אנחנו נמצאים בימים אלה על סף התפתחויות היסטוריות שבמרכזן החלטה נחושה של נשיא רוסיה פוטין להחזיר את אוקראינה ואיתה גם מדינות נוספות שהרכיבו את ברה"מ לשעבר למרחב ההשפעה של רוסיה. מדובר במהלך נחוש עם אסטרטגיה ברורה, תוך נכונות להשקיע את מירב המאמצים, התשומות הכלכליות והצבאיות ונטילת סיכונים בדמות עימות ישיר (גם אם לא צבאי) עם ארה"ב.

על סמך תקדימי העבר - גיאורגיה, קזחסטן, בלארוס וסוריה - בשילוב עם תמונת המודיעין האיכותית שארה"ב חולקת בפומבי עם העולם, ניתן לצפות בסבירות גבוהה שבתקופה הקרובה הרוסים יחתרו למימוש תוכניתם האסטרטגית על ידי שינוי השלטון בקייב בירת אוקראינה. אם מטרה כזו אכן תושג, תקרא רוסיה תיגר על מעמדה של ארה"ב כמעצמה המובילה היחידה בעולם.

החלטתו של פוטין ניזונה, ככל הנראה, מחזונו ל"החזיר עטרה ליושנה" ומהערכתו כי ארה"ב והמערב נתונים בחולשה היסטורית שתאפשר לו, בצוותא עם סין כמעצמה עולה, לממש הישגים בדמות יצירת עולם רב־קוטבי. רוסיה מסתכנת אמנם במהלכי תגובה כלכליים חריפים, אך ניתן להתרשם שהרוסים לוקחים זאת בחשבון ומשוכנעים שכפי שהצליחו בשנים האחרונות, יעלה בידם גם הפעם לזכות בפרי המשמעותי בעל החשיבות ההיסטורית יוצאת הדופן עבורם - החזרת השליטה על אוקראינה כחלק מחזון רוסיה הגדולה.

במקביל, חשוב לציין שרוסיה מתבלטת כגורם דומיננטי לצד ארה"ב והמערב גם בהשגת הסכם לריסון מאמצי איראן להשגת נשק גרעיני (שיחות וינה). בציר האסטרטגי של מוסקבה־בייג'ינג, הסינים נוקטים לכאורה גישה זהירה, כמנהגם, אולם נשיאי סין ורוסיה מעניקים תנופה להתקרבות המקיפה בין המדינות, מול היריב המשותף - ארה"ב. כל זאת מתוך הנחה שאירופה היא שותף בעל עוצמה מוגבלת.

ניתן להעריך כי אם התוכנית הרוסית להשתלט בדרך זו או אחרת על אוקראינה תצליח, עשויות להיות לכך השלכות דרמטיות על ישראל והמזרח התיכון. האיום האסטרטגי הכולל מצד איראן על ישראל, מדינות ערב והמזרח התיכון כנראה יילך ויתעצם. איראן מפתחת יכולות התקפיות מרשימות שמכוונות לפגוע בעיקר בתשתית האסטרטגית האזרחית של ישראל ומדינות ערב, תוך התבססות במדינות כושלות.

אם יהיה הסכם, הרי שאיראן תקבל יד חופשית להמשיך ולפתח את עוצמתה כשלרשותה יעמדו יכולות כלכליות חסרות תקדים כתוצאה מהסרת הסנקציות. כמו כן, ההסכם יועיל רק בעיכוב (משמעותי אמנם) בלוחות הזמנים של פיתוח היכולות הגרעיניות הצבאיות, אך לא במניעתו. אם לא יושג הסכם, איראן תמשיך בהתעצמותה כשהיא משוחררת מהגבלות מדיניות. כך או כך, איראן תוכל לנצל את היריבות שתלך ותחריף בין ארה"ב לבין הציר האסטרטגי רוסיה־סין, שרואות באיראן בעלת ברית מול האמריקאים.

מנגד, המצב הזה יכול לייצר הזדמנויות עבור ישראל. בראש ובראשונה, ארה"ב עשויה להגיע למסקנה שאין חלופה למזרח התיכון כנכס אסטרטגי חיוני לביטחונה הלאומי והיא תעכב את התהליך, שמצביעים עליו מדי פעם, של נטישת האזור. ארה"ב תמשיך להישען על הנפט שמקורו במזרח התיכון ולהוות מקור עוצמה ותמיכה לישראל ולמדינות ערב. כמו כן, ישראל שעל פי פרסומים שונים והצהרות מנהיגיה תבצע תהליך התעצמות, תישען יותר ויותר על הברית בינה לבין ארה"ב. לצד זאת, ניתן לצפות שתתהדק הברית הביטחונית האסטרטגית בין ישראל לבין מדינות ערב הסוניות שמצליחות באורח מרשים לשמור על יציבותן.

מכלל ההתפתחויות והאירועים באזור, ניתן להתרשם שמדינות ערב רואות בישראל שותפה אסטרטגית במיוחד אחרי שישראל צורפה לסנטקום (פיקוד מרכז האמריקאי), שהינה מסגרת אמריקאית שנותנת חסות ועוצמה למגוון שיתופי פעולה צבאיים ומודיעיניים בין מדינות המזה"ת. הישג זה הוא בעל חשיבות יוצאת דופן לביטחון הלאומי של ישראל. באופן פרדוקסלי לכאורה, בגזרה הסורית עשוי להיוותר על כנו האינטרס המשותף הישראלי־רוסי להחליש ככל הניתן את מעמדה של איראן בסוריה (זאת כיון שרוסיה מעוניינת בשמירת מעמדה הדומיננטי במדינה). כל זאת כרוך במדיניות נבונה של ישראל כלפי המשבר האוקראיני.

בשורה התחתונה, המשבר האוקראיני עלול להאיץ סיכונים ואיומים ישנים וחדשים אך יש בו גם סיכוי להאצת תהליכים חיוביים לישראל. המדיניות הישראלית צריכה לשקלל את שני הערוצים ההיסטוריים האלה.

אלוף (מיל.) עמוס גלעד הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן