הם נפצעו במהלך השירות הצבאי, חלקם היו בין חיים ומוות, עברו שיקום ארוך ומתיש, ודווקא מתוך המקום הכואב מצאו שותף או שותפה למצוקה ששינו את מסלול חייהם. השבוע הם ציינו את יום האהבה, וכעת הם מספרים איפה הכל התחיל, איך התגברו על החששות הראשוניים וכיצד הם מצליחים להתגבר יחד על כל המכשולים – עד היום.

אהבה בבריכת השחייה

זיו בטר, בן 57 מתל־אביב, שימש כסמ"פ ביחידת עורב גולני ב־1987. במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון הוא נפצע בתקרית שבה גם נהרגו חבריו לנשק. זיו איבד את הראייה בעינו הימנית. בזו השמאלית הוא מזהה כיום רק צלליות. אבל דווקא מהמקום החשוך והכואב הוא מצא את הדבר החשוב והמשמח מכל – אהבת חייו ואם ילדיו, תמר.

"נולדתי בקיבוץ להבות הבשן ורציתי לשרת בקרבי", בטר מספר. "מבחינתי זו לא הייתה שאלה בכלל. דילגתי בין היחידות הכי מובחרות ואחרי קורס קצינים הגעתי לגולני. כסגן מפקד פלוגת עורב הוקפצתי לחלץ שני חיילים שעלו על שדה מוקשים במהלך פתיחת ציר. קצת לפני שהגענו אליהם עליתי על מוקש בעצמי. היו בשטח מוקשים רקובים וישנים, בקושי ראו אותם, ודרכתי על אחד מהם. נפגעתי בפנים, חטפתי המון רסיסים, בעיקר בעיניים. לא איבדתי את ההכרה מיד והמשכתי לנהל את האירוע. הגיעו מסוקים שהזמנתי כדי לחלץ את החיילים שלי, אבל גם אני הצטרפתי אליהם בפינוי. מפה מתחיל סיפור השיקום הארוך, שבזכותו פגשתי את תמרי שלי.

"הרופאים לא היו אופטימיים לגבי החזרה של הראייה. עין אחת בכלל איבדתי מיד. אחרי כמה ניתוחים מסובכים הצליחו להחזיר לי אחוזים נמוכים מהראייה בעין השנייה ואיתם אני חי עד היום. תמיד עסקתי בפעילות גופנית. גם אחרי שנפצעתי הדבר הראשון שהעסיק אותי היה באיזה ענף ספורט אוכל להתחרות. הכל כיוון אותי לבריכה. הרגשתי שם שאני אדון לעצמי, שיש לי מסלול משלי במים, הייתי מוגן. במקביל באה הצעה מבית הלוחם בתל־אביב להצטרף לנבחרת השחייה. עברתי מהקיבוץ הרחוק לצפון תל־אביב. לי ולתמר היה חיבור טבעי. שנינו פליטי קיבוץ, הייתה לנו שפה משותפת. נפגשנו פעם ועוד פעם, שחינו יחד, ואז זה עבר למפגשים בחוץ".

תמר, בת 63, גם היא כאמור בת קיבוץ במקור, מבית קשת. היא התגייסה לפני זיו ושירתה כפקידה פלוגתית בגדוד 12 של גולני. אחרי השחרור למדה חינוך גופני בסמינר הקיבוצים ועבדה בשיקום בבית הלוחם, שם פגשה את זיו.

"הייתי מדריכת שחייה והעברתי חוגי התעמלות", תמר מספרת. "יום אחד חבר משותף של זיו ושלי, נכה צה"ל, צעק לי מקצה האולם: 'תמי, יש פה עיוור, קחי אותו פנימה'. זיו בדיוק החל להתאמן לקראת התחרות הראשונה שלו ועשיתי לו סיור במקום. לאט־לאט נוצר קשר רומנטי, עברנו לגור יחד ואחרי שנה וחצי התחתנו. אנחנו נשואים 32 שנה, הורים לשלושה וסבים לנכד אחד. כשהתחלתי לעבוד בבית הלוחם לא חשבתי שאמצא שם חתן. עשיתי את זה מתוך שליחות, רציתי לעזור. אבל הקשר זרם, קרה מה שקרה, ומהר מאוד הבנתי שהוא יהיה בעלי. לא ראיתי בעיוורון של זיו מגבלה. הוא יכול לעשות הכל, ועד היום הוא עושה הכל".

