"בכיתה ט' נפלתי ישר על הראש, מגובה שלושה מטרים כזה. הייתי במוות קליני במשך דקה"

אלישע בנאי, רווק, נולד ב־1988 לאורלי זילברשץ ויובל בנאי. גדל בתל־אביב. למד בתיכון עירוני ה' וניגן בלהקת הפאנק Got No Shame. החל לבשל בגיל 71 והיה טבח בין השאר במסעדת הרברט סמואל בתל־אביב. לפני עשור הוציא את אלבום הבכורה שלו ומאז עוד שלושה אלבומי אולפן ושני אי־פי. שיחק בסרטים כמו 'תפוחים מן המדבר', 'תמונת הניצחון', 'אחד בלב' ובסדרות כמו 'מקימי', 'תאג"ד' ו'פולמון'. בימים אלה ראה אור אי־פי חדש, 'ממשיך לרדוף אחרי החלומות'. ההופעה הקרובה תתקיים ב־5 במרץ במועדון ‘גגרין' בתל־אביב. מצטלם לשתי סדרות טלוויזיה חדשות. פרזנטור של חברת האופנה קסטרו.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"עשיתי הרבה דברים שימנעו ממני לזכור הרבה דברים, אלה החיים. אני זוכר את הגשם על החלון, סביב גיל שלוש, ברחוב סמטת לאן בתל־אביב שבו נולדתי. זוכר שהיה לי סווטשירט ירוק עם בטנה מצמר גפן, הייתי כמו פוך קטן מתחת לשמיכת הפוך העבה. זוכר שהיה לי מאוד נעים, תחושה עוּבַּרית כזו. עד היום אני סוחב את ההרגשה הזו. אני מאוד אוהב להיות בבית כשגשם בחוץ, מאוד אוהב את החורף".

מתי היית הכי מאושר?

"כששיחקתי ב'פולמון', שצולמה בתאילנד. הייתה לי הזדמנות לעצור ולטייל חודשיים במזרח הרחוק. הגעתי לוייטנאם למקום שנקרא הלונג ביי, מקום מטורף עם אגדה: אומרים שדרקון יצר שם את הרי הבזלת עם הנשיפות שלו. שכרתי סירה פרטית, לא דבר יקר כמו בריביירה הצרפתית, ואני זוכר שהיה שם רגע מאוד שקט של שקיעה. ואז חבר שלי, אורי עטיה, אמר לי, 'אחי, עצום עיניים, תנשום עמוק, תפקח אותן ותזכור את הרגע הזה בכל פעם שאתה בלחץ, כי לא נזכה לעוד הרבה רגעים כאלה’. מאז עברו שש שנים, ואני הרבה פעמים מנסה לזכור את הרגע המאושר ולהרגיע את עצמי כשקשה. יש גם הרבה רגעים מאושרים על במה, למשל, ההופעה עם סאונדגרדן בבלומפילד".

להבדיל, מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?

"זה השם של אחד השירים האהובים עליי ביותר, של להקת יוסלס איי. די. לא סתם בפעם הראשונה שהלכתי אי פעם להופעה, זה היה השיר הראשון. בדרך כלל אני משתדל ליהנות מחופשות ולא לסבול ולכן התשובה בשבילי היא רק השיר".

אם אנחנו כבר בשירים, אתה רוקר במדינה שלא ממש אוהבת רוק. מצטער שלא נולדת בניינטיז?

"לא מצטער על כלום, בתור התחלה. תראה, בסוף מוזיקת פופ היא רק הגדרה למה שפופולרי באותו רגע. בניינטיז היה רגע שבו הרוקנרול הפך להיות פופולרי, וזה היה מדהים. גדלתי על הרגע הזה ואני אוהב אותו. ואז הגיע הראפ וההיפ הופ, והרוק לאט־לאט ירד. אבל הפופ הוא תמיד דבר שמוּנע מהשוליים, לא משנה אם זה פאנק או רוק או ראפ או היפ הופ. לשמחתי, אני מרגיש כרגע שיש מגמה מסוימת בעולם של שילוב בין צמיחת הפאנק־רוק וההיפ הופ. אני חושב שגם לפה זה יגיע עוד מעט. מה שנקרא, ניפגש בסיבוב".

