המספרים טובים מדי
המספרים שהנפיקה שלשום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נפלו על המערכת הפוליטית כגשם שלא בעיתו. הם היו טובים מדי; הם לא התאימו לאג'נדות. מה הסיפור על צמיחה של 8.1 ב־2021? 2021 הייתה אמורה להיות שנה אבודה, בגלל הקורונה. מה הסיפור על תוצר לנפש של 52 אלף דולר? אין ספק, מישהו בממשלה דפק את התוכנה, זייף את הנתונים. חייבים להקים ועדת חקירה, ומיד.
לכאורה, שר האוצר היה צריך לחגוג: גאות כלכלית היא משימת חייו, המבחן העליון להצלחה שלו בתפקיד. אבל ליברמן בחר בנרטיב אחר. הוא יהיה שר האוצר הקשוח, הסרבן, האיש שחוסם בגופו את המפולת. אנשים יכעסו עליו, ואחר כך יבינו. בעוד שנים אחדות הם יהללו אותו, כפי שהם מהללים היום, במבט לאחור, את נתניהו על הקיצוצים שהנהיג כאשר היה שר האוצר.
שרי אוצר בתקופות של שפע נתפסים כמובנים מאליהם. הם הכספר שאיש לא זוכר מהאשנב בבנק. בסוף הם מאבדים את הבוחרים שלהם ומתפוגגים, כמו כחלון. ליברמן לא רוצה להיות כחלון. בשום פנים. מבחינתו, הבשורות הטובות הקדימו את זמנן – את זמנו.
המספרים באו לא טוב גם לכלי התקשורת. קשה לקדם קמפיין מחאה כלכלי כשהנתונים מדברים על עלייה מרשימה ברמת החיים. איפה האמפתיה; איפה הריגוש; איפה הרייטינג. בשבועות האחרונים כל כתב טלוויזיה היה בטוח שהוא רובין הוד: בנפנוף אחד בשקית במבה הוא דופק את העשירים ומציל את העניים. למה מפרסמים נתונים שמחבלים לו בעבודה.
שלא יהיה מקום לטעות: יש בעיה חברתית חמורה בחלוקת העושר. סקטורים מסוימים משופעים בכסף; הצמיחה עובדת בשבילם. אחרים נשארים מאחור. הפער בין מי שיש לו למי שקשה לו, הולך וגדל ומאיים על הסולידריות הפנימית ועל שגשוגם של הדורות הבאים. הממשלה לא עושה די לצמצום הפער, אם בכלל. היא לא משקיעה די בחינוך, בבריאות, ברווחה, במאבק ביוקר המחיה.
בנט מייחס את הצמיחה המהירה בעיקר להחלטה שלו להימנע מסגרים. היו חמישה גלי קורונה: לטעמו, שלושת הגלים הראשונים, תחת נתניהו, הסתכמו בקטסטרופה; שני האחרונים, תחת הממשלה שלו, היו מוצלחים. הממשלה התמודדה עם המגפה תוך הקפדה על משק פתוח.
הוא מבין שיוקר המחיה החליף את הקורונה כבעיה החמה ביותר על סדר יומה של הממשלה. ישראל יקרה ותישאר יקרה, אבל הממשלה יכולה לפעול כדי לעשות אותה ליקרה פחות. לפני שבועיים־שלושה החליט לקחת את המשימה הזאת עליו. הוא דחף להגדלת השיווק של קרקע לבנייה; לפתיחת תחרות במכירת מוצרים לא מפוקחים, שנמצאים היום בשליטת מונופולים; לתעדוף משפחות עובדות באמצעות נקודות זיכוי.
החרדים פירשו את ההחלטה כמהלך נוסף של הממשלה נגד הקהילה שלהם, החלטה פוליטית. בנט נאחז בהיבט הערכי: משפחות צעירות נמצאות בשלב הקשה של חייהן. יש להן הוצאות כבדות ואין להן שכר גבוה או הון שנצבר. הממשלה שלו תיתן להן עדיפות.
