ללא תקווה
פעם אחר פעם היא זעקה לעזרה, פנתה לכל גורם אפשרי בבקשה שיאמינו לה ויצילו את חייה • "היא לא רצתה למות", מסבירות חברותיה של תקווה סבאן בת ה־20, "היא פשוט לא רצתה להמשיך לחיות ככה, רצתה שיראו שהיא סובלת ושיעזרו לה" • גורמי הטיפול מתארים טרגדיה שרק חיכתה לקרות: "לא היה לנו איך להציל אותה” • אבל אדם שליווה אותה מספר: “היא עברה חוויות קשות במפגשיה עם המשטרה ומערכת הבריאות”
זו הייתה שעת חצות, בלילה שבין שישי לשבת. תקווה ישבה בסלון. מורן (שם בדוי), חברתה הטובה ביותר, הייתה בחדרה והתכוננה ללכת לישון. תקווה התקשרה אליה. "בואי לסלון, הזרקתי", היא אמרה בקול חלש. מורן מיהרה לסלון וראתה את תקווה שוכבת על השטיח כשלצידה מפוזרים מזרק ואמפולות רבות. תקווה מלמלה כמה מילים לא ברורות ואיבדה את ההכרה. מורן התקשרה מיד למד"א והחלה, לפי הוראות המוקד, לבצע החייאה בחברתה עד שהגיעו הפרמדיקים. "היא מתה לי בידיים", מספרת מורן בקול מרוסק.
הזעקה של תקווה סבאן, רק בת 20 במותה, נשמעה ונראתה היטב. כמו זעקתו של הלום הקרב איציק סעידיאן, תקווה לא נשארה עם הדיכאון בבית ונגמרה בשקט. היא פנתה פעם אחר פעם לכל גורם אפשרי בבקשה שיאמינו לה. בתחינה שיעזרו לה ויצילו את נפשה ואת חייה. היא קיוותה שמישהו יראה את הכאב יידע איך לגרום לו להיפסק. הסיפור שלה הוא סיפורן של נערות ונשים צעירות רבות, שמגיעות למערכת אחרי שנים של פגיעות קשות.
זה היה אסון ידוע מראש, טרגדיה שחיכתה לקרות. "לא היה לנו איך להציל אותה", היה אולי המשפט ששמענו הכי הרבה כשדיברנו עם גורמי הטיפול שליוו אותה בשנים האחרונות בחייה. אחד אחד הם טענו בפנינו שבמדינת ישראל אין מסגרת, תוכנית טיפולית או מערכת תמיכה מקיפה מספיק שיכולה לקחת בחורה צעירה כמו תקווה סבאן ולהרים אותה מעפר, להציל אותה מהגורל האכזר בגיל כה צעיר.
עשרות פעמים היא כבר ניסתה לשים קץ לחייה. עורה החבול מחתכים, גופה המלא ברעלים ונפשה הפצועה מספרים סיפור בלתי נסבל על בחורה צעירה שביקשה להינצל, שביקשה קצה של אור, שבב של תקווה, שרצתה לחיות אחרת, ועל המערכת שכשלה מלהציל אותה. "היא לא רצתה למות", מספרת אחת מחברותיה, "היא פשוט לא רצתה להמשיך לחיות ככה, רצתה שיראו שהיא סובלת ושיעזרו לה".
גורם טיפולי שליווה את תקווה תיאר אותה כצעירה בעלת חלומות נורמטיביים שרוצה לשפר את חייה ובעתיד גם להקים משפחה. "בחודשים האחרונים לחייה היא פנתה לרשויות לא פעם בשל צורכי סיוע בחירום", הוא סיפר. "התרשמתי שהיא מרגישה שהיא עוברת החפצה על ידי גורמים שקצה סבלנותם למצוקותיה האמיתיות, לפניותיה הרבות, ולשגרת החיים החירומית שלה. נראה שהמערכת תשה מניסיונותיה לקבל עזרה, והיא עוברת חוויות קשות ביותר במפגשיה הרבים עם המשטרה, מערכת הבריאות ובריאות הנפש".
שבוע חלף מאז שתקווה סבאן נשמה את נשימתה האחרונה בדירתה בבאר־שבע. שנים של כאב בלתי נסבל שהגיעו לקיצם ברגע אחד. כאמור זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הזריקה לעצמה את החומר הקטלני, אבל במקרה הזה זה היה יותר מדי, גופה כבר היה חלש מלהתגבר. ועד שהגיעו כוחות ההצלה לביתה, זה כבר היה מאוחר מדי.
הסיפור המלא מחר במוסף סוף השבוע
