מי נתן את ההוראה

ועדת חקירה ממלכתית היא ככל הנראה בלתי נמנעת, ואין מוצדקת ממנה. אף הצהרה לא תהיה מופרזת כדי לתאר את עוצמת ההלם שאחזה במערכות השלטוניות במדינת ישראל אתמול, בעקבות הפרסום הבלעדי ב"כלכליסט". בדרך כלל, הביטוי "רעידת אדמה" הוא קלישאה. לא הפעם. הכותרת תיארה מציאות סיוטית, אוטוריטרית, שבה המשטרה מצותתת ועוקבת אחרי מי שבא לה, מכל סיבה שהיא: החל ממנכ"לית של משרד המשפטים, גורם אכיפה שמצוי מעל המשטרה, דרך מנכ"לית של משרד התחבורה כי דיברה עם עיתונאים, דרך משפחתו של ראש הממשלה המכהן, ראשי ערים, פעילים במחאת האתיופים, בעצם כל אחד. והכל, לפי הדיווח של חושף הפרשה, העיתונאי תומר גנון, ללא צו משופט. איך אמורים לחוש אזרחים הבוקר, כאשר הם יודעים שבלחיצת כפתור, וללא כל שיקול דעת, לכאורה ללא חשד סביר וצו של בית המשפט, חייהם הפרטיים יכולים היו להפוך למרמס?

את כל ההצהרות הפומפוזיות ששמענו אתמול מאנשים חשובים - פוליטיקאים, אנשי מערכת המשפט וכו' - כדאי לקחת בעירבון מוגבל. הם אלה שמקבלים שכר כדי לשמש שומרי סף של הדמוקרטיה הישראלית. לגונן עליה מפני תאוות שררה בלתי נשלטת. הם כשלו - ובעיקר מי שהיו בשלטון למעלה מעשור, בליכוד. היה ניסיון נואל של כל הצדדים למשוך את הסיפור הנורא הזה לפינה הפוליטית שלהם, החל מתומכי נתניהו שמתעלמים מכך שהוא מינה את היועצים המשפטיים והמפכ"לים בתקופות המדוברות, ומנסים להשתמש בפרשייה כדי לבטל את משפטו, וכלה בניסיון לקשור את פרשת פגסוס לפריצה לטלפון של בני גנץ, עניין שאין לו שום בסיס עובדתי.

והדבר המדהים ביותר בפרשייה הזו הוא שגם הבוקר, כמו לפני שלושה שבועות, המשטרה והממשלה אומרות שאינן מוצאות קצה חוט. שאינן מבינות מה קרה כאן, ולא יכולות לאמת את הפרטים של ההתרחשויות הנרחבות האלה שאירעו, לפי הפרסומים, לפני כעשור. "אנחנו באפלה מוחלטת", הודה אתמול גורם אחד.

השאלה הפשוטה, המהדהדת והפלילית היא זו: מי נתן את ההוראה, מי נתן את ההוראות, מי ביצע את ההאזנות הבלתי חוקיות הללו. ועדת החקירה תבדוק, אבל זה לא מספיק. יחידת הסיגינט של משטרת ישראל לא יכולה להמשיך לתפקד עוד יום אחד ללא רפורמה שתשיב אמון בצעדים חודרניים כמו האזנות; בממשלה יש שסבורים שצריך להכניס פיזית לתוך היחידה צוות משפטנים שאינם מהמשטרה שיהיו עדים לכל פעולת האזנה, ויאשרו אותה, "כמו רפרנט של משרד האוצר, שמאשר כל פעולה תקציבית במשרדי הממשלה".

אבל יש משהו עמוק יותר שמבעבע מהסיפור הזה, שהולך ומתפתח כבר כמה שבועות. ראו מה קרה כאן: הממסד הביטחוני הישראלי פיתח כלים אדירים כדי להילחם באויבים מרים, בעיקר כדי לעקוב אחרי ארגוני הטרור הפלסטיניים. ברבות הזמן, הכלים הופעלו על פלסטינים באורח נרחב ביותר, גם אלה שמתנגדים לכיבוש ללא אלימות; בלי בג"ץ ובלי בצלם. התפיסה מאחורי הכלים הטכנולוגיים הללו עברה הפרטה, פותחה מחדש בשוק הפרטי, והפכה לתוכנה כמו פגסוס, וחברה כמו NSO. התוכנות הפכו לענף יצוא ביטחוני, שוחררו כתשורות מדיניות של ממשלת נתניהו, הופנו נגד מתנגדי משטר במדינות אחרות, וגם נגד עיתונאים שנרצחו; והדולרים זרמו. כעת מתברר שאותם כלים הופנו באורח המוני נגד אזרחים ישראלים, פוליטיקאים, אנשי מינהל ציבורי, פעילי מחאה, עיתונאים. הביטחוניזציה של השיחה הישראלית, השעתוק של שיח האיומים מהזירה של יהודה ושומרון אל תוך מדינת ישראל, כל אלה זיהמו באורח עמוק את הדמוקרטיה שלנו. זה הכל הפך להיות אותו דבר; מיחידה 8200 יובאו קצינים אל משטרת ישראל, ובראש המשטרה הועמד בכיר לשעבר בשב"כ. כל מי שמתעורר עכשיו – מה חשבתם בדיוק שיקרה?

ישעיהו ליבוביץ המנוח הזהיר שישראל תהפוך למדינת שב"כ. הוא אפילו ידע להשתמש במילה הנכונה, אפליקציות, כדי לתאר איך זה יקרה: "זו תהיה מדינת ש"ב, שתעצב את האטמוספירה הכללית, עם אפליקציות ניכרות על חירויות היסוד שלנו – חופש הביטוי, הדיבור וההתאגדות. השחיתות תהיה אגדתית". מדינות ריבוניות ודמוקרטיות מחזיקות בכוח לפרוץ לטלפונים ומחשבים; הן מפעילות אותו כאשר יש חשד לפשעים חמורים ורק באמצעות צו. זה לא משנה אם לתוכנה קוראים פגסוס או סלברייט; השאלה היא אם משתמשים בה כחוק, ותוך כובד ראש והבנת הרצינות שבפריצה תוקפנית לפרטיותו של אזרח. באורח ברור, הרצינות הזו חוללה. הטרגדיה היא שישראל באמת זקוקה למשטרה חזקה יותר. המשטרה צריכה תוספת כוח, תקציב, כוח אדם איכותי – ולכן שכר טוב יותר. וחשוב לומר את המובן מאליו: במשטרה משרתים, ביחידות המודיעין והחקירות, אנשים מסורים וטובים ברובם המכריע שרוצים למגר פשיעה שמאיימת על כל אחד מאיתנו. הפשיעה הזו גדלה ומאיימת על מרקם החיים של כל אחד מאיתנו; כל כוונותיה רעות. כדי שיהיה אפשר להיאבק בה, הפרשה הזו מחייבת שידוד מערכות גדול ונרחב, גדול בהרבה מהמשטרה עצמה.