חטא האומללות

הן נחשבות ל"נערות במצב מצוקה קיצוני", כאלו שלא מחזיקות מעמד בשום מסגרת, שהרחוב הוא ביתן השני. מהזנות, הסמים והשוטטות הן מגיעות אל "התחנה האחרונה" של מערכת הרווחה: צופיה - מוסד נעול לנערות בסיכון, שהוקם ב־1956 וממוקם ביבנה. באופן רשמי, צופיה הוא מעון אבחוני־ממיין לנערות במצבי קיצון, והשהות בו קצרה: עד שלושה חודשים. בפועל, ההתנהלות בצופיה דומה לזו של מוסד כליאה. בעבר הוא הוגדר ככזה המיועד לנוער עבריין, מאז המינוחים השתנו אבל הפרקטיקה נשארה מאוד דומה.

הצעירה תקווה סבאן, ששמה קץ לחייה ועלתה לכותרות אחרי שנחשף היחס הקשה שקיבלה מהמשטרה, הייתה אחת מ"נערות צופיה". היא הגיעה לשם קצת לפני גיל 18, וכמו צעירות נוספות - השהייה בצופיה יצרה טראומה על טראומה, העמיקה את הכאב ואת אובדן הערך העצמי, ולא העניקה מזור. בשנת 2019 ראיינה החוקרת ד"ר תהלה הרץ, מרצה ממכללת הרצוג, את תקווה ואת חברותיה. נערות ששהו במוסד בתקופה ההיא וסיפרו את סיפורן. ד"ר הרץ חוקרת מוסדות סגורים לנערות במסגרת הפוסט־דוקטורט שלה, ומהמחקר עולה כי המוסד שאמור היה לייצר אופק נהג למעשה בנערות המרוסקות בפרקטיקות שנהוגות בבתי סוהר. עדויותיהן של תקווה ז"ל ושל חברותיה למוסד משרטטות מציאות בלתי נסבלת. זו עדותן.

כשפגשה דוקטור הרץ את אחת הילדות היא שאלה אותה מדוע הגיעה למוסד. "אני יושבת על אונס", ענתה הילדה. בואו נתעכב רגע על המשפט המטורף הזה. "אני יושבת על אונס". ילדה נאנסה, והפשע שריסק את חייה מוביל אותה להיות כלואה במוסד סגור. מבחינתה, המסר ברור - היא הפושעת. פשעה הוא העובדה שנאנסה. התפיסה הזו נטועה בבסיס של מוסדות סגורים לנערות. חלקן הגדול הן קורבנות אלימות ואלימות מינית, באופן מובהק הן פוגעות בעצמן ולא בסביבתן.

המורכבות של נערות קצה מוכרת ומסובכת עד מאוד. ב"צופיה" ישנם מדריכים ומדריכות מסורים, שפועלים בתנאים לא פשוטים ומעוניינים להיטיב עם הנערות. אבל היעדר כוח האדם והגישה המיושנת יצרו מצב מעוות. כל מערכת הטיפול בעולם מתרחקת מפרקטיקות של ענישה ובידוד, מתוך הבנה שהקשר האנושי הוא חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. למרות זאת, בצופיה נערות מבודדות לפרקי זמן ארוכים בחדר קטן מאוד המכונה "פסק זמן", הליך שפעמים רבות רק מחמיר את מצבן הנפשי. חלקן נערות צעירות ממש, כבנות 12. כבר בשנת 2003 קמה ועדת בדיקה על ידי משרד הרווחה בעקבות עדויות קשות ולפיהן במוסד מתבצעת כליאת נערות לימים ארוכים בחדרן וכליאה לשעות ממושכות בחדר קטן. הוועדה ביקשה לתקן את הכשלים, ואכן המצב השתפר - אבל לא מספיק. הכליאה היא עדיין פרקטיקה מרכזית. "אם את לא רוצה להיכנס לפסק זמן, באים ומכניסים אותך בכוח", מתארת אחת הנערות, "ארבעה מדריכים הורגים אותך שם. מכניסים אותך, מעיפים אותך לפסק זמן. וזהו. יותר לא מעניין אותם. קשוח שם רצח. אחרי ה'פסק זמן' את יכולה להיות שבוע שלם בנעילה (בחדר). את יוצאת לאכול, אבל לא יותר מזה. את פשוט לבד. אסור לך לדבר עם אף אחד".

בעדות אחרת מתואר: "אני זוכרת שהכניסו אותי לבידוד (חדר 'פסק זמן') לאיזה שמונה שעות. הייתי באותו זמן במחזור, אפילו נתנו לי שם פד. אין שם שירותים, אין שם כלום, והם יכולים להסתכל עלייך. פתאום מדריך יכול לבוא להסתכל עלייך כשאת באמצע להחליף. אני לא חושבת שהם צריכים לתת לי להחליף פד בתוך הדבר הזה. יש שירותים, אני גם בנאדם כאילו. הרגשתי אז כמו חיה".

