"לא חשבתי שאני כזה חזק"

ליום הולדתו ה־75, שחל השבוע, קיבל עוזי פוקס מתנה מיוחדת. ארבעה חודשים אחרי אירוע לבבי וניתוח מעקפים מורכב, הוא גם חוזר להופיע בפול אקשן (מחר, שישי, ערב שירי ג'ו קוקר בטרמינל 4 בתל־אביב) וגם מקליט סקיצות למנגינות שפרט על הגיטרה, במיטת בית החולים איכילוב, בימים שקדמו לניתוח שיחרוץ את גורלו. "הרבה אנשים אומרים שבעקבות האירוע והניתוח וההחלמה הם נולדו מחדש", הוא מושך בכתף. "אני מעדיף להגיד שקיבלתי הזדמנות נוספת".

ואתה לא מתכוון לבזבז אותה.

"מדויק. הרופאים הזהירו אותי שבתקופה הראשונה אהיה חייב לנוח, לא לעשות כלום. אפילו לא להזיז עציץ בגינה. בכל מקרה הרגשתי שקשה לי לתפקד. סבלתי מכאבים בחזה, יש לי צלקת מכובדת, וגם כאב לי ברגל השמאלית, הוציאו ממנה שלושה ורידים כדי ליצור מעקפים. הבנתי שהגוף חייב לקבל פסק זמן להחלמה. גם במישור הנפשי היה מאוד לא קל. היו רגעים ששאלתי את עצמי אם אצא מזה ואיך אצא מזה, ואם אוכל להסתכל קדימה או שאצטרך לבנות את החיים שלי מחדש. גם עכשיו, ברגע זה, אני יושב מולך ולא קולט איך השנים עברו כל כך מהר. הרי רק אתמול היינו צעירים ואנרגטיים. טוב, לא אתמול, שלשום".

שאלת מתי תוכל לחזור לבמה?

"זו הייתה השאלה הראשונה, והתשובה הייתה 'לא מיד'. אבל הצלחתי להפתיע את עצמי, לא חשבתי שאני כזה חזק".

הגיטריסט חיים רומנו היה הראשון שבא לבקר את פוקס, בביתו שביישוב קדימה. "אנחנו חברים יותר מ־50 שנה. אף פעם לא ניגנו ביחד. כשאני שרתי ב'עוזי והסגנונות' הוא ניגן ב'צ'רצ'ילים', אבל שנינו היינו באותה חבורה, עם מיקי גבריאלוב וקלפטר. עברו כמה שבועות ועוד חברים הגיעו. מאיר ישראל, יהודה עדר ואפרים שמיר. עוד לא קראתי לזה 'לעשות חזרות', אבל התכוננו להופעה משותפת בערב לזכרו של אריק איינשטיין".

עם חברי "עוזי והסגנונות"

לא חששת?

"לא חששתי, אבל התרגשתי מאוד ולכן הסתפקתי בשלושה שירים: 'אני ואתה', 'קח לך אישה ובנה לה בית' ו'שביר'. רציתי לצאת מזה בשלום. היה ערב פנטסטי. סגרו לנו עוד מופע וזה מאוד משמח אותי, כי מה בסך הכל אני רוצה - לשיר, להופיע, לקבל חיבוק מהקהל, להרגיש את החשמל באוויר".

תהילים ליד המיטה

פוקס צועד מדי יום ארבעה ק"מ עם טריו, כנעני מעורב שהוא והאישה שאיתו, ויקי סופר, אימצו לפני שנתיים וחצי. "הוא עבר התעללות", פוקס אומר ומלטף את הכלב הגדול. "כשלקחתי את החגורה כדי לצאת איתו לטיול הוא ברח, וכשוויקי לקחה מטאטא הוא נבהל. לאט־לאט הוא נפתח והצטרף למשפחה. יש לנו ארבעה כלבים ו־15 חתולים, בתוך הבית ובחצר. לטריו ולי יש שביל קבוע, בשדות ובפרדסים. שני ק"מ בבוקר ועוד שניים בערב".