אהבה במועדון הצעירים

אורי גרינשטיין, בת 33 מחיפה, שאפה לשרת כלוחמת והתגייסה להנדסה קרבית. היא הגשימה את המטרה, אבל אז נפצעה במהלך השירות. במועדון הצעירים של נכי צה"ל היא הכירה את חיימון, שם החיבה של בעלה, חיים יקר, שנפצע בפעילות מבצעית. החיים הציבו בפניהם לא מעט אתגרים, אבל הם מצאו זה את זו ומבחינתם לא היו משנים דבר במסלול חייהם.

"באתי מבית ציוני והיה לי חלום ילדות להיות לוחמת", מספרת אורי. "כבר כנערה הייתי בכושר מעולה. קיבלתי מיליון הצעות לתפקידים בצבא אבל החלטתי ללכת לקרבי ואמא שלי חתמה לי. באותה תקופה היינו בעיקר בגבול ירדן. המון שמירות, ונוצר מחסור גדול בשינה. עבדנו קשה ובעקבות זה התחילו לי נמלולים בכל פלג הגוף התחתון. בגלל שהייתי מורעלת לא הלכתי לרופא להוציא גימלים, אבל אז אמא שלי התקשרה למג"ד שהחליט לפנות אותי מיד לטיפול. אבחנו אצלי פריצות דיסק ודלקת בעמוד השדרה. הייתי מאושפזת, עברתי המון טיפולים, ואז הגעתי בתור נכת צה"ל לבית הלוחם, שם הכרתי את חיימון".

יקר, בן 36 מקריית־אתא, התגייס לחטיבת כפיר. במהלך מלחמת לבנון השנייה הוא נפצע קשה בגזרת יהודה ושומרון דווקא. "כמה ימים אחרי שסיימנו את ההכשרה כלוחמים יצאתי לפעילות מבצעית ראשונה", הוא מספר. "ביצענו מעצר בשכם ונקלענו למארב שבו הפעילו עלינו מטען. שבעה חברים מהכוח נפצעו, והמפקד שלנו, אושר דמרי ז"ל, נהרג. שברתי רגל, קרסול, קיבלתי רסיסים בכל הגוף, סדקתי את האצבעות ביד שמאל וכל הגוף היה מלא כוויות. יש לי רסיס בעין שלא הוציאו עד היום, בעיית שמיעה, אבל הכי קשה זה הפוסט־טראומה. אחרי תהליך שיקום ארוך הגעתי למועדון הצעירים של נכי צה"ל. יש שם טיולים, סופי שבוע באילת, יציאות. שם ראיתי את אורי. ביררתי עליה בפייסבוק, פניתי, התכתבנו והתחלנו לצאת".

אורי גרינשטיין וחיים יקר | צילום: גיל נחושתן

אורי: "בהתחלה פחדתי, בעיקר בגלל הלם הקרב שהוא סובל ממנו. הייתי מאוד מושפעת מסדרות ששודרו באותה תקופה, אבל לאט־לאט גיליתי שלא הכל דומה ולא הכל נכון. למדתי בדיוק גם תואר שני בפסיכולוגיה ובחרתי את נושא הפוסט־טראומה כעבודת גמר. הייתי חלק מרכזי בשיקום שלו, וזה היה קשוח. כשהכרנו הוא עבר בין עבודות, לא השקיע בלימודים. אז הכרחתי אותו לבחור, והוא הלך ללמוד. היום הוא עובד שש שנים במלאנוקס, אחרי שסיים תואר ראשון. היומיום יחד הוא קשוח לפעמים, אבל באמת שאנחנו מבינים זה את זה, וזה הכי חשוב. חיימון לא ישן טוב כי הוא מתעורר בלילות מסיוטים, וצריך לעזור לו; אנחנו לא יוצאים למקומות רועשים כי זה מפריע לו; בערב יום העצמאות לא הולכים להופעות עם זיקוקים. גם אצלי בעבודה מתחשבים בנו. אנחנו לא מסתירים. הכל זה עניין של תמיכה – הוא בי ואני בו".

