לכאורה אין להתפלא על כך שסרט על ראשית התפרצות הקורונה בישראל משודר בימים אלו: הטקס עדיין לא תם וערד ניר עדיין מגוחך, אבל מספיק דברים השתנו כדי לאפשר פרספקטיבה. ובכל זאת, רק ההתלבטות אם לצפות ב"מעשה בשתי מגפות" הייתה מתישה כמו השנתיים האחרונות. ההחלטה ללכת על זה כבר הייתה מלווה בשיחות מוטיבציה פנימיות ("כולו חזרה לטראומה גלובלית, בקטנה") ותמריצים ("מחכה לך פרק של 'מיליארדים'!"). חשוב להבהיר, שאין הבדל בין "סרט" ל"חדשות". כל תוכני הקורונה מציפים בעוצמה רק שאלה אחת: למי יש כוח?

אבל קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי הבמאי, יאיר אגמון, שעלה באומץ על מדי האסטרונאוט ונכנס לחדרים שנראו אז, במארס 2020, כמו גרסה דלת תקציב של האפוקליפסה. אגמון התלווה לדמויות בכירות בבית החולים "איכילוב", בשנה סוערת שמתחילה לקראת הסגר הראשון ונגמרת אחרי שהמנכ"ל, פרופ' רוני גמזו, מסיים את תפקיד "הפרויקטור". בכל התקופה הזאת "איכילוב" מוביל קו אלטרנטיבי למשרד הבריאות, עד שגמזו קיבל על עצמו תפקיד לאומי – ושם הוא נתקל כביכול בכיעור הפוליטי של ניהול המגפה.

במובן הזה, "מעשה בשתי מגפות" הוא בעצם גם "מעשה בשני סרטים". סרט אחד הוא התמסרות לנרטיב של "איכילוב", אותו יקום נפרד שבו פרופ' עידית מטות לא טעתה מעולם וגמזו הוא נזר הבריאה שהוכשל אחרי שנקרא לדגל. הסרט השני מורכב מרגעים קטנים, כואבים ונוגעים ללב: נכד שמנסה לתקשר עם סבתו החולה; רופאה שלא מסוגלת להכיל יותר את המוות; בני משפחה שמתחננים לבשורות טובות; ועוד.

למרבה הצער, זהו הסרט הפחות דומיננטי, ואילו הסרט האחר מאכזב פעמיים: קודם כל כי אין בו אפילו צל של ויכוח, האם "מדינת איכילוב" (כפי שניסחה זאת מטות) הייתה מצליחה יותר בהתמודדות עם אירוע של פעם במאה שנה, או שמא מדובר בבועה מנותקת וחסרת אחריות. שנית, כי את הטקסטים של גמזו ומטות ממילא שומעים השכם והערב, באותם דיונים שהסבלנות אליהם נגמרה עוד לפני שידענו מה זה "אומיקרון". בהיעדר ערך מוסף, שהפוטנציאל שלו דווקא קיים בפן האנושי והסיזיפי של עבודת בית החולים, "מעשה בשתי מגפות" נראה כמו פרויקט שהיה מוטב להקרין בכנס של "איכילוב". העריכה והמסגור, שחוטאים לא מעט בדמגוגיה ובפופוליזם (הראיתם את פרופ' איתמר גרוטו ב"הזמר במסכה"? ספרו גם שמטות הסכימה להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים"), מחזקים את טעם הלוואי. "זו שנה שאתה מבין שנפלאות דרכי האל, הרבה ענווה", אומרת מטות בסיום. ובכן, בתום שנת קורונה נוספת נדמה שהתובנה החשובה לא ממש חילחלה.

עמית סגל טען אמש במשדרי "קשת", שהשב"כ הוא זה שצריך לחקור את סקנדל הריגול המשטרתי. ובו כן, עד כמה שהמחזה "רוני אלשיך נחקר בשב"כ" מצית את הדמיון, כדאי לתהות קודם אם השב"כיזם הוא הפתרון ולא הבעיה. כמו כן, היה משעשע לשמוע את סגל, ב"שש עם", נתלה בסעיף 7ב' לחוק השב"כ. מדוע משעשע? כי אותו סעיף, שמסמיך את השב"כ לבצע "סיכול ומניעה" של הפרעה לסדר הדמוקרטי, היה המשענת של אמנון אברמוביץ' מול פעולות ואמירות מטרידות של בנימין נתניהו בשלהי שלטונו. ללמדכם שפרשנים הם לא רופאים, אבל יש כאבים שגורמים להם לרשום לציבור מסור במקום תרופה.