הוא מגבה את ליברמן – עם כוכבית. בתפיסה שלו, עדיף שר אוצר ששומר על הקופה וצריך ללחוץ עליו לפתוח אותה, משר אוצר בלתי אחראי שדורש ריסון. אבל נדמה שהביקורת הציבורית על הקשיחות של שר האוצר מדאיגה אותו. יש לה מחיר חברתי ופוליטי. הממשלה חייבת לעשות צעדים מקילים נוספים. נתוני הצמיחה מאפשרים לה להיות נדיבה יותר. הוא אמר לליברמן, עשית רפורמות אמיצות, שחלק מהציבור לא אהב, ביטלת את החל"ת, העלית את גיל הפרישה, יצרת תחרות על חשבון מונופולים. אני גיביתי ומגבה אותך. עכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ללכת לקראת הציבור.
נדמה לי שבנט מבין עכשיו שההחלטה לייקר את הדלק ואת החשמל האיצה את גל ההתייקרויות. זה היה משגה. התוכנית שהציג, במסיבת עיתונאים משותפת עם ליברמן ושרת הכלכלה ברביבאי, לא ענתה על הציפיות. אין מנוס מצעדים נוספים.
בנט היה השבוע בבחריין, ראש ממשלה ראשון שזוכה לביקור ממלכתי מלא, פומבי, במדינה הזעירה הזאת, שעתיים וחצי טיסה מישראל, כולל פגישה עם המלך. הוא היה מאושר. הסכמי אברהם – ההישג המדיני הגדול של נתניהו – מתאימים כמו כפפה ליד לבנט החדש, הימני שהתמרכז. הוא רשם לפניו ששר החוץ הטורקי הגיע לביקור באמירויות: יש מזרח תיכון חדש, רב־קוטבי, וכולם, גם ארדואן, מבקשים לשחק על כל המגרש. ככל שישראל חזקה יותר, אקטיבית יותר, כך מכבדים אותה יותר. בתחילת מארס ייצא הנשיא הרצוג לטורקיה, לביקור ממלכתי. הרצוג מתפקד כשר חוץ שני. לפיד ובנט יודעים לברך על זה.
אחד האירועים שקסמו לו בבחריין היה המפגש שזימנו לו עם צעירים מקומיים, כולל צעירות לבושות חיג'אב. השאלות התמקדו בתעשיית ההיי־טק הישראלית ובסיכויים להשיג עבודה (בנט המליץ: תעבדו מבחריין עבור סטארטאפים ישראליים, לא עבור תאגידים בינלאומיים; תקבלו יותר כסף ותתקדמו מהר יותר בעבודה). לא הציקו לו בשאלות על איראן ועל הפלסטינים: הבחריינים מאוד מנומסים.
מה פוטין מחפש שם
אחת הביוגרפיות החשובות על אדולף היטלר נכתבה על ידי ההיסטוריון הגרמני יואכים פסט. המחבר פיתח תזה שעוררה מחלוקת גדולה בין היסטוריונים: הוא טען שהיטלר לא היה חייב לפתוח במלחמה בספטמבר 1939. את תאוות השטחים שלו הוא יכול היה להמשיך לספק באמצעים דיפלומטיים, בלי לירות ירייה אחת. מנהיגי אירופה היו מוכנים להיסחט, אבל להיטלר נמאס לסחוט. "המלחמה", אמר, "היא מטרתה הסופית של הפוליטיקה". מה שווים הניצחונות על שולחן המשא ומתן אם אינם מסתיימים במלחמה טובה, בדם ואש.
