יחסי זרוּת

חיה, הומלסית בהיריון מתקדם, לא אומרת כלום בכל הפרק הראשון של "ילדים ביער". גם בפרקים הבאים, שמגלגלים סיפור אפל שבו מיועד לה תפקיד מפתח, היא לא מתגלה כאשת שיחה. רק תחת לחץ נחשף שיש לה קול, אך הוא מפיק שפה דלה, איטית וכבדה. בהתחלה לא ברור אם זאת תוצאה של לקות, אולם ככל שהסדרה מתקדמת זה כבר פחות חשוב: חיה היא ממילא אדם שאף אחד לא מקשיב לו.

דלית קהן, שיצרה את הסדרה וגם מגלמת את חיה, מתיימרת להנכיח עולם שהכיעור שלו משגשג בגלל היותו שקוף: עוני מחפיר, אלימות, חצרות מטונפות. זאת קרקע פורייה לכמה מהפשעים האיומים ביותר שניתן להעלות על הדעת. סחר בתינוקות, למשל. חיה, שנכנסה להיריון בעקבות אונס מזעזע, מסומנת על ידי קצין המשטרה עמי (יפתח קליין) כמי שמסוגלת להפיל רשת ישראלית־ספרדית של רוע. הוא תולה בה את כל התקוות להצליח במשימה, אליה נשאב עד כדי הזנחת הקשר עם אשתו (נעמי לבוב) ואובדן השליטה על בתו (לידור אדרי), שהידרדרה לסמים ולזנות.

"ילדים ביער", שכוללת גם עלילה דוברת ספרדית, יושבת על אחת החרדות הנפיצות ביותר: זאת שהורים חשים כלפי צאצאיהם, ולהפך. לכל דמות יש את הקשר המשפחתי השבור שהיא מנסה לתקן, אם זה בכלל אפשרי. שלומי (לי בירן), למשל, הוא שוטר צעיר ומבוהל, שמתמודד עם ההשוואות לאביו שנהרג במילוי תפקידו. ואילו אודרי (נאוסיקה בונין), הבלשית הספרדייה, נקרעת בין הרצון להוכיח את עצמה בסביבה סקסיסטית לבין הצרכים המיוחדים של בנה.

אם כן, "ילדים ביער" לא דוגלת בסאבטקסט, וגם גיוון פסיכולוגי זה פחות הקטע שלה. באופן מוזר, זה דווקא מקל על הצפייה בה: כשהקיום כל כך עגום, עתיר סכנות ונטול אפילו מיליגרם של נחמה, אין סיבה לפתח כלפיו ציפיות, ובלעדיהן גם אין שברון לב. לכן הפיתולים, שגם ככה לא התברכו באמינות גבוהה, מזמינים צער וכאב, אך לא את תחושת ה"לא ייאמן" שמאפיינת יצירות דומות.

הוויתור על עומק משמעותי מותיר את "ילדים ביער" עם העיצוב החריג, הקצב המוצלח וכמה תצוגות משחק לא רעות, אבל גם עם טעם לוואי של זרות: לא סוחפת מדי, לא ממש מפתיעה וללא דמות שתשמש כעוגן רגשי. אחרי צפייה בחמישה פרקים (מתוך עשרה), לא נוצר דחף בלתי ניתן לכיבוש להשלים את החסר (אבל גם לא התנגדות), וגם לא דיאלוג או סצנה שנחרטים בזיכרון (אבל גם לא מחזות מביכים). "ילדים ביער" היא סדרה ראויה, אבל כדי להיות מצוינת גם הצופים אמורים להישאר ללא מילים.