החוקרת, ד"ר הרץ, מסבירה: "באופן רשמי המדיניות היא להכניס לבידוד נערות עד 20 דקות, אבל הן מתארות בידוד של שעות ארוכות מאוד. כולן דיברו על המצב הזה כעינוי ממש. הופתעתי מכמות תיאורי האלימות וחוסר האונים. כולן תיארו עצב עמוק, אובדן חירות וכבוד. הן מרגישות שהן איבדו בצופיה צלם אנוש".

נושא נוסף ששב ועולה בעדויות הוא נוכחותם של מדריכים גברים במוסד, בשונה ממוסדות אחרים לנערות שבהם יש רק מדריכות. הנושא הזה הוא קריטי, בייחוד כשחלק גדול מהנערות הן קורבנות של אלימות מינית. "הייתי רוצה יותר שיתחשבו בדבר שיש בנות שעברו פגיעות", מתארת נערה, "כשאני באמצע התנהלות (כינוי מקובל בצופיה להתפרעות), מצידי שיבואו אלף מדריכות שיכניסו אותי לפסק זמן אבל לא גבר. אבל זה לא אכפת להם איך הם נוגעים בי. מחזיקים אותך בכוח, וקורים מקרים גם שהם נוגעים בך במקומות שאת לא רוצה. למה צריך במקום רק לבנות שיהיו בנים מדריכים? עד היום הזה אני לא מסוגלת לראות גברים. אני לא מוכנה, אני לא סומכת עליהם... בגלל הפגיעה שעברתי וגם בגלל צופיה". עדות נוספת מתארת: "תופסים אותך מהשיער, ובועטים, ולא רואים בעיניים. וזה לא אחד, לא שניים, ולא שלושה -(...) שבעה אנשי צוות. שלא רואים בעיניים, שלא אכפת להם".

"צופיה זה פרק שאני בחיים לא אשכח. זה הפרק הכי קשה בחיים שלי. הוא שינה אותי מא' עד ת'. כשיצאתי מצופיה כבר לא ראיתי חיים. ראיתי סוף", מתארת אחת הנערות, שבעדותה משקפת קולות של רבות נוספות. לד"ר הרץ מסקנות נחרצות: "בצופיה יש אנשים מסורים, ובכל זאת - המקום צריך להיסגר. אין סיבה שמוסד ממיין יהיה מוסד סגור, ולא הגיוני שנערות ייכלאו על פשע של החברה כלפיהן. בשביל להגן עליהן מהמשפחה שלהן, מהרחוב, מהטראומות - מתייחסים אליהן כפושעות. גם אם המדריכים מגיעים עם כוונות טובות, בסוף החמלה נשחקת. בפועל החוויה היא של אלימות, כוחנות וניכור".

עדויותיהן של תקווה ז"ל וחברותיה הן זרקור כואב על האזורים הכי מוזנחים ועלובים של מערכת הרווחה. ישנם מקומות רבים כאלו - במערכת בריאות הנפש, החינוך המיוחד או הגיל השלישי. חובתנו היא להפוך את המשוואה: ליצור מענה מתקדם ומושקע דווקא לקבוצות החלשות ביותר בחברה.

ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר: "מעון צופיה מוגדר כמרכז להתערבות במשבר, אשר מספק טיפול קצר מועד לנערות החוסות בו, במקביל לתהליכי אבחון בתנאי נעילה. קליטת נערות במעון הנעול מתקיימת רק במידה ובית משפט לנוער הורה על כך, וזאת לאחר שמוצו כל אפשרויות הטיפול האחרות.

"אנשי הצוות העובדים במעון הינם מקצועיים, מסורים ומחויבים. במעון מועסקים גם גברים, אך למען הסר ספק, אין מצבים שבהם אנשי צוות גברים מפקחים על הנערות במצבים אינטימיים. המעון מפוקח באופן שוטף, וזוכה להערכה רבה על מתן טיפול מקצועי ומיטיב לנערות המופנות אליו".

AP

הקרמלין / רוסיה / יום שלישי, 15:00

שולחן ארוך־ארוך ולבן־לבן עומד בין שני גברים חנוטים בחליפה. אין עליו כוס מים, צלחת עוגיות, אפילו לא מפה. רק זר פרחים שנראה כמעט מיניאטורי. משמאל – נשיא רוסיה פוטין, מי שמאיים לפתוח במלחמה עולמית. מימין – קנצלר גרמניה אולף שולץ, השתדלן הנוסף שעולה לרגל בשביל לשכנע את פוטין לנצור אש. ובאמצע – רהיט כבד מדי, מפואר מדי, ארוך מדי. סמל מושלם.