כל מי שממלא תפקיד בדרמה באוקראינה – במוסקבה, בוושינגטון, בקייב, בברלין – חושב במונחים היסטוריים. פוטין חושב על נפילת ברית־המועצות. בינואר 1991 הוא היה קצין זוטר בקג"ב בדרזדן, מזרח גרמניה. הוא הגן בגופו על מפקדת השטאזי בעיר, מול ההמון. לפי עדותו, התפרקות האימפריה הסובייטית הייתה החוויה הקשה בחייו. ג'ו ביידן חושב על מארס 2014. רוסיה פלשה לחצי האי קרים, שטח בריבונות אוקראינה. אובמה הסתפק בסנקציות כלכליות. ביידן, סגנו, תמך בהחלטותיו. קרים נפלה ללא קרב.
וולודימיר זלנסקי, שחקן הקומדיות היהודי שהפך בן לילה לנשיא אוקראינה, חושב על ההיסטוריה המורכבת של היחסים בין רוסיה לאוקראינה: לא שכנים – משפחה. בעיני הרוסים, אוקראינה לא הייתה אף פעם מדינה, ותושביה לא היו אף פעם עם. הם בשר מבשרה של רוסיה. שום דבר בסיפור הזה לא מצחיק אותו. הוא חושב על בני דורו שנושאים את עיניהם למערב – הכלכלה המערבית, התרבות המערבית, הפוליטיקה הליברלית, האיחוד האירופי. לצידם חי מיעוט גדול שרואה ברוסיה מולדת ומתגעגע אל המציאות האפורה, היציבה, תחת כנפי ברית־המועצות. ועוד מיעוט מדאיג אותו – המיליציות הפשיסטיות שהשתלטו על הפרלמנט ב־2014. הגיבור ההיסטורי שלהם שיתף פעולה עם הנאצים.
אולף שולץ, הקנצלר הגרמני, חושב על תפקידה של גרמניה באירופה. בספטמבר 1938, בהסכם מינכן, נכנעו מנהיגי בריטניה וצרפת לתכתיב של היטלר והסגירו לידיו את צ'כוסלובקיה. הם נענו למשאלות בוחריהם, שרצו שלום בכל מחיר. האם בקייב ייחתם הסכם מינכן השני?
פוטין הוא דיקטטור אכזר, בעל שאיפות מגלומניות, שקרן וסחטן. הוא איננו היטלר. מאות אלפי מילים נכתבו בשבועות האחרונים במכוני מחקר במערב בניסיון להסביר מה מחפש פוטין באוקראינה בעיצומו של חורף. כולם מבינים שמדובר במשחק: אוקראינה איננה המטרה – היא הכלי, המסר.
כאשר האימפריה הסובייטית התפרקה, המערב חגג: עמי מזרח אירופה יצאו מעבדות לחירות. הניצחון מוסרי, אידיאולוגי, רגשי, אסטרטגי. פוטין תפס את האירוע אחרת: רוסיה איבדה את חגורת הביטחון שלה, את מדינות הלוויין שחצצו בינה לבין נאט"ו. את המעוות הזה הוא חייב לתקן. בין השאר, מדובר בכבוד ובהתחשבות שמגיעים למעצמת־על. המערב ילמד שאת רוסיה אי־אפשר להשאיר מחוץ למשחק.
גם בבית הלבן הבינו שמדובר במשחק. ביידן וצוותו זוכים בימים האחרונים לשבחים בתקשורת הבינלאומית. הממשל עבד על פי תוכנית אסטרטגית. מאמץ גדול הושקע בהידוק השורות בצמרת נאט"ו. ביידן הבין שהוא לא יכול לאיים במלחמה: אין לו אופציה צבאית, ופוטין יודע זאת. האיום האפקטיבי היחיד הוא סנקציות כלכליות שכל החברות בנאט"ו יתחייבו לתמוך בהן. מאמץ נוסף הושקע בלוחמה פסיכולוגית. מערכות המודיעין האמריקאיות התריעו מפני פלישה רוסית בתוך ימים. המידע לא היה נכון, אבל הוא שיבש לרוסים את התוכניות. כוח צבאי קטן הועבר ברעש גדול מאמריקה למרכז ולמזרח אירופה. נשק סופק לצבא האוקראיני. הנשק לא יציל את הצבא האוקראיני מהתפרקות בשעת חירום, אבל כל הצעדים האלה יחד הבהירו לפוטין שלפלישה יהיה מחיר.
