לשבור את הקרח

"אז מה את אומרת", רן שואל, "נלך על זה?". "אני לא יודעת", אני אומרת, "למה אני צריכה להחליט? למה לא אתה?" הטון שלי יוצא בכייני, אני בעצמי שמה לב שאני נשמעת כמו ילדה קטנה שרוצה שאבא יגיד לה אם כדאי לה ללכת מחר ליום ספורט בבית ספר או לא. זה כאילו שאיבדתי כל מעורבות בחיים שלי, שלנו. גם ככה אני יושבת על הספה בלוק שאני מכנה "מראה דוד השמש". הלפטופ מונח בחיק שלי, האייפון בהיכון ביד שמאל, מולי יש מסך ענק של טלוויזיה שמשדר לי את החדשות משייח' ג'ראח. אני מוקפת במסכים מרובעים ומתכתיים מכל עבר, כמו דוד שמש שמכוסה בקולטים. המסכים באים להרחיק אותי מרן, ואת רן ממני. הם מגינים עליי מהשאלות שלו, מהרצון שלו לדבר איתי, לגעת בי. אולי אפילו לעשות סקס. כל כך הרבה זמן שאני יושבת בסלון בבגדי בית שפעם לא הייתי נתפסת מתה בתוכם. מכנסי טייטס אפורים, סוודר מהוה בצבע ירוק אזוב.

כולה הציעו לנו איזה פרויקט חדש. משהו שפעם היינו לוקחים בלי לחשוב פעמיים. אבל עכשיו, המחשבה שנעבוד שוב יחד גורמת לי לחרדות. אני לא רוצה לעזוב את הבית הזה, הבית שבו אני בעצם יושבת כבר שנתיים. רק המחשבה על לקום ולהתלבש יפה שוב, לפגוש מחדש את עשרות השמלות שתלויות בארון שלי, מצבות על קולבים לכל סוגי הנשים שהייתי וספק אם קיימות עוד. ואז ללכת למראה, שוב להתאפר. לשים לב לחיוורון של הפנים, לעפעף שמאל שצונח, כל סימני הגיל האלו שהפסקתי לראות כי עוברים ימים שלמים שבהם אני אפילו לא מציצה במראה שבמסדרון.

יש אנשים שעוצרים בבת אחת. פתאום הם נכנסים לדיכאון, משהו גדול ומז'ורי, ולא מסוגלים יותר לזוז. אצלי הברקסים היו איטיים, כמעט בלתי מורגשים, כמו עצירה הדרגתית של רכבת ישנה מאוד. אני אומרת שזו הקורונה, התירוץ הכי נוח לשימוש. יש לי חברה שכבר חצי שנה לא עשתה סקס עם בעלה. "זו הקורונה הזו", היא אומרת, "שנתיים היינו נעולים עם הקטנים בבית, למי היה כוח לחשוב על זוגיות". יש לי עוד חבר, הוא לא מסוגל לחזור לעבודה הקודמת שלו. "הוציאו אותי לחל"ת", הוא אמר, "וגיליתי כמה אני אוהב שיש לי זמן פנוי, לצאת לטיולי אופניים, ללכת לים מוקדם בבוקר. עכשיו, אני פשוט לא יכול לחזור".

גם אני אומרת שהמגפה הכניסה אותי לשגרה של בית עד שכמעט שכחתי שבחוץ יש עולם מלא באנשים ובבתי קפה שמוכרים בהם פודינג לחם חם בגשם, בבחורים גבוהים שהולכים עם הכלבה השועלית שלהם לווטרינר, בבחורות שעדיין טורחות להזמין כרטיסים להופעה של מארק אליהו. אבל בעצם האטתי, כי כמו כל בן אדם אני סוג של תרגיל מתמטי מורכב. כמעט בלי להרגיש נוספו לי עוד ועוד כאבים במהלך השנים, עוד כישלונות מקצועיים וחברות שתקעו לי סכין בגב, ולא היה לי אפילו מושג שהאכזבות האלו מבצעות בי תרגיל חילוק, שאני הולכת ונהיית פחות ופחות. כשהגיעה הקורונה, עצרתי כמו כולם, ובשקט הזה פתאום ראיתי. הנשמה שלי התעייפה והתמלאה חורים, ספקות, פחד. ואני לא מסוגלת לעשות את זה יותר.

