תסמונת שמעון הצדיק

סבא אריה שלי נולד בשכונת שמעון הצדיק - זאת שאתם אולי מכירים בשם שייח' ג'ראח - כמה עשרות שנים לפני איתמר בן־גביר. גם אז, שכניו הערבים לא רצו שהוא ומשפחתו יתגוררו שם. ועדיין, רבים מאלו שנחשפו לדיווחים על העימותים בשכונה הירושלמית בשבוע האחרון בטוחים שהכל התחיל מח"כ בן־גביר. לכאורה ניתן היה לקבל אפילו את הרושם שהלשכה הזמנית שהקים במקום גרמה לערבים להצית את ביתו של תושב השכונה היהודי טל יושובייב - אלא שההצתה קרתה לפני הקמת הלשכה הזמנית.

הלשכה, דרך אגב, הוקמה על מנת לגרום למשטרה להגיע לשכונה ולהגן על תושביה היהודים - הנתונים להצקות, הטרדות ואלימות בלתי פוסקת מצד תושביה הערבים. ותגידו מה שתגידו על הדרך: זה עבד. עד הקמת הלשכה התושבים לא קיבלו מענה, ודמם הופקר. לאחר הקמת הלשכה, המשטרה נכחה במקום בכוחות מתוגברים. הלוואי שהמשטרה הייתה לוקחת את ההגנה על אזרחי המדינה ברצינות כמו שהיא לוקחת את החיטוט בטלפונים הניידים של אחדים מהם, אך זה לא המצב - ולכן, זהו בדיוק תפקידו של נבחר ציבור. לדאוג לציבור. ובאשר למשטרה, מוטב שהיא תתמקד בנתינת מענה לטרור במקום בתדרוך כתבים נגד חברי כנסת.

תסמונת שמעון הצדיק, הדחף הבלתי נשלט להאשים יהודים באלימות נגדם כאילו עצם היותם היא התגרות בשכניהם, היא תופעה רחבה. היא גם תסמונת חברון, ותסמונת אביתר, ותסמונת כבישי הנגב. היא תסמונת שמדינת ישראל חייבת להבריא ממנה. גם משפחתה של סבתי מצד אמי, שהתגוררה בחברון לפני הפרעות, לא עזבה את העיר מרצונה החופשי. היא עזבה כאשר אלה שחלקו איתה את אותם הרחובות החליטו לפרוע ולהרוג בקהילה היהודית בעיר. לא בגלל לשכה זמנית ולא מפני שקנו שטח מפלסטיני - אלא מפני שהם יהודים.

יש קווי דמיון רבים בין שמעון הצדיק 2022 לחברון 1929. בשני המקרים, משפחות יהודיות חיו בערים הקדושות ליהדות, ערים שבהן מאז ומעולם הייתה נוכחות יהודית - ובשני המקרים היו אלה שכניהם, שלא בגלל סכסוך שכנים אלא בגלל שנאה אנטישמית יוקדת, ניסו לגרשם ולהורגם. למזלנו, יש גם הבדל אחד גדול בין שני המקרים: היום, יש לנו את מדינת ישראל, את צבא ההגנה לישראל ואת משטרת ישראל.

האשמת היהודים בהתעמרות בהם היא לא יותר מניסיון להסיח את דעת הציבור מהעובדה הפשוטה שמדינת ישראל לא מסוגלת - ואולי גם לא רוצה - להתמודד עם הבעיה האמיתית: חוסר המשילות בירושלים ובחבלי ארץ רבים אחרים. במקום שהמשטרה תפשוט על בתי המחבלים, היא פושטת על אולפני הטלוויזיה. במקום להילחם בפשיעה ובטרור, היא נלחמת בתושבים ובקורבנות. נגמר הזמן לתירוצים ולהסחות דעת, זה עניין של חיים ומוות. מגיעה לנו משטרה שדואגת לנו - לא ליחסי הציבור שלה. ¿