נערי הבחינות
רוקד עם ילקוטים / לפי הספר 'עליסה בארץ הפלאות', אם כל אחד היה מתעסק בענייניו, העולם היה מסתובב הרבה יותר מהר. ואולי אפשר היה למנוע ת'מלחמה הבאה. אבל בקייב היו השבוע מינוס 2 מעלות, כי כשקר קר וכשחם חם לפי מורה הזן ג'ושו. ובינינו, מי רוצה מלחמת עולם מטורפת ובמזג אוויר קר כזה. פוטין, התקשורת? ההיסטריה? או השיעור בהיסטוריה.
אבל בעוד עשרות ישראלים עפים מאוקראינה הממתינה יחד עם העולם לגורלה מידי אדם אחד, צדה את עיניי ידיעה היסטורית לפיה במשרד החינוך שלנו החליטו על רפורמה (שינוי), ובה בחינות הבגרות למקצועות היסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות יבוטלו לגמרי ובמקומן יבואו עבודות סמינריוניות, מה שקוראים למידה משמעותית.
וואו, בתור ילד דיסלקט קראתי את הידיעה שלוש פעמים, ואז יצא לי עוד "וואו" ענק מהפה, כי זה נראה לי שונה. אמיץ. חדשני ובטח גם מעורר מחלוקת. ואז כמו בסדרה אאוטלנדר (‘זרה’) שבה הגיבורה זזה בין הזמנים, שבתי אחורנית בשניות לנער בן ה־17 שהייתי, גלשתי בדמיוני לחדר הישן של הוריי, נהייתי אחד מנערי הבחינות, לקחתי את ילקוט בית הספר, רקדתי איתו כמו שרוקדים עם ילקוטים ואפילו צילמתי ת'קלמר עם הרולקסים שהתעופף כרחפן באוויר כשצעקתי מאושר: יש.
מורים 10 / היו לי מורים מדהימים שהשפיעו על חיי הצעירים, ושיהיה ברור שאני ממש מפריד בין מקצוע ההוראה הקדוש מבחינתי, לבין שיטת הבחינות. אבל איפשהו בחדר זרוקה עדיין מחברת מלאת קשקושים שהעידו על ההתמודדות שלי עם הזיכרון לפני הבחינה בהיסטוריה, ולידה חוברות טרזן ובנו מהן שאבתי מידע אוטודידקטי על איך לשרוד ולדבר בשפת צ'יטה ונומה, חיות הג'ונגל באפריקה שנראו לא פעם חביבות יותר מבני האדם.
ובעיקר היו אלה שולי ובולי. שמות בדויים, המצאה, או חצי המצאה, חבר וחברה מהכיתה איתם למדתי פעמיים בשבוע לבגרויות. אז עכשיו בתור בן 17 אגאיין צילצלתי לבשר לשניהם את הבשורה המופלאה על השינויים בהרגלי הבחינות, שהרי אלמלא הם לא הייתי עובר אף בחינה. אלא שהתברר שהיא נסעה לטיול שורשים במרוקו. והוא נעלם. פאק. לפחות אחרי כל השנים זכרתי את מספרם בעל פה.
היום חלף. בטילטלוויזיה רקדו עם כוכבים, ואני התיישבתי ליד חוגת הטלפון הגדול, שהעלה אבק מאז שאבא ואמא ונאוה עוד היו בחיים, וחייגתי לעצמי ואמרתי: היי, תירדם בשקט, מעכשיו נגמרו השינונים/שוט הציונים /וחרדת הבחינות שבגללם ברוב החיים הצעירים לא פעם חשת טמבאל ולא ראוי.
מעשה בסקר / למרות שפה ושם ברחנו בשעות הלימודים לסרטים בקולנוע מתמיד (מערבונים), כשהגיעו הבחינות, מסתם בוחן פתע ועד בחינת מגן, בגרות או הסקר התהפכנו על עצמנו.
תגידו, מישהו זוכר בכלל את מבחן הסקר מתחילת שנות ה־60? טוב צריך להיות שרדן בשביל זה. ברור שלא הרבה זוכרים. ועדיין הרשו לי לספר על המבחן הראשון והנוקשה שאיים עלינו בכיתה ח'. אלה היו ימים מוזרים שבהם ילדים וילדות בני מהגרים מכל העדות והמינים חיכו בחרדה למבחן שקבע את גורלם, אם ילכו לתיכונים "מכובדים ואליטיסטיים" או לתיכונים "המקצועיים", קרי מכונאות ומסגרות. אלוהים איזו אפליה מעצבנת היה המבחן הזה. וכמה ילדים חשו לא ראויים לעצמם בגללו בהמשך חייהם.
נפוליאון חי או מת / ביום אביבי אחד שבו השמש ניצחה אפילו את החול בארגז הקפיצות לרוחק בבית הספר, התבשרתי על ידי המורה לחקלאות שעברתי את הסקר בהצלחה. בתור ילד הקבצות בחשבון כמעט בכיתי ליד הברז החקלאי החלוד מהתרגשות. וכשאחד התלמידים הביט בי חשדתי שהוא רומז שעשו לי פרוטקציה, ואחרי שבלילה נחתו פיה קטנה, סוס מעופף ויתוש בחדרי ובירכו אותי, החל מסע של ארבע שנות ברזל בתיכון העיוני ובסופן בחינות המגן והבגרות הידועות.