האם פוטין יפלוש? רק אדם אחד יכול להשיב לשאלה הזאת. אבל לקחים מהמשבר יש:
1. לאחר 30 שנה של שלום אמריקאי המלחמה הקרה חוזרת לאירופה. גם אם רוסיה לא תפלוש, גם אם לא תקים מחדש מסך ברזל, היא חוזרת לתבוע את שלה.
2. מי שחזק מבחינה צבאית, מרגיש שמותר לו לכפות את רצונו מעבר לגבול. ראה רוסיה בגיאורגיה ובאוקראינה; ראה ישראל בסוריה.
3. כיבוש טריטוריה הוא החלק הקל; האחזקה היא החלק הקשה. פוטין חייב לעשות את חשבון יום המחרת.
אוי לרשע ואוי לשכנו, אמרו אבותינו.
צוללים אחורה
את ספר חייו, "רוח המפקד", מקדיש אלוף (מיל') עמוס ירון לנכדותיו ולנכדיו. "גם אם הם יהיו הקוראים היחידים של הספר – עשיתי את שלי", הוא כותב. ממוארים, ספרי זיכרונות, הם מה שאנשים שעשו הרבה בחייהם מבקשים להשאיר לבאים אחריהם. אני מוצא בהם חומר קריאה מרתק, אם נכתבו מפי שופט עליון בדימוס או מפי אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק. כל אחד מהם מספר סיפור אישי; יחד הם מתחברים לסיפור הגדול ו(תסלחו לי על הביטוי) המופלא של מדינת ישראל.
ירון, 82, גדל בצנחנים. בצבא הוא נחשב לקונצנזוס: אמיץ, החלטי, אמין. מעל לכל, חבר, מי שאפשר לסמוך עליו בעת צרה. בחוץ המצב היה מורכב יותר: שלא בטובתו הוא הפך לדמות מרכזית בכמה מהפרשות הכואבות שעברו על מערכת הביטחון. הספר (עורכת: ענת שינקמן, הוצאת ידיעות ספרים) מבקש ליישב כמה מהחשבונות ההם (גילוי נאות: אנחנו מיודדים).
אחד הנושאים הכואבים הוא פרשת הצוללות. ירון משוכנע שההחלטה לרכוש מהגרמנים צוללת שישית הייתה מעשה איוולת, על גבול הפלילים. "אילו הייתי מנכ"ל משרד הביטחון באותה תקופה, הייתי מתפטר", הוא אומר.
נפגשנו בשבוע שעבר, בביתו בשיכון הצנחנים ברמת־גן.
"כשהגרעין האיראני עלה לסדר היום", סיפר, "החלטתי להשקיע כסף בפיתוח יכולות לצוללות. צה"ל לא התעסק בזה בכלל. הגענו להישגים, ואז עלתה השאלה כמה צוללות צריך כדי שתהיה לפחות צוללת אחת, כשירה, בים 24/7. דן חלוץ, הרמטכ"ל, אמר לי, שלוש או ארבע. היה צדק בדבריו: הוא ידע שכל החלטה על רכש באה על חשבון משהו אחר, באוויר או ביבשה.
"חלוץ ידע מה מסוגלות לעשות הצוללות, ומה יש עוד: ישראל לא מסתמכת על מערכת אחת, גם לא על שתיים. אמרתי לו, שאול חורב (לשעבר מפקד הצוללות וראש הוועדה לאנרגיה אטומית) מבין בצוללות יותר מכולם. הוא יעשה עבודה וימליץ. חורב חזר לאחר כמה שבועות עם מספר: חמש. שר הביטחון מופז חרק שיניים והסכים. שרון היה ראש הממשלה. הלכתי לאריק. אם אתה אומר חמש, יהיה חמש, אמר. נסעתי לגרמניה ופתחתי במשא ומתן על חמש".
