"אצלי אין 'מספיק', אני תמיד רוצה עוד"
כשהקורונה הגיעה נתי קלוגר התייחסה אליה כאל מתנה, גילתה כמו כולם את חדוות הבישול והאפייה ואפילו למדה להיות מטפלת בשיטת NLP. כשהזמן עבר, ואיתו גברו הקשיים הכלכליים והתאומות לא הצליחו לחגוג בת־מצווה, היא הפכה להיות פעילה במחאה של תעשיית הבידור. עד שהעולם יחזור לעצמו היא מתנחמת בכך שסדרת הלהיט בכיכובה, "ספיידרז", נמכרה ל־170 מדינות, ובסרט "סנולנד" בו היא משתתפת ומחכה ליום שההצלחה תיתרגם גם לרווחה כלכלית
בדצמבר, דקה לפני כריסמס, המריא הבמאי בועז רוזנברג לאיטליה, להקרנת בכורה של סרטו החדש. דקה אחרי הנחיתה התקבלה בווטסאפ של רעייתו, השחקנית נתי קלוגר, הודעה המבשרת שסדרת הטלוויזיה "ספיידרז" (בערוץ טין ניק לצופי HOT), שבה היא מככבת, נמכרה לשידור גם בארץ המגף.
"בשורה זו מילה מוגזמת", היא מתעקשת להשאיר את שתי רגליה על האדמה. "זו הייתה הודעה לקונית שנשלחה לכל הקאסט, ואל תשאלי אותי איפה הסדרה מוקרנת מפני שאין לי מושג. 170 ארצות. לא ידעתי שיש כל כך הרבה מדינות בעולם, אבל העובדה שקיבלתי את ההודעה בדיוק כשהגענו לאיטליה הפכה אותה לרגע מיוחד. אמרתי לבועז שיתכונן, בטח כולם יזהו אותי בשדה התעופה. הזהרתי אותו שברחוב יעופו עליי ויעצרו אותי לסלפי ובכל חנות שאליה ניכנס המוכרות יריבו ביניהן על הזכות להגיש לי חולצה".
וזה קרה?
"ברור שלא", היא צוחקת, "אבל זה כיף לדמיין, לא?"
בשתיים בצהריים היא יוצאת מאולם החזרות של תיאטרון "בית ליסין", מזמינה תה, מדליקה סיגריה, מטעינה את עצמה לקראת המחצית השנייה של יום העבודה שלה, כאמא לשלושה (התאומות אנה ואמילי כבר בנות 13, אדם בן 7) ומספרת איך נפלה בפח. "אפילו החברות הכי טובות שלי טענו שהן לא יכולות להרים איתי כוסית לכבוד יום הולדתי בגלל שלכל אחת מהן יש ילדים חולים, וזה נשמע לי הגיוני. בדקה התשעים בועז הציע לי לקפוץ למסעדה, ושם חיכו לי כולם. 46 זה מספר לא פשוט, זה גיל מתעתע, זה ארבע שנים לפני 50. אם אגיד שאני לא מרגישה קרובה לגיל הזה בטח אשמע כמו זקנה, אבל יש עובדות שאני לא יכולה לשנות".
כמו?
"הבנות שלי מכירות שמות של אנשים יותר ממני. פעם זה היה להפך. כשהציעו לי את 'ספיידרז' לא ידעתי מי זאת קים אור אזולאי, וכשפגשתי אותה לא האמנתי שילדה בת 19 יכולה להיות כזאת בוגרת. הבוקר, בתיאטרון, אחד הצעירים שאל אותי בת כמה אני וכשאמרתי את האמת, בלי לזייף ובלי להפחית, היה לו בעיניים מבט של ספק־הלם ספק־רחמים. אז נעים מאוד", היא מושיטה לי את כף ידה, "קוראים לי נתי, לא קיצור של ענת אלא של נתנאלה, ואני טפלון".
עד כדי כך? נחשפת ולא נדבקת?
