מלחמה באירופה, שתי מילים שמערערות את כל מה שחשבנו. כן, היו את מלחמות יוגוסלביה והזוועות שלהן, תוצר של התפרקות הגוש המזרחי. וכמובן, רוסיה עצמה נקטה בשורה של מהלכים צבאיים, לוחמתיים, בין מלחמת צ'צ'ניה השנייה לגיאורגיה. אך בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה מתייצבים שני צבאות סדירים, האחד מונה כמיליון חיילים והשני למעלה משלושה מיליון, עם עשרות אלפי כלי נשק משוריינים, וכמובן יכולת גרעינית בצד הרוסי. זוהי איננה מלחמת אזרחים שיצאה משליטה כמו בבוסניה, לא סכסוך גבול או השתלטות על אוטונומיה סוררת. אם הפלישה הזו תתרחש, כפי שהעריך הסי־אי־איי בפני הנשיא האמריקאי במהלך סוף השבוע, זה הדבר האמיתי: ניסיון לעצב מחדש את הגבולות ביבשת, באמצעות כוח הרס קטלני של אחד הצבאות העוצמתיים בעולם. ובעצם, ניסיון להסיג לאחור את הישגי המערב אחרי קריסת ברית־המועצות, "הקטסטרופה הגדולה של דורנו", כלשונו של ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין.

אך לפני שמכריזים שהמלחמה היא עניין של שעות, צריך להבין את ההתרחשות כרגע, וזו יוצאת דופן. האמריקאים מנהלים לוחמה פסיכולוגית נרחבת באמצעות התקשורת הבינלאומית מול הרוסים. הם חושפים את המודיעין שלהם בעקביות; כאשר הקרמלין אומר ליחידות הצבאיות להיערך לפלישה, הבית הלבן מודיע על כך. כשהם שוקלים האם לביים התקפה מזויפת של אוקראינה כסיבה למלחמה, העיתונות בארצות־הברית מתודרכת. האמריקאים, ובעצם נאט"ו בכלל, מספרים לעולם על כל חטיבה שמועברת למזרח.

יש כמה מטרות מאחורי הפומביות הזו: להבהיר למוסקבה שתוכניותיה גלויות לגמרי לקהילת המודיעין האמריקאית, להניח את האחריות הבינלאומית על הפלישה האפשרית על כתפיו של פוטין, לוודא שבעלות הברית של ארה"ב מבינות היטב את ההסלמה הצפויה, לחולל לחץ אפשרי פנימי ברוסיה, לגרום נזקים לכלכלה הרוסית כבר כעת כדי לגרום לנשיא הרוסי, לכל הפחות, לצמצם את מטרות הפלישה. הקרמלין, מצידו, מגיב בזריעת ערפל משלו; רק אתמול אמר שר החוץ השועלי של רוסיה, סרגיי לברוב, כי כאשר הכל יסתיים והחיילים הרוסים ישובו לבסיסיהם ללא מלחמה, יוכלו במערב להצהיר על "ניצחון" ולהיראות כאילו קיפלו את רוסיה. זו הייתה דרכו המתוחכמת לומר שלא תהיה מלחמה. היו ספקות גם בצד השני: הצרפתים, לדוגמה, לא פינו אתמול את צוות השגרירות שלהם (וגם ישראל לא, אגב), ספקנים שהמלחמה תפרוץ השבוע. למרות חילוקי הדעות המינוריים הללו, נאט"ו, אותו גוף שהצטייר כמין אימפריה רומית קדושה של המאה ה־21, הפך לרלוונטי מאי פעם. בעלות הברית בתוכו מתואמות, מאיימות בתגובה נחרצת, מחזקות את נוכחותן ביעדים הבאים של האימפריה הרוסית האפשרית – המדינות הבלטיות, פולין ומזרח אירופה בכלל.

גם מתוך הערפל הזה מבצבצים קני התותחים. ב־12 ביולי הניח מנהיג רוסיה את הטיעון ההיסטורי שלו לכיבוש אוקראינה במאמר ארוך שפירסם הקרמלין ונמצא עדיין באתר האינטרנט שלו. פוטין חבש את כתר ההיסטוריון, הזכיר שקייב הייתה המרכז של הממלכה הרוסית הקדומה, וציטט את הנסיך אולג, "הנביא", שאמר על בירת אוקראינה הנוכחית שהיא "האם של כל הערים הרוסיות". הרוסים והאוקראינים הם אותו עם, אחד, הבהיר פוטין, "וזו הטרגדיה וביש המזל המשותף שלנו", הוא כתב, שקמה חומה בין רוסיה ואוקראינה, תוצר של טעויות שנעשו אבל גם "מאמצים משותפים בידי אותם כוחות שתמיד ניסו לערער את אחדותנו". בעיניו, כמובן, זהו המערב השנוא. ראוי לקרוא את הדברים האלה, ולא את הגיאופוליטיקה דה לה שמאטע, שתולה את המלחמה בצורך באדמות הפוריות האוקראיניות, באספקת מים לחצי האי קרים או במפה האסטרולוגית מעל חרקוב. זוהי לא המאה ה־16, ופלישה לאוקראינה, יודע גם פוטין, תזיק לכלכלה הרוסית ולא תסייע לה. הוא מוכן, כנראה, לפחות לשקול את הסיכון הזה, בכל מקרה.

פוטין מתעלם, כמובן, ממה שהאוקראינים עצמם רוצים. כמו מדינות אחרות במזרח אירופה, שאיפתה של אוקראינה בחבירה אל המערב איננה נובעת מכזבים אנטי־רוסיים, אלא מההצלחה ומהשגשוג שנמצאים במערב אירופה ובמדינות המזרח שאימצו את הברית עם המערב. וזו לא רק המשיכה אל המערב, אלא הדחייה ממוסקבה: הרעב הגדול, הטרגדיה הלאומית האוקראינית שבה נספו בשנות ה־30 מיליוני בני אדם, הייתה תוצר ישיר של הוראות שיצאו מהקרמלין של סטלין. ההיסטוריונית אן אפלבאום כותבת על כך "שצעד אחר צעד, באמצעות שפה בירוקרטית והגדרות חוקיות משמימות, המנהיגות הסובייטית, בסיוע עמיתיהם האוקראינים הנפחדים, יזמו רעב בתוך הרעב, אסון שכיוון במיוחד על אוקראינה והאוקראינים". עם אחד, כותב פוטין. לא עבור רוב האוקראינים.

וכך מתכנס סך ההיסטוריה המשותפת אל רגע מוצק של פחד. ממדי הפלישה, אם זו תתרחש, אינם ידועים. האם מזרח אוקראינה עד הדנייפר ייכבש ויסופח, או שמא ימשיך הצבא הרוסי כל הדרך לגבולות רומניה ופולין, ובכך יעצב מחדש את תמונת הכוח האירופית. האמת היא שלמשקיפים רבים כלל לא ברור שפוטין קיבל את ההחלטה הסופית, למרות הניסיון האמריקאי לקלוע את רוסיה לסערה בינלאומית עוד לפני שהטנק הראשון פרץ את גדר התיל הקדמית.

כולנו מעדיפים שלא להאמין. סכנה חמורה מאיימת על הסדר העולמי כולו, זה שנבנה בעמל רב אחרי מלחמת העולם השנייה ושוב אחרי קריסת חומת ברלין. כבר זמן רב שאומות, קבוצות אידיאולוגיות, מנהיגי מדינות ושכבות באוכלוסייה מורדות נגדו, והבקיעים בו הלכו והתרחבו. מבחנו הראשון הגדול יהיה באוקראינה. הוא לא יהיה האחרון.