בנובמבר, בתשע בבוקר, בשובם הביתה, פוקס הרגיש כאב חד בחזה. "אני זוכר שאמרתי לעצמי 'או־או, זה לא מוצא חן בעיניי'. במיון במאיר, אחרי בדיקת הדם הראשונית, נאמר לי 'עברת משהו, אתה חייב לעבור צנתור'. לא נלחצתי. לא חשבתי שהמצב ממש חמור. למחרת לקחו אותי לחדר ניתוח והכינו לי הפתעה. הצנתור התחיל כשברקע מתנגן 'ילדונת'. שירים שלי ליוו את כל הפעולה. זה היה מצחיק והתבדחתי עם הרופא עד שפתאום הוא עצר ואמר 'עוזי, תשמע, אני לא יכול להמשיך. כל עורקי הלב שלך סתומים. אם אצנתר אותך בצד מסוים, בשבוע הבא אתה עלול ליפול ברחוב כשהצד השני ייסתם. אתה חייב לעבור לאיכילוב לניתוח מעקפים. חטפתי את הפחד של חיי. רק אז הבנתי שזה לא משהו קליל".

הוא הועבר באמבולנס לאיכילוב, חובר לצינורות והמתין לניתוח. שלוש הנשים של חייו לא זזו ממיטתו. ויקי ("אנחנו לא נשואים, היא גרושה, כמוני, ואנחנו כבר 25 שנה ביחד") ושתי בנותיו מנישואיו הראשונים, ליסה (50) וסאלי (48), שזיכו אותו בשמונה נכדים, שבע בנות ושון בן התשע. "החום המשפחתי עודד אותי. על השידה הנחתי ספר תהילים. לא שאני דתי, אבל אני מאמין שברגעים מסוימים אדם חייב לבקש מבורא עולם סליחה ומחילה ורפואה שלמה. באווירה הזו התחלתי להגיד לעצמי שאצא מזה".

|

האולפן שבנה בקומה השלישית של ביתו השכור נראה כמו מקדש פרטי לסבנטיז. הקירות עמוסים בעטיפות של תקליטים, מאז להקת הקצב "השמנים והרזים", כרזות של מופעים ושל סרטי פוקימון שהוא דיבב. "לאחרונה בנו לי ערוץ יוטיוב וככה גיליתי שבקריירה של 60 שנה, מאז גיל 15, הקלטתי 207 שירים, בעברית ובאנגלית. בתקופה שלי לא היה מקובל שזמר כותב לעצמו, כל אחד חיכה למוזיקאי שיביא לו שיר, ולא הייתה לי סיבה להתלונן על החוק הבלתי כתוב הזה מפני שעבדתי עם הגדולים. קובי אשרת כתב לי את 'ילדונת' ו'תחתונים וגופיות' ועוד שלאגרים".

צילום: יואב גלאי

המכה הכואבת

פוקס חוזר שש שנים לאחור, ליום הולדתו, ה־6 בפברואר. "ויקי ואני גרנו אז בבית אחר, בתל מונד, ישבתי עם הנכדים שבאו לשמח אותי ופתאום צילצל אליי עיתונאי ושאל אם זה נכון. שאלתי מה נכון, לא הבנתי על מה הוא מדבר, והוא ענה 'אומרים שגבי שושן התאבד'. מרוב הלם ניתקתי את השיחה. אחרי רבע שעה צילצלו אליי מהטלוויזיה ורק אז נפל לי האסימון. צילצלתי לדני שושן, אחיו של גבי, והוא אמר לי 'כן, אני בדרך לדירה של גבי בחולון'. איזו מכה".

17 שנה הם הופיעו בשלישייה. שושן, שרי ופוקס. "אני לא מכיר עוד שלישייה עם קילומטראז' כזה", הוא אומר. "הקסם נבע מהחיבור בינינו ומלהיטי שנות ה־70 שהקהל היה צמא להם. ההופעה האחרונה שלנו כשלישייה התקיימה חודש לפני שגבי התאבד, בזאפה הרצליה, והיא הייתה וואו. לא חשמל באוויר, אלא אש. למרות שגבי כבר היה במצוקה, עצבני וכועס".

"לא מכיר עוד שלישייה עם קילומטראז' כזה". פוקס עם שושן ז"ל ושרי | צילום: מוטי פישביין

אתה מבין למה הוא החליט לסיים את חייו?

"בשנה שקדמה למותו גבי ניסה לחזור לעניינים. הוא הקליט, עשה דברים, וברדיו לא ניגנו אותו. הוא השקיע בהקלטות את כל מה שנשאר לו והתגובה של הרדיו העליבה אותו. ניהלנו הרבה שיחות סביב הנושא הזה. אמרתי לו 'אל תיקח את זה קשה, אנחנו עשינו את שלנו והיום יש דור אחר, גם השדרנים שייכים לדור אחר', אבל כנראה שלא הצלחתי להשפיע עליו. אכזבה מהחיים היא מצב נפשי קשה. עצוב לי על מה שקרה. אהבתי אותו מאוד. שרי ואני איבדנו הרבה יותר מצלע של שלישייה - איבדנו חבר".