"הבנות שלי מנסות כבר שנתיים לחגוג בת־מצווה ולא מצליחות. בשנה שעברה מועד המסיבה נפל על סגר, והשנה, כשהתחלנו להתארגן, הגיע גל תחלואה כזה גדול עד שלא נשאר להן את מי להזמין. הן היו מאומתות, אבל לא חולות, כנראה מפני שכולנו מחוסנים. לא עשיתי את זה בשמחה, אני לא אוהבת את הכפייה והאפליה, אבל הקורונה התחשבה בי אולי מפני שהתייחסתי אליה כאל מתנה. בשנה הראשונה אפילו המצאתי לה שם חיבה, קורונוש".
יש לך את זה ביותר מוגזם?
"אני מתייחסת לשנה הראשונה", היא מדגישה. "אמרו לי 'העולם נסגר, אין תיאטרון, הפקות נעצרות, אל תבואי לעבודה, שבי בבית ותראי נטפליקס', זה רע? לא חייבים להתעורר מוקדם כדי לשלוח את הילדים למסגרות, ואם נמשיך לשמור על עצמנו יהיה בסדר. בהתחלה בישלתי בלי הכרה, אחר כך איתגרתי את עצמי ועברתי לאפייה, גיליתי שזה כיף לעבוד עם בצק וגם הגעתי למסקנה שאני אוהבת ללוש אותו יותר מלאכול אותו, אבל ככל שחלפו החודשים והאופק נשאר מעורפל החלטתי שאני חייבת להוסיף משהו לחיים שלי והלכתי ללמוד NLP. למען האמת, הרבה שנים חלמתי להוסיף עוד פן לחיים שלי, אבל אם הקורונה הייתה פורצת לפני עשר שנים זה לא היה קורה. מבחינתי היא הגיעה בדיוק בגיל שבו התחלתי להזיז את המחשבות שלי קדימה ואחורה ולבדוק מה אני רוצה וממה אני לא מרוצה".
הפכת למטפלת?
"אני מטפלת ברמת ההכשרה, קיבלתי תעודה, ואם מישהו ירצה את עזרתי או דעתי, מה שעדיין לא קרה, אני אתן בשמחה, אבל מפה לשם נוצרה לי סדנת משחק שמגובה ב־NLP והתחלתי לרוץ איתה, באופן פרטי וקבוצתי, ואני מתה עליה. היא לא מיועדת לשחקנים בלבד אלא לכל מי שרוצה להכיר את עצמו. יש בה תרגילים עם שמות מפוצצים, אבל בשורה התחתונה זה מפגש עם עצמך, לטוב ולרע".
מה עשה בעלך כשאת למדת לטפל ולבשל?
"הוא היה עסוק בטירוף, הרבה יותר מתמיד. ממש לפני הסגר השני, אחרי שבע שנות עבודה, הסתיימה עריכת הסרט הדוקומנטרי שלו, 'צ'אנסלה השחור החדש', על השחקן שון מונגוזה שנמלט מקונגו לישראל, והוא התחיל לצאת איתו להקרנות בכל רחבי הארץ. בועז היה במוד של לחגוג, יצאתי איתו לרוב ההקרנות, בכל אחת מהן היו רק עשרים מוזמנים, לפי הגבלות ההתקהלות, וזו הייתה חוויה. עד לקורונה עשית הקרנה אחת למאתיים איש ואפילו לא הצלחת להגיד שלום לכולם. פתאום באו הקרנות בקפסולה ויכולת לדבר עם מכרים. העובדה שהוא המשיך את החיים שלו באופן כמעט רגיל השפיעה עלינו לטובה גם מבחינה זוגית".
איך שרדתם מבחינה כלכלית?
