לפני פחות מעשור נכנסה משטרת ישראל לחנות צעצועים טכנולוגיים, מילאה את הסלים, ויצאה שיכורת כוח. עד אז, בכל מה שנוגע לטכנולוגיות ולהאזנות סתר, חיה המשטרה בעידן האבן והפסידה לעבריינות הכבדה שהפכה גם לבינלאומית. כשהייתה זקוקה להאזנת סתר היא נעזרה בדרך כלל בגורם שלישי, השב"כ למשל, שהיו בידיו אמצעים והסמכה לבצע האזנות סתר לאזרחים. המשטרה הייתה מביאה את הפתק מהשופט והשב"כ נתן לה שירותים בקבלנות. ואז היא נכנסה לחנות, קפצה ארבעה דורות קדימה והסתנוורה מהעוצמה ומהעצמאות.
מי שדחף את המשטרה לעולם הסייבר ההתקפי כדי להגיע להישגים בתחום הלחימה בפשיעה, היו אנשים שהכירו את העוצמות הטמונות באמצעים הללו, אבל לא צמחו במשטרה. הדרך שבה המשטרה אספה אז מודיעין הצחיקה אותם. תחום הריגול האנושי – איסוף מידע באמצעות סוכנים/בלשים הפך מזמן לחלק זעיר מעבודת המודיעין.
עיקר המידע של ארגוני ביון כמו אמ"ן, מוסד ושב"כ נאסף בכלים התקפיים בסייבר. אצל סגן ראש השב"כ רוני אלשיך שהפך למפכ"ל, ההתמודדות עם הטרור הפלסטיני, או עם מרגלים, באמצעות סייבר התקפי הייתה מובנת מאליה. הוא גם הביא למשטרה אנשי מקצוע שחלקם הגיעו מארגוני הביון והתרגלו לעבוד מול אויב שאין לו זכויות. חלקם כנראה לא הפנימו את העובדה שהמשטרה מטפלת באזרחים עם זכויות ולא עוסקת בחיסולו של אויב זר.
מי שהנהיג את המהפך הזה ואלה שהפעילו את האמצעים באו מתרבות ארגונית אחרת: מישהו חשוד ויש לי אמצעים להיכנס אליו הביתה מרחוק? אז למה לא? זה לא עדיף על מעקבים פיזיים ממושכים, השתלת מיקרופונים, וצווי שופט? ואם כבר יש לי ביד היתר להאזנת סתר – למה שאסתפק רק בשיחות, אם אני יכול לשאוב את כל המידע ולחסוך שבועות ארוכים של עבודות בילוש?
מבחינת המשטרה זו הייתה מהפכה, ובדיוק בנקודה הזו הפכה פגסוס לפגע רע. עכשיו השאלה היא האם הפרסומים ב"כלכליסט" מציגים בעיה של עשבים שוטים במשטרה שהשתן עלה להם לראש ולא עידכנו, או הטעו שופטים, בבקשות להאזנות סתר, או בעיה ארגונית מהותית שמחייבת טיפול שורש עמוק.
צריך לבדוק את רשימת היעדים להאזנות סתר שסימנה המשטרה: מה היו הקריטריונים, מה היו רמות האישור במשטרה להאזנות. אין ספק שהאזנות ל־VIP כמו ראשי ערים למשל עברו אישור אצל הדרגים הבכירים ביותר במשטרה לפני שעברו לאישור היועץ המשפטי. לכן המפכ"ל יודע למי הוא או קודמו נתנו אישורים.
כרגע הוא טוען שהוא בודק, אולי משום שהוא לא יכול להסביר בפרהסיה מדוע הם הפכו ליעד מודיעיני. מאותה סיבה, מן הסתם, גם היועץ המשפטי לממשלה לא רוצה להסביר מדוע ניתן אישור להאזין לשלמה פילבר, אם אכן האזינו לו.
אין ספק שזה מקרה לוועדת חקירה. כי האזרח חי היום בתחושה שהוא שקוף מול מנגנון חושך. הנשק היחיד שיש לו מול שיא הטכנולוגיה הוא רוגטקה. נשק פשוט: לכבות את הטלפון החכם כמה פעמים ביום כדי שהתוקף יצטרך לחדור אליו מחדש, ואולי, אולי, יעלה אצלו החשש ש"עלו" עליו. התוקף זקוק רק לכתובת האינטרנטית שלך או למספר הטלפון, ואתה לא תדע שהוא חדר.
ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הסייבר משיגה את החוק. החוק העוסק בהאזנות סתר נכתב כשהפקסימיליה נחשבה לאמצעי המשוכלל ביותר, ונדרשת התאמה. כמו השב"כ, גם המשטרה תצטרך, אחת לתקופה, להתייצב בפני ועדות מסווגות בכנסת ולהציג את רשימת יעדי ההאזנה.
אנשי הסייבר־סיגינט צריכים להתחיל לחשוב כמו שוטרים ולהיות נתונים לבקרה צמודה והדוקה. לפחות בשלב הראשון רצוי שהמפכ"ל עצמו יפקח אישית על יעדי ההאזנה בכל הרמות. הסייבר הוא חרב פיפיות: מי שהכניס את המשטרה לחנות הזו מבלי להכין אותה לכך מנטלית – כרה לה בור.