מקובל. מוזיקאי, שחקן, שף - דרג את סדר העדיפויות.

"מוזיקאי לפני הכל, עושה מוזיקה, מוציא אלבום חדש עכשיו. עם זאת, הפכתי להיות גם שחקן, דבר שלמדתי לעשות בשנים האחרונות ומאוד נהנה מזה. שף, אתה יודע, היה מקצוע שהפך להיות תחביב, ואני נורא נהנה מזה כי יש לי את הידע והאהבה".

רוקר ופרזנטור לחברה כמו קסטרו, הולך יחד?

"לאורך השנים ג'ארד לטו מפרסם את דולצ'ה וגבאנה וחברות אופנה, ברוס ספרינגסטין את ג'יפ, גם בוב דילן עשה פרסומות. לי יש את הריספקט לפרסם את פאקינג קסטרו, שזה הכי גדול ומכובד שיש לנו בארץ ישראל לטעמי, מבחינת האופנה. לבחור אותי מעיד על הלך הרוח של הרוקנרול שעולה למעלה, ולקחת אותי למקום כזה מרגיש לי מאוד־מאוד טוב".

גם דוגמנות זה רוקנרול. בקמפיין 'קסטרו' | צילום: לנס הפקות

האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?

“היה סיפור די מטורף לפני כמה חודשים. חלמתי בלילה שאני יושב עם דר זוזובסקי בחדר האמבטיה שלי, על הרצפה. בחוץ יש שלג, ושנינו לובשים טריינינגים. עכשיו בחיים לא דיברתי לפני כן עם דר זוזובסקי ולא הכרתי אותה, אין לי את הסאונד של הקול שלה בראש שלי. הייתה שיחה מאוד חברית, ודר אמרה: ‘אני חושבת שאתה נמצא במקום מאוד טוב וצריך להיות קשוב לעצמך'. יום למחרת קיבלתי תפקיד בסדרת טלוויזיה. שאלתי מי אמורה לשחק את אשתי, והמלהקת אמרה דר זוזובסקי! הייתי בשוק טוטאלי. נפגשתי עם דר בחזרות, מאוד פחדתי לספר לה על החלום, כדי שלא תחשוב שאני איזה סייקו. אבל היא קיבלה את זה הכי חמוד בעולם ואמרה לי שזה מדהים בעיניה. לצערי, בסוף לא הצלחתי לצלם את הסדרה, בגלל אילוצים".

היית הכי הילד של אמא ב־MKR. יש אנשים שמבקשים ממך להעביר לה מסרים מאז?

"לא באופן אישי. היינו הכי אנחנו ומאוד חששנו מזה בהתחלה, כי תמיד, עם כל כמה שאני חשוף מלכתחילה, אני מפחד להיחשף עוד, וריאליטי זה מקום שבו אתה לא מוסתר מאחורי שיר. אתה מול העיניים של אנשים, בסלון שלהם, ויש בזה משהו מפחיד. אבל כנראה משהו באמא ובי עבר יחד בסדר - ואהבו אותנו. זו הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית, ימי צילום ארוכים עם לחץ ובישולים. אבל אף פעם לחץ לא הלחיץ אותי, אז נהנינו".

אמיר בנאי סיפר בראיון ל־'7 לילות' שאין ארוחות משותפות במשפחה וכבר לא עושים חגים יחד. איך זה נראה מהצד שלך?

"אחי, יש משפחה, סבבה? היא גדולה. מדובר בכמה עשרות אנשים. אני עם המשפחה הגרעינית שלי, אמא, אבא, האחיות, סבתא - עושה ארוחות משפחתיות. לפעמים זה גדל לאירוע, לפעמים לא. אין דרמה, כולם סבבה והכל בסדר".