"קיבלנו תמיכה מהממשלה והסתפקנו במה שיש. לא נאלצתי להוציא את הילדים מחוגים או להוריד את רמת החיים בצורה משמעותית. גם לפני הקורונה בועז ואני היינו עם היד על הדופק ורוב הזמן התנהלנו בצורה מחושבת מפני שכבר נמאס לנו לגור בדירה שכורה. דווקא עכשיו, בגל הנוכחי, אנחנו יותר לחוצים מפני שכבר אין תמיכה. שחקנים מתפרנסים כשיש להם עבודה. נקודה. אף אחד לא משלם לנו משכורת בסיס מינימלית במקרה שהעולם נסגר. לכן הייתי פעילה מאוד במחאה. לא התווכחתי עם ההחלטה לסגור את התיאטראות, אבל רגע - לא מגיע לנו לקבל משהו בתמורה?"
באיזה שלב הקורונוש הפכה לקורונה?
"כשהילדים התחילו לחזור לבתי הספר, הבית התרוקן, ואני נשארתי באותו מקום. התחרפנתי. השתגעתי. שאלתי את עצמי 'יכול להיות שהעולם חזר למנהגו ומישהו שכח להחזיר אותי לעבודה? יכול להיות שאיבדתי את זה? שהלכתי לאיבוד ושאני צריכה להתחיל הכל מחדש?'. הסגר הראשון הספיק לי כדי להגיע למסקנה שתופעות הלוואי של הקורונה – הבידודים, החרדות, הקשיים החברתיים, הלבד, האחריות והבושה – הן אלה שנצטרך להתמודד איתן לאורך זמן והן עלולות להיות מסוכנות לא פחות מהמחלה. בשנה השנייה, כשרק אני נשארתי מאחור, זה היה קשה נורא".
בלי מצבי קיצון
רק ביוני, לפני חצי שנה, היא חזרה לשגרה - "ניקוי ראש לשב"כ", קומדיה מטורפת שכתב חגי טיומקין וביים שוקי וגנר. "עשינו חזרות במחתרת, סגרו אותנו, פתחו אותנו, וכשסוף־סוף יצאנו לדרך העליתי פוסט: 'אם לא תפרוץ עוד מלחמה ולא יצוץ שום שפן משום כובע, אז הערב יש הצגה'. איך היה? כמו לרכוב על אופניים, החששות נעלמו ברגע שהמסך עלה".
עכשיו, במקביל, היא בחזרות ל"החילוף" שכתב רוני סיני ומביים ליאור אשכנזי. "הצגה קאמרית קטנה של ארבעה שחקנים – עידן אלתרמן, חי מאור, הילה סורג'ון ואני. היא עוסקת במערכות יחסים ארוכות שנים, בודקת איפה עובר הגבול, ומעבר לזה אסור לי לגלות. בשביל מה יש דמיון? זו לא הפעם הראשונה שלי עם ליאור. לפני שנים השתתפתי בהצגה קטנה שהוא ביים בבית ליסין, 'היופי כן קובע', ופעם, בראשית המאה, שיחקנו יחד בתוכנית מערכונים בטלוויזיה, 'כפיות'. תמיד ידעתי שבאיזשהו שלב הוא יעשה שיפט ממשחק לבימוי. ההצגה אמורה לעלות באפריל ואני כבר מסתכלת קדימה. אצלי אין 'מספיק'. אני תמיד רוצה עוד. בעלי כותב עכשיו סדרה לטלוויזיה ומובן ששאלתי אותו אם יש בה תפקיד עבורי. הוא ענה 'לא, מפני שהסדרה מבוססת על סיפור אמיתי', וזה מבאס, אבל לא אאנוס אותו. שיעשה מה שיהיה לו נכון. מי שירצה לראות אותי בקולנוע מוזמן ל'סנואו לנד', של יוני זוכהולץ, שיעלה בסוף פברואר. סרט שצולם מזמן־מזמן, על ילדה חולה שחולמת להתעורר בארץ השלג".
הרצון לטרוף עוד ועוד הוא שדחף אותך להגיד כן ל"ספיידרז" וילדי ישראל צריכים ממש לחפש אותה על המסך?
"על מה את מדברת?" היא ממהרת להדוף, "נמשכתי לדמות של אנה פישר, אם המשפחה, בגלל שהיא לא רק אמא".
גם את ואני לא רק אמהות. כולנו גם וגם.