הסיבה הרשמית לישיבה המרוחקת של פוטין ממנהיגי אירופה (כאן שולץ, בשבוע שעבר מקרון) היא סירובם להיבדק בבדיקת קורונה רוסית. החשש שלהם הוא שבאמצעות הבדיקה תתבצע גניבה של תאי דנ"א. עם כזו פתיחה עובדתית, מי צריך סמלים. החשדנות מונחת על השולחן בשיא פארה. איך בכלל מנהלים שיחה ממרחק כזה? איזה ערך יש למפגש שמדגיש רק את היעדר האמון? הסֶּטִינְג מספר את כל הסיפור: כך פוטין ניצב כמתבצר, מי שקובע את הכללים ומנהל את ההצגה, הזויה ככל שתהיה. מנהיגי אירופה הם החשדנים, החוששים, מי שטורחים על דיפלומטיה כמעט חסרת ערך בשלט רחוק. אירופה המפוארת, העשירה והמהוגנת מספרת את סיפור שבריריותה באמצעות שולחן אחד יצוק באורך שישה מטרים.

מהפכה בספרייה

בועת ההיי־טק המתנפחת זכתה כבר לכל תשומת לב אפשרית. בצבא מבטיחים ללוחמים סיבוב ב־8200, במערכת החינוך מבטיחים סייבר בגן, ובארץ נהדרת מיצו כל בדיחה אפשרית על ההרגלים החדשים של המתעשרים החדשים. בינתיים, המשבר במדעי הרוח זוכה לכותרות יותר צנועות. מחלקות נסגרות, הבגרויות מצומצמות, והשאיפה שתלמידים יצליחו לכתוב עבודת חקר רב־תחומית בהיסטוריה־ספרות־תנ"ך נשמעת כמעט כמו מדע בדיוני. המעבר המתמשך מאתוס "עם הספר" ל"אומת הסטארט־אפ" הוא גלוי ובולט.

יוזמה חדשה של הספרייה הלאומית יחד עם קרן יד הנדיב מנסה לייצר שיתוף פעולה בין אוצרות הרוח לפאר הטכנולוגיה. לקראת מעברה של הספרייה למשכנה החדש, היא משיקה תחרות ליזמים טכנולוגיים וקוראת להם לקחת את מיליוני פרטי המידע של הספרייה ולייצר מהם מיזמים טכנולוגיים שינגישו את החומר לכלל הציבור. בספרייה מאמינים שרעיון טכנולוגי מוצלח יוכל לשדרג את כמויות החומר הארכיוני, בדיוק כמו השדרוג של ווייז למפות או של מוביט לכמויות המידע סביב תחבורה ציבורית. התחרות מושקת בשלושה מסלולים - מסלול שפתוח לכלל הציבור, מסלול לסטודנטיות וסטודנטים, ומסלול לחברות וסטארטאפים. ההצעות הנבחרות יזכו ב־50 אלף דולר בתור התחלה על עצם הרעיון, ועד שלושה מיליון דולר עבור תהליך פיתוח לכדי מוצר של ממש.

"אני יכול רק לדמיין אילו רעיונות מדהימים יגיעו אלינו", אומר ירון דויטשר, ראש ענף הנגשה דיגיטלית בספרייה. "למשל, אני חושב על אוסף תצלומי הסטילס שיש לנו רק של ארץ ישראל, למעלה מ־3 מיליון פריטים. מה תהיה חוויית המשתמש אם מחר גוגל מפות היו מתחברים לאוסף וכל אחד יכול היה לראות את התמונות ההיסטוריות של המקום שבו הוא עומד. בספרייה בניו־יורק למשל העלו לרשת תפריטים כתובים בכתב יד מבתי הקפה של העיר במאה השנים האחרונות. הם קראו לציבור לקחת חלק בהקלדה של החומרים, וההיענות הייתה מדהימה. מכל המידע הזה נוצרו עשרות מחקרים. למשל - מחיר הקפה בעיר ניו־יורק בראי מלחמות העולם".

הסיפור הקטן על ניו־יורק הגדולה העלה חיוך גם אצל ירון וגם אצלי. הרי זה בדיוק הקסם של הארכיון. מדובר במידע בלתי נגמר שברגע שהוא פוגש פלטפורמה נוחה וחכמה, הקש הופך לזהב. ההבנה הפשוטה שרוח צריכה מכלים לנשב בהם היא בדיוק הגשר הנדרש בין טכנולוגיה לאוצרות תרבות. במקום לחדד את הדיכוטומיה, היא מקרבת בין עולמות ידע ומשדרגת אותם. מי יודע, אולי בקרוב יקרה הנס ונראה כאלו יוזמות גם במערכת החינוך.