כתבת באחד השירים, שאתה "לא חלוץ מרכזי כמו אריק איינשטיין". אבל יש לך כישרון, אתה פרפורמר, אתה גם יודע לשחק. למה זה לא יכול לקרות בעתיד, נגיד?

"כי אריק איינשטיין יש רק אחד. אני רק מה שאני, ממש ככה. לא כמו אף אחד, אני־אני".

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?

“היחידים זה אבא ואמא. היו רגעים שאולי יכולתי להיות פחות משוגע, פחות טינאייג'ר, פחות עצבני. אבל הכל קול והם סולחים לי ואני אוהב אותם. הוצאתי את זה בעיקר בלנגן בגיטרה על הבמה ולעשות פוגו בהופעות מטורפות עם מאות אנשים בפסטיבלים. היה לי איפה לפרוק את האנרגיה".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"כישלון. אני חושב שההצלחה היא דבר אינדיבידואלי שרק אתה יכול להרגיש אותו, כי זו הרגשה פנימית. אם אתה מרגיש שאתה מצליח אז אתה מצליח. אם נכשל, אז נכשל".

הצלחה זה עניין פנימי. בנאי בהופעה | צילום: אפי שריר

חולק עליך. אם האלבום שלך חלילה לא יוציא שירים שהקהל יקשיב להם? כנראה הוא נכשל, גם אם תרגיש אחרת.

"לא מסכים. עצם העובדה שהוצאת מעצמך יצירת אמנות, זה הצלחה מטורפת. ואן גוך לא מכר ציור אחד כשהיה חי, וזו קלישאת הקלישאות, אז זה אומר שהוא היה כישלון? לא".

ואם תגיע להופעה ולא יבוא קהל?

"באסה מטורפת, וכן כישלון. אבל אתה יכול להסתכל על זה ולהגיד רגע, אני בעצמי לא כישלון אבל הדבר הזה ספציפית לא הצליח - ומפה נתקדם הלאה. אנחנו חיים בעולם שמאלץ אנשים לחיות במקום של השוואה כל הזמן. אם אתה עושה הופעה על אלבום חדש ואתה מגיע ל'קיץ של אביה', זה פחד, וחוויתי אותו לא מעט פעמים. הופעתי מול מאות אנשים, אלפים וגם רק מול ברמן. אני לא בא ממקום היפי אבל לחיות בהשוואה זה דבר מאוד־מאוד קשה".

אתה אומר את זה בגלל שבהתחלת הדרך היית "הבן של"?

"אתה לקחת את זה לשם. אני מסתכל על זה דווקא מהמקום של עולם האינסטגרם מול המציאות ועל המגמה של להראות כמה הדשא של השכן ירוק יותר. מה שאתה רואה בדרך כלל בפיד שלך, הוא לרוב או הצלחה מאוד גדולה או כישלון מאוד גדול. אבל יש גם ספקטרום רחב באמצע, שיש בו הרבה רגעים יפים. אם בן אדם מצליח לא לחיות בשני המקומות הקיצוניים, זו הצלחה יפה. למכור 450 כרטיסים מתוך 600 זה לא סולד־אאוט - אבל זה מדהים".

מתי היית הכי קרוב למוות?

"בכיתה ט'. שיחקנו כדורגל במגרש השכונתי בתל־אביב, טיפסתי על הגדר והשרוך שלי נתפס למעלה. קפצתי ונפלתי ישר על הראש, מגובה שלושה מטרים כזה. הייתי במוות קליני במשך דקה, היה לי נמק בצוואר ושברתי את ארובת העין. שני חברים שלי, דוד שיסל ויובל וילנר, היו איתי שם והזמינו אמבולנס. אמא רצה מהבית, לקחו אותי לאיכילוב וסידרו את זה. בגלל זה הפסקתי לשחק כדורגל במכבי ת"א. הגעתי עד קבוצת הנערים, הייתי קשר אחורי. נאלצתי לפרוש בגיל 15".

מה ההחמצה הגדולה של חייך?