"נכון, אבל אנה פישר היא לא אמא רגילה. באמצע מסיבת יום ההולדת של הבן שלה היא מקבלת הודעה, ותוך דקה היא מתחפפת מהבית ויוצאת להציל את העולם. את היית עושה משהו כזה? אני לא. אבל אנה ובעלה נח (קובי מיימון) נרתמים מיד למשימה כי אין ברירה. נח הוא האיש הטכני, אבל אנה מובילה את המהלכים וגם רצה ותופסת ואוזקת פושעים. התפקיד הזה איפשר לי להביא את הכישורים האימהיים הרכים והמכילים שלי, לצד אקשן מטורף. את העונה הראשונה צילמנו לפני הקורונה, והאגם הקסום שכל המשפחה נרתמת להצלתו צולם בפארק הלאומי ברמת־גן. כשהגיעה הקורונה הפרמיירה החגיגית בוטלה וקיבלנו הודעה שמקדימים את עליית הסדרה לטובת הילדים בסגר הראשון, שמצאו אותנו מיד. התגובה הייתה וואו, הפיד שלי התמלא בשאלות ובתגובות. הכי צחקתי כשבעקבות הפרק השני ילד שאל אותי אם תהיה עונה שנייה".
מה מצחיק בזה?
"העונה הראשונה הכילה 40 פרקים, 38 פרקים עוד לפניך, הסר דאגה מליבך. די מהר זיהיתי שהקהל הצעיר מתעסק בעיקר בענייני האהבה. האם כן או לא הייתה נשיקה. אני אמא לשתי מתבגרות, הנעורים נמצאים אצלי בבית, אם ארצה או לא, וזה גיל שגורם לי להתגעגע לימים שבהם הנקתי את שתיהן מסביב לשעון ולא ישנתי דקה. חשבתי שאין יותר קשוח מזה, עד שהגיע גיל ההתבגרות והוכיח לי שזוהי רק ההתחלה".
תני דוגמה.
"דוגמה מהבית, מהחיים האמיתיים של אנה ואמילי? אני לא אחשוף משהו שיביך אותן, וגם לא היו מצבי קיצון, תודה לאל. בינתיים. אבל יש הורמונים ויש פִּיוֹת, והתפקיד שלי כאמא הרבה יותר מורכב מלשמור שהן לא ייפלו מהמגלשה".
אז תני דוגמה למשהו שאת מעולם לא העזת לומר להורייך.
"יש לי צמרמורת בגוף בכל פעם שאני שומעת את 'אין מה לאכול, אין כלום במקרר'. אני פותחת את המקרר, מראה להן שהוא מלא בכל טוב, אז האחת טוענת 'אבל לא בא לי לאכול את זה', והשנייה שואלת 'אולי נזמין?'. בזמני זה לא היה, בחרתי מההיצע את מה שהכי התקרב לטעמי. זה כואב לי לא רק מבחינה כספית. מה עם ההשקעה שלי? למה שלא תפשילי שרוולים ותשקיעי מעצמך בהכנה?"
קלוגר יודעת למה "ספיידרז" - בהפקת ניקלודיאון וענני תקשורת, שהעונה החדשה שלה תעלה אצלנו בסוף אפריל - משודרת בחמש יבשות, ביותר מ־170 מדינות. "מיכל קופר־קרן כתבה סדרת הרפתקאות שעונה על הצורך הבינלאומי לתרום לאיכות הסביבה", היא מסבירה. "מכל הגלובוס שולחים אליי קטעים של עצמי בדיבוב לשפה המקומית וזה נחמד לראות אותי מדברת טורקית, ספרדית, גרמנית, הונגרית ופולנית. כשהיא עלתה בדובאי כתבנו, בווטסאפ של הקאסט, ש'ספיידרז' טסים לעשות את האמירויות. ברור שזה לא קרה. מה ההצלחה עשתה לי מבחינה כלכלית? כלום. אני עדיין מדמיינת בית עם גינה".
לפנייה לכתב/ת 