אפשר היה למנוע את מותו?

"ברור. כשאמן ותיק מקליט שיר חדש כולם צריכים לפרגן לו - הרדיו, התקשורת, הקהל. גבי לא פינטז על המקום הראשון במצעד הפזמונים, כמו פעם. כל מה שהוא ביקש זה שישמיעו אותו, שייתנו לו הזדמנות. ככה זה בארץ שלנו, אין כבוד לעבר".

עוזי בצעירותו

מי משקיע עכשיו בהקלטות שלך?

"ויקי ואני. אנחנו חיים מהביטוח הלאומי ומההופעות, כשיש. כיוון שיש לי אולפן ביתי אני פחות מודאג מבחינה כלכלית".

ואם לא ישמיעו אותך?

"אז לא ישמיעו. אגיד לכל מי שיהיה בסביבתי שזה לא הוגן. זה לא העוול היחיד שחייבים לתקן. ברבעון האחרון של אקו"ם קיבלתי צ'ק על סך 102.27 שקל. זה נראה לך הגיוני? נכון, תלמה אליגון וקובי אשרת כתבו את השלאגרים שלי, אבל אני, הזמר, לא זכאי לשום פירור מההשמעות? לא מזמן פורסמו הסכומים שאמנים דורשים להופעה בערב יום העצמאות. מספרים אסטרונומיים, 300 אלף שקל, בשיא התהילה שלי לא התקרבתי למספרים כאלה. מצד שני, אני שמח שזה התפוצץ. אם עיריות ומועצות מקומיות יוותרו על האמנים היקרים, אולי סוף־סוף יגיע תורם של הוותיקים. אנחנו, אגב, עוד לא קיבלנו אף הצעה".

מי זה "אנחנו"?

"שרי ואני חזרנו להופיע בשלישייה, עם מני בגר. עד לקורונה היו לנו הופעות. לא הרבה, אבל מספיק בשביל לשמח את הכיס ואת הלב. בעבר, ערב יום העצמאות היה התאריך היחיד בשנה שבו אפילו אמנים מהשורה החמישית יצאו לעבוד. לא בא לי להישמע מסכן, אבל כן, תזמינו אותנו ונבוא בכיף".

יש קשר בין האירוע לעובדה שעישנת בעבר?

"עישנתי פעם, כשהייתי צעיר. שלוש קופסאות ביום. כיביתי והדלקתי, ולא האמנתי שאצליח להיגמל, עד לצלצול האזהרה שקיבלתי ב־85', כשגרנו בניו־יורק. הופעתי אז במועדון הפינג'אן בווילג', עישנתי המון ופתאום חטפתי שיעול מטורף, עם כאבים. נאלצתי לרדת מהבמה".

אירוע לבבי?

"לא, הרעלת ניקוטין. באותו הלילה החלטתי להפסיק וחתכתי לבד, רק עם כוח הרצון שלי. מה שקרה לי לפני ארבעה חודשים קשור לשנים הארוכות של שלוש קופסאות ביום. הרופא שניתח אותי, ד"ר אריאל פרקש, הסביר לי שהגוף צריך עשרות שנים כדי להתנקות מניקוטין. לכל דבר יש מחיר. היום אני שוקל 69 ק"ג ודורשים ממני להשמין כדי להתחזק. לא שיניתי את התפריט שלי, אבל אני משתדל לשמור על ארוחות מסודרות. ויקי ואני לא אנשי בשר, בבוקר אני שותה שייק ירקות שמחזיק אותי עד הצהריים, ובין לבין אני מנשנש עגבניות שרי ועוגות ללא סוכר. אסור לי להשתולל".

עם צביקה פיק אתה בקשר?

"פעם היינו בקשרים הדוקים, הוא גם כתב לי להיטים. אחרי שקרה מה שקרה צילצלתי אליו כמה פעמים, השארתי הודעות, והוא מעולם לא חזר אליי".

נעלבת?

"לא. אירוע כמו זה שעברתי הופך אותך ליותר מתון וחכם. אתה מקבל פרופורציות נכונות, משתדל לעשות דברים שיעשו לך טוב ולא להתרגש מכל השאר".

וכמו בקלישאה, אתה חולם למות על הבמה?

"אני לא חולם על המוות אלא על החיים. יש לי עוד חלום להגשים: מופע יחיד עם סיפור חיי ועם 20 שירים שהקהל יבקש, הבסט של הבסט, בעברית ובאנגלית. זה מה שבא לי לעשות עכשיו – ואני אעשה".