"זה שאני לא שחקן כדורגל. זה שאני לא משחק ביובנטוס. זה היה החלום".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"אני בטוח שגרמתי להרבה מאוד רגעים מביכים בחיים שלי. כשהייתי בכיתה ג' היה משחק ילדים שבו עמדתי, בהפסקה, ואחד הילדים מכיתות גבוהות יותר הגיע והוריד לי את המכנסיים באמצע חצר בית הספר. למזלי, אף פעם לא היה לי במה להתבייש, אבל זה עדיין לא היה נעים כילד בכיתה ג'".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"אני פחות טיפוס של ביוגרפיות, לא אוהב, לא כיף לי. מקווה אולי שיעשו מתישהו איזה סרט דוקו. לספר את סיפורי הסמים שלי באמזונס? פחות מעניין. יש לי עוד הרבה מאוד לעשות עד שיכתבו עליי ביוגרפיה".

מי היה משחק בתפקיד אלישע בנאי בסרט על חייך?

"אדי רדמיין, שחקן מטורף".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו עליך?

"כתבו עליי טוקבקים מזעזעים. אנשים מאחורי מקלדת מאוד חזקים, אבל Fuck Them. אני ממשיך כמו בולדוזר".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"להגיע לאן שהגעתי. כלומר, בגיל 33 אני באמת מוזיקאי ואני באמת מתפרנס מזה ומשלם שכר דירה, ובאמת משחק בטלוויזיה ובסרטי קולנוע וזה ההישג המטורף מבחינתי - לעשות את מה שאני אוהב".

מה הריח האהוב עליך?

"חצילים נשרפים על הגז, כי יש לזה ריח של יום שישי. אוהב ריח של חגים ושל ימי שישי אחר הצהריים. ויש נשים שאני אוהב את ריח הגוף שלהן. אני מאוד עובד לפי ריח".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"כל יום משהו חדש. יש לי מופע השקה ב־5 במרץ במועדון גגרין בתל־אביב ואני ממש רוצה שהוא יהיה מלא ושיבואו אנשים לראות".

איזה שיר ישמיעו בהלוויה שלך, עד 120?

"רוצה יותר מ־120 ורוצה לקוות שהשיר עוד לא נכתב. אם נלך על שיר מהעבר, אז Stairway to Heaven של לד זפלין, שכולם יקשיבו לזה שבע דקות לפחות. ובזמן שמשמיעים, אני רוצה שיקברו אותי עם הגיטרה שלי, גיבסון לס פול שחורה".

מתי בכית לאחרונה?

"בוכה לא מעט. עברתי שנה מעניינת, בלשון המעטה. הייתי בזוגיות עשר שנים והיא הסתיימה, אז עברתי תקופה לא קלה. בכיתי המון, איבדתי משקל - וטיפלתי בעצמי בעזרת הרבה מאוד אהבה. הוקפתי בחברים ובמשפחה וגם הלכתי לדרכים הקונבנציונליות - פסיכולוגית - והלא־קונבנציונליות. בתוך הדבר הזה למדתי ממש לאהוב את עצמי יותר ממה שחשבתי שאני יודע, ובסך הכל אני בהתעוררות מאוד גדולה של הנפש. מאוד רציתי להיות אבא, והיו לי את כל התכנונים בראש. הם לא קרו - אבל אני בטוח שזה יקרה".

באיזו מילה אתה משתמש יותר מדי?

"פאקינג. חייב לשחרר את זה".

איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

"'המנדלוריאן' של דיסני פלוס, מערבון בין־גלקטי מהעולם של 'מלחמת הכוכבים'".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"בייגלה שמיניות".

מה האלבום הראשון שהאזנת לו?

"'נוורמיינד' של נירוונה".

מיילי סיירוס או ג'סטין ביבר?

"רד הוט צ'ילי פפרז".

ריהאנה או ביונסה?

"ריהאנה, חולה על רירי שנים. משהו בי הרבה יותר מחובר לרגאיי".

באיזה ריאליטי היית מסכים להשתתף?

"חושב שנתתי את עונת הריאליטי שלי לתקופה הקרובה".