רן אומר שאנחנו חייבים להחליט. "הבטחתי להם תשובה עד הערב", הוא אומר. הוא נשמע קצת חסר סבלנות, כאילו כבר נמאס לו להיות המנוע. כל הזמן לנסות להזיז אותי. אני יודעת שזה כאילו שמכרתי לו מצגת שווא כשנפגשנו. הייתי כל כך אדומה, שמחה, חיה, לא סתם הוא חשב שהוא פגש את התאומה שלו, מישהי שלא מפחדת מהרפתקאות. אבל אני לא מצליחה לחזור לזוז. זה היה חורף ארוך כל כך. ובחורף הזה אני למדתי שיש משהו מתוק בלקום כל בוקר למכונת קפה שמגרגרת ופולטת אנחות של ריח. משהו רגוע בלסדר את הכביסה של הילדה שמונחת על הספסל בערימות. חיים בלי סכנה, בלי להוכיח את עצמי.

"אז בוא נגיד להם לא", אני אומרת לרן. נמשיך ככה. אני כבר מכירה את הערבים שלנו היכרות אינטימית. איך הערב יורד שוב מהר מדי, והבית נמלא באור צהוב, עמום. מכירה את ההתלבטות מה נכין לאכול. מכירה גם את הישיבה הארוכה מדי על הספה מול עוד איזו סדרה צפויה שכולם נשבעים שהיא מאסטרפיס, אני אגיד לעצמי שדי, אני חייבת לקום, לדפוק על עצמי נעלי עקב, אולי להחליף לאיזה קימונו שחור, זה רק לקום מפה, ועוד כמה צעדים, ואני כבר מביאה לרן את החדש, את המסעיר, מעירה אותו מהרביצה שלנו. אבל בסוף אני אשאר בטייטס, השיער שלי מעוך על המשענת. כאילו שאני רוצה לראות מה יקרה אם אני אמשיך ככה, לאן זה יידרדר עוד.

"אז לא", רן אומר, ואפילו נותן לי נשיקה על הראש בדרך למטבח לעשות לעצמו תה. ושוב אני מתפעלת מאיך שהוא ממשיך לאהוב אותי למרות עצמי, במין נאמנות כזאת של חייל שאפילו לא שואל שאלות. כמה מיזמים שהוא ניסה להרים לשנינו אני קירקעתי, לכמה תוכניות כמו "בואי נכתוב את הסדרה ההיא יחד" הגבתי בלא מספיק התלהבות עד שהרגתי לו את האש. "והוא עדיין נשאר", אני חושבת, ובמידה מסוימת אולי זה דווקא זה שהוא נשאר, ממשיך להציע להכין לי שוקו חם, לרצות אותי גם כשאני לבושה ככה, זה מה שגורם לי להמשיך ולדרדר אותנו, בוא נראה מתי הוא יוותר.

בבוקר אני עוד לא פוקחת עין וכבר נזכרת בהחלטה של אתמול, מנסה למשמש אותה, לראות איך היא יושבת. פעם, כשעוד היה לי אכפת, האמנתי שאפשר לדעת אם לקחת החלטה נכונה רק כמה ימים אחרי שלקחת אותה. את אמורה להרגיש חרטה, מין צער כזה של החמצה, ואם זה מה שאת מרגישה, סימן שאמרת "לא" רק בגלל הפחד. אבל אני לא מרגישה שום דבר, אני מעומעמת ואפרורית כאילו שקמתי בתוך פקעת של תולעי משי. כשאני קמה אני פתאום נזכרת, הלילה רן אפילו לא בא למיטה. בארבע בבוקר התעוררתי, ושמעתי מלמטה צליל שלא שמעתי בזוגיות שלנו אף פעם. סאונד של חריקות על פרקט וקהל שורק של משחק כדורסל בערוץ הספורט. הוא תמיד התגאה שבגללי הוא הפסיק לראות כדורגל וכדורסל, בטח בלילות, שהוא כבר לא צריך את זה, את שיר הערש הזה של הגבר. "ובכלל", הוא אמר, "דברים מתחילים להתקלקל כשיוצאים מסינק. אחד נשאר ער והשני נרדם מזמן".

כבר הבנתי שאהבה היא משחק עדין בין מרחקים. באמת שחשבתי שאני כבר מבינה את המינונים הנכונים בין הרחוק לקרוב.