אולי הצרכים השתנו מאז, אמרתי.
"האיומים לא השתנו", אמר.
האם לא נכון שאתה וחבריך, שבעה גנרלים בדימוס, תקפתם את נתניהו מסיבות פוליטיות, שאלתי.
"אין שום קשר", אמר. "יש בארץ רק גוף אחד שיודע לנתח את האיומים ולתת להם תשובה – אגף התכנון בצה"ל. אף אחד שם לא תמך בצוללת שישית. היא הוזמנה כתוצאה מהחלטה של אדם אחד. שלא תטעה, נתניהו לא הסתפק בצוללת שישית – הוא רצה שבע, שמונה, תשע. פתאום הופיעו גם ספינות נגד צוללות וספינות שטח של 2,000 טונות. אני לא מאמין שיש במטה הכללי נייר אחד שמצדיק ספינה של 2,000 טונות. מקשקשים על הצורך בהגנה על המים הכלכליים 200 ק"מ מהחוף. כשאני שומע את זה, אני מתפוצץ מהשרלטנות. אין כלום במרחק הזה, רק כמה חורים בקרקעית הים וצינור. מה, אנחנו בדרך לכבוש את מידוויי?"
האם אתה טוען שהייתה שם שחיתות, שאלתי.
"לא יודע להגיד", אמר. "גם ההיתר שניתן לגרמנים לבנות צוללות למצרים, מעורר שאלות. אני יודע על מה מדובר – כדאי שיבדקו את זה".
בנט, אמרתי, אימץ את ההחלטה של נתניהו.
"היינו אצלו", אמר. "כל השביעייה. ישבנו שבעה פרופסורים מול סטודנט שנה א' והסברנו לו ממה בנוי היקום. אני לא מבין למה הוא אישר את השישית, ולמה הרמטכ"ל לא קם והתנגד. בחשבון של 30 שנה צוללת שישית עולה 2.4 מיליארד יורו. אני אומר לך – בסוף זה בא על חשבון הנגמ"ש בסג'עיה או על חשבון העורף: אין די כבאיות מול האיום בטילים, והם קונים ספינות של 2,000 טונות. יכלו להסתפק בספינות של 700 טונה מתוצרת מספנות ישראל".
לא מזמן, במהלך סיור בצפון, ירון פגש את מפקד חיל הים, אליהו שרביט. "לא יהיה לך כסף לתחזק את כל הסד"כ שתקבל", אמר לו. "הספינות יחלידו בנמל".
בעסקת ג'יבריל טעינו
ירון היה מפקד אוגדה 96, ששלטה בביירות במלחמת לבנון הראשונה. ועדת כהן, שחקרה את הטבח במחנות הפליטים, קבעה שלא פעל בזמן כדי למנוע את הטבח. היא המליצה לא לתת לו תפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.
חיית טוב מאוד עם ניהול המלחמה, אמרתי.
"עד ביירות", אמר. "כשהגענו לעיר, התחילו לטרטר אותי במשימות לא רציניות – תכבוש פה, תכבוש שם. אורחים קפצו לביקור ואחר כך שלפו משימות. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח לא לבצע.
"זה הגיע לשיא כשאריק שרון (שר הביטחון) אמר לי, כבה את החשמל ואת המים במערב ביירות. הוא לא הוריד פקודה מסודרת. רק אמר, כבה להם, והוסיף תנועה בידיים, קדימה, יאללה־יאללה. אילו לא הכרתי את אריק מקודם, אולי הייתי מבצע. אבל אני ידעתי מה עובר לאיש הזה בראש. לא ביצעתי, ואריק לא אמר לי על זה מילה".
יכול להיות ששרון לא התכוון שתבצע, אמרתי. הוא היה כזה.
"נכון", אמר ירון. "אולי אמר מה שאמר כדי שאני לא אעשה".
ירון מעריץ את שרון, כמפקד וכחבר.
אתה שלחת את הפלנגות הנוצריות לסברה ושתילה, אמרתי. על סמך מה?
"בכל הדיונים לא שמעתי אף אחד שאמר, יהיה פה רצח נוראי", אמר ירון. "לא קיבלתי שום נתון כזה. המודיעין אמרו, צריכים לשים לב, הם לא יתנהגו יפה – זה הכל".
הכרת את המפקד שלהם, אלי חובייקה (איש הפלנגות, לימים סוכן סורי), אמרתי.
"בטח שהכרתי", אמר. "ידעתי שהוא רמאי, שודד, רוצח. אני הייתי צריך להחליט לאיפה אני מכניס את חיילי צה"ל ולאיפה לא. אם יכולתי לחסוך את זה לחיילים, חסכתי".
למה רציתם לכבוש את המחנות, שאלתי. הרי ערפאת והמחבלים שלו כבר לא היו בביירות.
"אלוף הפיקוד הטיל עליי משימה", אמר. "גם לא חשבתי שזה לא נכון. לפי המודיעין היו שם מחבלים: אלה הנתונים שהוצגו לי. יכול להיות שבשלב הזה לא היינו מחודדים מספיק".
האם לא יכולת להצמיד אליהם קציני צה"ל, לשמור שלא יהרגו אזרחים, שאלתי.
"לא יכולתי לשמור יותר מששמרתי", אמר. "ברגע שהבנתי את העניין, עצרתי אותם".
האם אתה מצטער עכשיו, שאלתי.
"אני לא מצטער לרגע על ההחלטה שקיבלתי", אמר. "אילו ידעתי מראש מה יקרה, הייתי מחליט אחרת, אבל לא יכולתי לדעת. אני חושב שמה שרפול, הרמטכ"ל, היה צריך לעשות, הוא לומר בוועדת החקירה, עזבו את כולם – טפלו רק בי. אבל רפול נהג אחרת".
מה חשבת כשראית מאות אלפי ישראלים מפגינים נגד הטבח בכיכר מלכי ישראל, שאלתי.
"פוליטיקה", אמר. "שום דבר אחר".
באמת? תהיתי. זה מה שאתה חושב? בעיניך המאבק היה ציני לחלוטין?
"אני לא אומר שלאנשים לא היה אכפת", אמר. "אבל במבנה פוליטי אחר אני לא מאמין שזה היה מגיע לעוצמות כאלה.
"הייתי ראש אכ"א כשהלכנו לעסקת ג'יבריל (ב־1985. שחרור 1,150 מחבלים תמורת שלושה נח"לאים שדפקו שמירה ונשבו על ידי ארגון טרור פלסטיני). הייתי בעד העסקה, למרות שבמבט לאחור אני חושב שטעינו. עשינו את העסקה בגלל שהמלחמה לא הייתה בקונצנזוס".
ב־1986 מונה לנספח צה"ל בארצות־הברית. הטבח רדף אותו עד לשם. מול הבניין שבו התגורר נערכו יום־יום הפגנות. מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' שולץ, הציע לפרס להחזיר אותו הביתה.
"היה לי קשה", סיפר. "אמרתי, אני מוכן לחזור, בתנאי שייתנו לי תפקיד אחר. אחרת יאמרו שהדיחו אותי".
דן שומרון, הרמטכ"ל, סירב. היה לו חשבון אישי עם ירון. הוא נשאר בוושינגטון, לתקופת כהונה מוצלחת.
ב־1999 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. שש שנים כיהן כמנכ"ל, אחד המנכ"לים החזקים שידע המשרד החשוב הזה. הוא פיצל את אגף השיקום הכושל, מעוז כוחם של ותיקי המשרד, לשני אגפים נפרדים, בנה את המקלט האטומי לצמרת הביטחונית בהרי ירושלים, הרחיב את היצוא הביטחוני למרות ההתנגדות בצה"ל, הנהיג סדר במשרד שהתנהל כל השנים בשיטת הפתקים של מפא"י.
כאשר פואד בן־אליעזר נבחר לשר הביטחון, ב־2001, ירון נכנס אליו לפגישה ראשונה. פואד הושיט את היד לכיסו. "שלא תוציא לי עכשיו פתק עם בקשות אישיות", אמר לו ירון. "אם יש לך בקשה, שלח אותה מסודר, דרך הלשכה שלך ללשכה שלי".
החברים שבגדו
שני יהודים, דאגלס פיית' ופול וולפוביץ, בכירי משרד ההגנה האמריקאי, אילצו את ממשלת ישראל לשלוח את ירון הביתה.
"שניהם היו חברים שלי, אהבו אותי והאמינו בי", הוא אומר. "פתאום הם באו עם סיפור נגדי: פייק מוחלט".
על הפרק היו החוזים הביטחוניים בין ישראל לסין.
"לא היה דבר אחד שעשינו עם הסינים שלא הבאנו קודם לידיעת האמריקאים", אמר.
איפה זה נרשם, שאלתי.
"על פי הדרישה שלהם, לא העלינו שום דבר על הכתב", אמר. "סיפרנו להם ורשמנו אצלנו".
ב־1999 חתמה ישראל על עסקת הפאלקון – התקנת מערכות ביון על שלושה מטוסי תובלה סיניים. המטוס הראשון הגיע לתעשייה האווירית. נשיא סין, ג'יאנג דזה־מין, שביקר בארץ, הוזמן לראות את המטוס בעבודה. חברים בקונגרס האמריקאי ראו את התמונות וקפצו: ישראל מוכרת לסינים נשק שיהרוג חיילים אמריקאים.
"בפנטגון נבהלו", אומר ירון. "הם דרשו שנבטל את כל העסקאות עם סין. ביטלנו – לא הייתה לנו ברירה. אמריקה צודקת גם כאשר היא טועה".
ירון נשלח לסין, להסביר ולהתנצל. ישראל שילמה 300 מיליון דולר לסינים, כפיצוי.
"נסעתי לוושינגטון. אני מבקש שתבדוק, אמר לי פיית'. האם ביטלתם הכל? בדקתי תוך כמה שעות וכתבתי לו פתק – אין כלום. אחרי חודשיים אני מקבל הודעה מהנספח הצבאי שלנו בוושינגטון שהממשל מנתק את כל הקשרים שלו עם מערכת הביטחון. שיקרתם אותנו, הם טענו. עכשיו תביאו לנו את כל החוזים: נבדוק כל פרט".
ברקע הייתה פרשת פולארד: האמריקאים היו בטוחים שהישראלים עובדים עליהם שוב.
לפי ירון, החשד צץ בגלל מכל דלק קטן של מטוס ללא טייס, שהסינים שלחו לתיקון בארץ. בגלל ההתחייבות לאמריקאים המכל לא תוקן ולא הוחזר.
שנה וחצי נמשכו הבירורים. ירון הוחרם. בפגישה בבית הלבן ביקש שרון מהנשיא בוש להסיר את החרם; דיק צ'ייני, סגן הנשיא, שנכח בפגישה, לא איפשר לנשיא להשיב. שליחים נשלחו. מתווכים התגייסו. האמריקאים לא חזרו בהם: כל עוד ירון מכהן כמנכ"ל, הם לא יחדשו את הקשר עם ישראל. ירון נאלץ לפרוש.
לדעתך, מה היה המניע שלהם, שאלתי.
"פיית' ו־וולפוביץ היו מראשי הזרם הניאו־שמרני", אמר. "האשימו אותם שסיבכו את אמריקה במלחמה בעיראק בגלל תמיכתם בישראל. הם רצו להוכיח את נאמנותם לאמריקה על ידי יצירת ריב מלאכותי עם ישראל. בדרג הפוליטי הם לא העזו לגעת. אני הייתי פקיד – עליי היה קל יותר להתנפל".
