את אליפות הספינים, או בשמה המלא, "התחרות לתיאור המציאות באופן הכי לא מהימן לשם עשיית הון פוליטי", לקח השבוע ראש הממשלה נפתלי בנט בענק. אפשר לומר כי האמירה שלו – סליחה, של "גורם מדיני בכיר" שאיננו הוא – לפיה מדיניות הממשלה בגל החמישי של מגפת הקורונה היא הצלחה מסחררת, היא מועמדת מובילה לתואר "השקר הלאומי של השנה". זאת למרות שאנחנו עדיין בתחילתה.
לא בכדי בחר בנט שלא לומר לציבור את הדברים בשמו. גם הוא יודע שאין להם שחר. הגורם המדיני העלום אפילו לא טרח לחכות לשוך הסערה ולהתערפלות הזיכרון הלאומי קצר הטווח, והעובדה שהאמירה האומללה הזו נאמרה מרחק ימים ספורים בלבד משיא הגל, כשעשרות משפחות בישראל עדיין נאלצות מדי יום להיפרד לנצח מיקיריהן, היא חצופה ועזת מצח.
קביעתו של הגורם הלא מאוד עלום כי רוב קורבנות המגפה מתים "עם קורונה", ולא "מקורונה", טענה שהושמעה עשרות אם לא מאות פעמים על ידי מכחישי המגפה למיניהם, היא זלזול בוטה באינטליגנציה של הציבור. קשה להאמין שאותו בכיר אינו מודע לכך שהרופאים בודקים היטב כל מקרה מוות לפני שהם קובעים אם נגרם כתוצאה ישירה מהווירוס. אם כבר יש סטייה בהערכת כמות המתים מהמחלה – היא ברוב המקרים כלפי מטה, לא כלפי מעלה. נתוני התמותה החריגה, שאפיינה את תקופת הגל החמישי, עוד ייבדקו לעומקם ויפורסמו בהמשך.
האמירה שנאמרה במטרה לערפל ולהקטין את תמונת המציאות בדבר המחיר הכבד ששילמה ישראל בחיי אדם בשל השתוללות המגפה – השתוללות שהיא תוצאה ישירה של החלטות הממשלה הרבות לאורך גל האומיקרון – מזכירה את דברי ההבל הגרועים ביותר של מתנגדי החיסונים. טענות מהסוג הזה, שמושמעות על ידי מי שעומד בראש המדינה לצורך יחסי ציבור פוליטיים, חייבות להיות מוצגות בעליבותן, מעל כל במה.
אבל בעידן שבו התעמולה השקרית מכינה את הקרקע גם למערכה צבאית עולמית, המלחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל מוחקת כל זכר לבושה. וכך אפשר, במילים יפות, לשכתב את העבר, או במקרה שלנו את ההווה, לפי הצורך הפוליטי והאינטרסים האישיים. מחדלים בלתי נתפסים הופכים למדיניות, אזלת יד – לכוונה תחילה, ואלפי נכים ומתים להצלחה.
לא רק הבושה אבדה להנהגה שלנו במגפה. גם קדושת החיים נשכחה בה. לו היו מתים עשרות ילדים כתוצאה ממדיניות ההדבקה ההמונית של משרד החינוך, האדמה הייתה רועדת. אבל הקשישים, החולים הכרוניים, העניים והמיעוטים שלא התחסנו כי נפלו קורבן לשקרים ולהסתה, הם מחיר שולי, שקל למדינה לשלם אותו. מה זה משנה אם הלכו לעולמם שנה, שנתיים, חמש שנים מוקדם יותר בגלל שהממשלה בחרה להפקיר אותם. תוחלת החיים שלהם היתה קצרה ממילא. שימותו.
רכוב על סיפור ההצלחה שבנה לעצמו ולנו, בסיועם האדיב של חלק מהעיתונאים, שלא עצרו לרגע לחשוב איזה אינטרס הם משרתים לפני שהדהדו את השקרים האלה על אוטומט לציבור, פירסם אתמול בנט את כוונתו לבטל בתוך ימים את שארית מגבלות הקורונה. הרבה כבר לא נותר לבטל ממילא, הרוב נזנח ונשכח עוד במהלך שיאי התחלואה, אבל המסר ברור: באתי, ראיתי, ניצחתי, יאללה תתקדמו. למרבה הצער, גם המסר הזה לא עולה בקנה אחד עם המציאות, שבה עשרות אלפי אנשים בישראל עדיין נדבקים בנגיף מדי יום, יותר ממחציתם ילדים שנחשפים אליו, כצפוי, במוסדות החינוך.
הקרדיט על דעיכת הגל הנוכחי, חשוב להבהיר, לא שייך לבנט. גם לא לחבריו לממשלת ההכלה, שר הבריאות ניצן – המצב בשליטה – הורוביץ, או שרת החינוך, הד"ר שאשא־ביטון, שלא טרחה לפספס כל מהלך אפשרי בסיוע להדבקה מהירה ויעילה של כל ילדי ישראל בקורונה. הנגיף נסוג פשוט כי זו דרכו. ואם לסמוך על ניסיון השנתיים האחרונות, סביר להניח שזו לא הפעם האחרונה שנשמע ממנו.
הקרב הזה כבר אבוד. החיים שאבדו בגלל המחדל הנורא הזה, הם, למרבה הצער, עובדה מוגמרת. עכשיו מתחיל לפעול השעון שסופר לאחור את הזמן עד לתחילת הגל הבא. בשבועות הקרובים המדינה חייבת להיערך לעתיד לבוא: לחזק את בתי החולים, לדאוג לחיסון נרחב של הילדים הקטנים, להכין תוכנית בדיקות נרחבת, לרכוש ולחלק לציבור בדיקות ביתיות ומסכות טובות, ולבצע התאמות במערכת החינוך במטרה לצמצם את ההדבקה. הדרך לעשות זאת ידועה ומוכרת. רק צריך ממשלה שתהיה מוכנה לבחור לצעוד בה למעננו במקום למרוח אותנו שוב ושוב ושוב.
