מלחמתרבות // אילן שאול - אפיק - 213 עמ'

 קראו פרק מהספר באתר ''עברית''

"הסיפוק שלי הוא ש'אפיקים' קיים. מחר־מחתרתיים, רבים מבנינו ומנכדינו עוד יעלעלו בעיתון ויסיקו מסקנות. אם טעינו, שישפטונו. אני מאמין שלא טעינו". את הדברים הללו אמר יוסף דחוח־הלוי ז"ל — מורה, מחנך, פעיל חברתי, עורך ומייסד כתב העת 'אפיקים' — לעיתונאי אילן שאול, בראיון שנערך חודש אחרי הבחירות שהכניסו את כהנא לכנסת ב־1984. אבל הראיון עם "האדם הראשון בתולדות המדינה שהוציא לאור כתב עת מזרחי־עצמאי ואנטי־ממסדי כבר ב־1964", כפי ששאול מכנה אותו — לא פורסם מעולם. דחוח־הלוי לא עניין אף עורך, ולאחר מספר ניסיונות שאול התייאש וגנז את הראיון. בעבודה עם כרמית ספיר ויץ על ספרו 'מִלְחֶמֶתרְבּוּת' נבר שאול בקלסרים ישנים ומצא את הראיון שלא פורסם מתויק בקלסר "כתבי יד" והוא מתפרסם לראשונה בספר זה.

צודק אם כן שאול, הטוען בפתח דבר המחבר כי חשיבותו של 'מלחמתרבות' היא ראשית בעצם קיומו. שאם לא כן, היכן היינו זוכים לקרוא את דחוח־הלוי או על הדחף של פרופ' גבריאל בן שמחון "למהר לרשום את ההיסטוריה" ועל הבחירה להראות את "האור הגנוז של שם" כי אי־אפשר עדיין לעסוק ב"מה שקרה למרוקאים כאן". זה כואב מדי ומזלזלים בזה, אז הוא מעדיף ללכת אחורה, לשם.

והדימויים וההסברים הקסומים של שלמה בר וזוזו מוסא על המוזיקה הערבית והאבחנות של מרגול כבר ב־1992 בנוגע להבדלים בקליטה, בהשתלבות ובסימון של עולים מברה"מ לשעבר שהגיעו מרפובליקות איסלאמיות לבין אלו שהגיעו מהנוצריות והתהייה לגבי שכתוב ההיסטוריה ושינוי ספרי הלימוד. ואת התובנות הסוציולוגיות של זוהר ארגוב בראיון הכתוב היחיד שקיים. ואת העובדה שגם אחרי שמכר 200 אלף קלטות בשנת 82' בלבד, הישג עצום במונחים ישראליים ויומיים לאחר זכייתו במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי (שגם שודר בערוץ היחיד שהיה) איש לא הגיע לראיין את ארגוב, חוץ מאילן שאול.

הדוגמאות רבות וחשובות ועדיין רק 20 ראיונות. הגם וגם הזה, היתרון שהוא גם החיסרון, הוא שהופך את 'מלחמתרבות' לספר חשוב. ראשית, שאול היה במקומות ובזמנים שהתקשורת המרכזית לא הייתה ולא רצתה להיות, וזה התיעוד היחיד שיש. שנית, אנחנו יודעים שקהלים שונים מפרשים את אותו הטקסט באופן שונה, ושאול כתב על מזרחים למזרחים ובמזרחית. שלישית, 20 ראיונות פירושם מאות מזרחים, גיבורי וגיבורות תרבות כמו גם גיבורי התחומים האחרים, נעדרות ונעדרים. נעדרי אזכור ונעדרי תיעוד הן ביצירתם והן במאבקם. ומכיון שעדיין לא שינו את ספרי הלימוד בבתי הספר וגם באקדמיה, לימודי יהדות ספרד והמזרח אינם מוכרים עדיין כתחום אקדמי עצמאי על ידי המועצה להשכלה גבוהה, ומכיוון שהפערים בין אשכנזים למזרחים רק גדלו ב־18 השנים האחרונות — לצפות לתיעוד ממסדי מאורגן של אנשי תרבות, פועלם ומאבקם, נשמע לי כמו משהו שלא יקרה בקרוב, ובטח לא בחופשיות שבה הרשו לעצמם המרואיינים כולם לשוחח עם שאול. במציאות שכזאת, כל תיעוד עצמאי מבורך ואפילו הכרחי.

המיקום התודעתי של שאול והפער בינו לבין מרואייניו, ניכר בראיונות העבר ובעיקר במורכבים שבהם. בין שזו מרגול שמדברת שנתיים לפני שהרב עוזי משולם נעצר במודעות, בפתיחות ובביקורתיות על הממסד, על חטיפת הילדים, על הזנחת שכונות מכוונת, על שכתוב היסטורי ועל שינוי ספרי הלימוד כששאול עדיין מראיין אותה "כתופעה ייחודית" ומתמקד באופייה ה"מלעוני", בחידושי השפה שלה ובשוני בינה לבין אביה. ובין שזה דחוח־הלוי שאצלו ב'אפיקים' אפשר היה למצוא את פרופ' שלמה סבירסקי שכתב על "50% שאינם מסיימים בגרות" ואת פרופ' אלה שוחט על "לקעקע את השתיקה וההשתקה" לצד רבי שלום שבזי, פיוטים ומאמרים פוליטיים ובין שזה חיים אוליאל מלהקת שפתיים שעונה לשאול בהתרסה כשזה שואל, איך הם מצפים שיבינו אותם אם הם שרים במרוקאית: "אני לא רוצה שיבינו. אתה מבין פורטוגזית?"

בחלקים המחודשים של כל ראיון, בדבר המחבר ובאחרית הדבר כאמור, ניכרת המודעות המלאה של שאול, השפה מדויקת וישירה ונדמה ששאול וויץ מנסים לעשות חשבון נפש ותיקון לראיונות העבר. ועדיין, 20 ראיונות אינם הסיפור הגדול של התרבות המזרחית וגם לא של המאבק שלה. הם חלק חשוב, אך גם מאוד מצומצם מתוך התרבות המזרחית. 'מלחמתרבות', כמו כל מיזם עצמאי של כל מזרחי/ת, מדגיש את החסר העצום בתיעוד ובכתיבה מאורגנים וממוסדים ובאופן טרגי גם את הצורך הקהילתי־קיומי במשוגעים־מודעים שיעשו, גם אם באופן חלקי, את מה שהממסד לא מוכן לעשות עד שמדינת ישראל תיזכר, כדברי יוסף דחוח־הלוי ז"ל, שאנחנו אזרחים שווים, לא נתינים. •