בעולם של פודקאסטים וטדים קשה להבין מצב שבו חיית בכוננות מתמדת לבחינות. ובמיוחד איך הסעיר אותי הסכם היסטורי שעשה פעם נפוליאון בונפרטה הצרפתי במקום שנקרא אמיין. רק לא ידעתי מתי ולמה. והיו כמובן גם יוצאי הדופן "שדגרו" יומם ולילה על התחת והוציאו אכבר ציונים. ואני קינאתי בהם מוות. והיה אחד ממזר שקלט בחושיו העסקיים בכיתה ט' שאפשר להיעזר במכירת פתקאות מיניאטוריות מלאות אינפורמציות כדי להציץ בהן בבחינות.
איקס שמיקס דריקס / אדם לעולם לא שוכח לגמרי את ילדותו. צחצוח בבוקר, אהבה ראשונה, מורים, חברים וכמובן השאלה הגדולה של אבא ואמא - "מה ייצא ממך ילד?" אני זוכר גם משפט תנ"כי קורע כמו "בראשית ברא אלוהים", או שורה מעוררת מחשבה של יהודה עמיחי על זוגיות כמו "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", ואפילו את ש"י עגנון שחזרתי לקרוא את ‘תמול שלשום’ שלו בימים אלה.
הדור שלי לא נקרא דור ה־Y ,Z ,X. אולי יותר מתאים לנו להיקרא דור האיקס שמיקס דריקס על שם משחק המדרכות של העברות אבנים מימין לשמאל ובאלכסון. ואולי גם "דור המלחמות", כי עשינו את בחינות המגן והבגרויות תוך כדי הכוננות למלחמת ששת הימים ב־1967 כשברקע השיר "נאצר מחכה לרבין איי איי איי".
השבוע בהתכנסות משפחתית, כששיחקנו בסלון של שירי בתי במשחק הקהוט שזה מין חידון בידע כללי, סיפרתי לבני משפחתי על הסכם אמיין שטרם פתרתי עד היום, ועל הרגע המסעיר שבו המורה שלי למתמטיקה בישרה לי שעברתי בגרות במתמטיקה בציון 70. "זה טוב או רע?" שאלתי אז בחרדה. "זה פנטסטי, אבל רק לאחד כמוך", הוסיפה.
מנהרות השכל / בבית הספר הדמוקרטי ביפו שבו למד הבן שלי לא ראו את הים מהחלון, אבל גם לא הכריחו את התלמידים להיכנס לשיעורים ועדיין הוא עשה (על דעת עצמו) לימוד משמעותי שכלל חמש יחידות בחשבון בהצטיינות. ומה זה אומר? שלפעמים כדאי לסמוך על התלמידים, ועל סקרנותם הטבעית והרצון שלהם להיות משהו בעולם, לאו דווקא רק דרך בחינות. אולי דרך מנהרות השכל.
דבר אחד מעניין גיליתי. שהמון אנשים שהגיעו רחוק כמו שאומרים, לא הוציאו עשר בבחינות הבגרות, חלקם למדו באקסטרני, חלקם דילגו עליהן, אבל רובם עמדו בקריטריונים להיות ראויים לחיים בעלי משמעות. ואני? עד היום אני מסתבך קצת בלוח הכפל באזורי החיוג של 9 כפול 8 בקופה הרושמת בסופרמרקט.
הסכמים ישנים חדשים / בעולם שבו מחשבים רואים לנו בעיניים, ובהיי־טק עושים כושר וכסף, אפשר היום בקלות להיות צ'ייסר, גאון, סלב או אושיית אינסטגרם שמשיקה אירועים בעשרת אלפים שקלים. כי הבחינות הן כבר לא אותן הבחינות שהיו פעם. אבל מה עם נפוליאון? חובב המלחמות המיושן עם הטוקסידו שהסעיר את חיי בבחינות להיסטוריה? אז לפי ויקיפדיה, מתברר שב־1802 הוא עשה את הסכם אמיין שדווקא סיים את המלחמה עם בריטניה. טוב, הלוואי שמישהו יעשה הסכם כזה עם פוטין, רק שחלילה הוא לא יהיה דומה להסכם מינכן העלוב בין צ'מברליין להיטלר. רואים? אני עוד זוכר משהו בהיסטוריה (6 בבגרות).
חוזרים ללמוד / "אתה מחפש פרטנרית ל'רוקדים עם כוכבים'?" שאלה שולי הדמיונית כשחזרה מהטיול במרוקו. "לא. אני רק כאן כדי לבשר לך על הרפורמה החדשה של הפסקת הבחינות ולבקש ממך ומבולי שלמרות זה לא נפסיק לעולם ללמוד". "בטח”, ענתה שולי, “רק שבולי לא איתנו כבר", אמרה בעצב. ואחר כך הוסיפה: "ואם אתה רוצה לבוא ביום שני להתאמן על המבחן בלוגריתמים אשמח. אני כבר מזמן פנסיונרית וקצת בודדה בעולם הפחות ופחות הומניסטי הזה".