אהבה בחדר הכושר

מיכל הלוי־האריס, בת 45 מירושלים, שירתה כחיילת ב־1996 כשנפצעה קשה בפיגוע בקו 18 בבירה. במהלך השיקום, אחרי שרוב הרופאים העריכו שלא תשוב לעמוד על רגליה, היא התייצבה בחדר הכושר ונלחמה להחזיר לעצמה את החיים מחדש. ולא רק שהיא הצליחה לצעוד שוב, החבר הקבוע לאימונים במקום, אלי (55), הפך להיות בעלה ואבי שלושת ילדיה.

"הייתי חיילת בחיל הים וכשיצאתי מהבסיס עליתי על קו 18", מיכל מספרת. "הגעתי במצב אנוש לבית החולים שערי צדק ולא נתנו לי סיכוי. בהתחלה קיבלתי מכות חשמל ושרדתי את הלילה. ואז שלושה חודשים שכבתי מחוסרת הכרה. כל חמש דקות מתה מוות קליני, מקבלת החייאות וחוזרת לחיים. אחרי שהתעוררתי עברתי שיקום של שנתיים. למדתי ללכת מחדש, לדבר, לאכול, להתלבש, להתקלח. נכה מאוד קשה. התעוורתי בעין אחת, יצאתי משותקת בשתי כפות הרגליים, התפוצצו לי הריאות, פוסט־טראומה, צלקות, כוויות – חגיגה שלמה. כחלק מהעבודה הקשה של השיקום הפיזיותרפיסטים לחצו עליי להיות עצמאית יותר. אמרו לי שחדר כושר זה המקום בשבילי".

מיכל ואלי האריס | צילום: אלכס קולומויסקי

ואז יום אחד, בזמן שהיא מבצעת תרגילי בטן בבית הלוחם בירושלים, אלי נכנס לחדר הכושר כרוח סערה. "הוא היה שרירי, רועש, עד היום הוא רועש, אבל פחות שרירי", מיכל צוחקת. "סיפרתי לו בשלוש דקות את קורות חיי מאז הפציעה. הוא נשאר בלי מילים. איחל לי להרגיש טוב, לחץ לי יד והלך. חשבתי שלא אראה אותו יותר, ואז למחרת פגשתי אותו שוב בחדר הכושר. הוא ניגש אליי ושאל מה נשמע. הופתעתי, חשבתי שיום קודם הברחתי אותו. הוא דיבר איתי כמו עם בנאדם. זה נשמע מטומטם, אבל אז אף אחד לא דיבר אליי ככה, התייחסו אליי כאל פצועת פיגוע. שכחתי איך זה שמישהו מדבר איתי רגיל. נוצרה בינינו חברות מדהימה, אבל היא לא יצאה מחדר הכושר. אחרי שנה סוף־סוף הוא התעורר על עצמו".

אלי, נכה צה"ל בעצמו, מספר: "הייתי מגיע להתאמן באופן קבוע שם. היא חשבה שהסיפור שלה הלחיץ אותי בפעם הראשונה שסיפרה לי אותו, אבל ממש לא. היא פשוט הנחיתה אותו עליי עם כל התותחים הכבדים ולא רציתי להגיד משהו פזיז. דיברה מדם ליבה. כיבדתי אותה. אחרי שנה מיכל הייתה אמורה לטוס עם משלחת לארה"ב מטעם ארגון נכי צה"ל. היא באה להיפרד ממני. יצאנו מחוץ לחדר הכושר, בשקיעה, ואמרתי לה הכי ישיר, לא בא לך להיות האריס?". מיכל: "הייתי בהלם. חודשיים אחרי זה הוא הציע לי נישואים. הבת הגדולה שלנו סוגרת היום מעגל בשירות בחיל הים, שאצלי הופסק בגלל הפיגוע".