מערכת היחסים עם רן הייתה הרבה שנים קרובה מדי. חודש אחרי שנהיינו זוג, הלכנו לטלוויזיה להתארח באיזו תוכנית אירוח. היה שם פסיכיאטר מפורסם שהגיע לדבר לפנינו, נפגשנו בחדר ההלבשה לפני התוכנית, והוא ראה אותנו כפי שהיינו אז. לא מפסיקים להחזיק ידיים, להחליף מבטים שרק שנינו יודעים לקרוא. "תיזהרו", אמר, "על פניו נראה שאתם בקשר קו־דיפנדנט וזה יכול להיות מסוכן". אף פעם לא הצלחתי לקלוט ז'רגון של פסיכולוגים, כל המילים הגדולות האלו, העברה, סופר־אגו, השלכה. כמובן שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "כן, אנחנו מודעים לזה", אמרתי לפסיכיאטר, "אל תדאג". רק בבית, כשחזרנו מהתוכנית, הרשיתי לעצמי לגגל את המושג המשונה. מתברר שהוא התכוון שאנחנו בקשר שיש בו תלות רגשית מוגזמת. המילים ריחפו לי לנגד העיניים, חרדת נטישה, חוסר ביטחון, היצמדות טוטאלית לאהוב כדי לא להרגיש את הסבל שבהיעדרו. זה הפחיד אותי. שוב ושוב נזכרתי איך הוא סקר אותנו בלגלוג מלא חמלה, כאילו שאנחנו שני ילדים שמשחקים בחצר עם מקרר ישן, ורק הוא יודע שאנחנו עתידים להילכד בפנים.

ובאמת, כמה שנים אחרי גם התאומים שהיינו למדו להיפרד. וכמו תמיד, כשמדובר במרחק, זה קרה בלי תוכניות ובלי הצהרות דרמטיות. לאט־לאט חזרנו לעבוד על הפרויקטים האישיים שלנו בלי להרגיש שכל דקה של עבודה גונבת מאיתנו זמן יקר אחד עם השני. ובכל זאת נשארנו קרובים די והותר. מדברים כל בוקר וכל ערב, ונוגעים זה בזה באגביות בדרך למקלחת, לא הפסקנו לשנייה לחפש את החיכוך המענג הזה שלשמו באנו יחד, הוא היה הגפרור ואני הייתי הגופרית.

עד שהגיעה הקורונה, והיא הביאה איתה קרוב־רחוק מסוג חדש, מוזר. כי לכאורה היינו כל הזמן באותו הבית, ועדיין, זה לא היה ממש יחד, כי כל אחד הקים לו פינת עבודה בחלל אחר, שם הוא בילה שעות, מסוגף בתוך מוחו. המגפה הזו ביקשה מאיתנו המון ספייס, המון זמן לבד כדי לעכל. ככה זה עם אירוע משנה עולם שבא פעם בכמה מאות שנים.

נדמה לי ששם התחלנו להיאבד. הקורונה נתנה לנו אליבי מצוין, אנחנו בלתי נפרדים, יושבים באותו הבית במשך חודשים, ולמי אכפת שאנחנו בעיקר רואים סדרות ולא ממש מבלים, הרי אף אחד לא מבלה, וברור שאף אחד לא מרגיש סקסי עם כל דיבורי הנתז הרירי האלו. שם, תחת מטריית האשליה, בעצם שכחנו לעשות את מה שאמורים לעשות בסערה, לאחוז את השני חזק, להתחבק. אני מסתכלת על המיטה שבה ישנתי הלילה לבד. אני חושבת על הריבים של החודשיים האחרונים, המתחים הטיפשיים, האוויר שעומד כמו שמיכה כבדה בבית שגר בו זוג שהתרחק. ולא, אני לא מוכנה, מדובר באהבת חיי, בגבר נפלא ומיוחד שהלכתי בשבילו הכי רחוק והכי נועז ממה שאי פעם הרשיתי לעצמי. בושה שזה מה שאני מרשה לעצמי לעשות מאיתנו. בוז לי שאני ממציאה תירוצים.

אני אומרת "כן" כשרן חוזר, אומרת שיאללה, בוא נלך על זה. הוא מחייך ונותן לי חיבוק. עדיין לא גדול מדי, זה מה שלימדתי אותו בתקופה הרעה, להיזהר ממני, לא לבטוח בזה שאני אמשיך לבוא בטוב. זה בפני עצמו נזק יותר מדי עצוב. כמה מוזר, הסתגרתי בתוך עצמי כי לא רציתי לסבול יותר, אבל היום הרגשתי את זה בעומק העצמות. "את סובלת", חשבתי, "את פשוט סובלת מלהתחבא ולהתקיים על מנעד כל כך מצומצם. אז תגידי כן".

ועכשיו, כשאנחנו נוסעים על הכביש שעדיין רואים בו כמה שקדיות פורחות, אפשר כבר להרגיש את העקצוץ המתרגש הזה בדרכי הנשימה, האביב מתחיל להגיע. "החזאים אומרים שיהיה עוד גשם", רן אומר, "אולי אפילו בסוף השבוע". " אני יודעת", אני אומרת לו, "ברור שיהיה עוד גשם. לא נורא, גם זה טוב".