ הקורונה באתי לביקור משפחתי שהתארך ונתקעתי בסגר. כשקורל סימנוביץ' צילצלה אליי מברצלונה לא הבנתי למה היא נפלה עלי, אאוט אוף דה בלו סקאיי. הכרנו מהתעשייה, ברמה של 'היי וביי', לא היינו חברות קרובות כמו עכשיו. קורל אמרה, 'יש מישהו שאת חייבת להכיר' והיססתי. שאלתי אותה 'אני יכולה לסמוך עלייך?' והיא ענתה, 'אתם הכי מתאימים בעולם'. ככה התחלתי לדבר עם עומר שמידט, בן 35, בעל חברת מרקטינג, איש עסקים. ורווק. את לא יודעת שתל־אביב מלאה ברווקים? דיברנו הרבה מפני שהוא היה בנסיעות עבודה, הפגישה הראשונה שלנו הייתה בדירה הזאת, בשינקין, בבניין שכולו אייר־בי־אנד־בי, ושלושה חודשים אחרי הדייט הראשון עברתי אליו, לברצלונה. הוא אהבת חיי לגמרי. על הנייר יש בינינו פער של 13 שנה, אבל אני לא בת 23 טיפוסית. הרי מגיל צעיר הסתובבתי בעולם וניהלתי קריירה וגרתי לבד. עומר טוען שברגע של עלבון אני מתנהגת כמו בת שמונה. קצת חרדתית ונורא רגישה".
ברצלונה, שלא דוגלת בסגר מלא, מאפשרת לה להמשיך לחיות על מזוודות. בשנה האחרונה, במקביל לתצוגה של "בוטגה ונטה" לצד הבת של מדונה, ולתצוגה של קרולינה הררה בשבוע האופנה בניו־יורק, התווספה לשגרה של תגר שיחת זום שבועית עם פסיכולוגית ישראלית שעוזרת לה להתמודד עם הבדידות ("עומר טס המון ומאז שפרצו לדירה שלנו, בעודנו ישנים, אני פוחדת לישון לבד") ועם תקופות הבטלה מאונס. "גם טופ מודל יושבת חודש שלם בבית, בהמתנה לפרויקט הבא, וכשזה קרה לי שם, רחוק מהמשפחה ומהחברים, הרגשתי שאני נכבית. איבדתי את האנרגיה ואת השמחה. אני אוהבת לעבוד ואוהבת להרוויח טוב ואמא מנהלת לי את כל החשבונות. מה הייתי עושה בלעדיה. היא חוסכת בשבילי, אולי לדירה, אולי להשקעה. בארץ הצטלמתי לפקטורי 54 ולעדיקה. ברור שהייתי שמחה לעבוד יותר בישראל. כאן הבית וכאן הלב. הסט הישראלי פחות גדול מהאמריקאי, אבל האווירה בו הרבה יותר חמה ונעימה. זה כיף".
עד מתי תדגמני?
"אם בגיל 27 לא אגיע למקום שעליו אני חולמת, ולא אקבל את הקמפיינים הכי גדולים בעולם, אני אפרוש ואתמקד בפסיכולוגיה. בבריאות הנפש. יש משהו יותר חשוב מזה?"
