האלפיון העליון
אחרי שסבא שלה הפך למלך מספרי הסיפורים ואבא שלה לאחד האנשים המצחיקים במדינה, מגיע תורה של אמה אלפי אהרון להצטרף לביזנס. עם תפקיד ראשי בעונה השנייה של 'הבאר' (כאן חינוכית), עשרות אלפי עוקבים ברשת, היא מספרת למה המעבר עם המשפחה לאל־איי מוטט אותה, מסבירה מה מפחיד אותה בגיוס לצה"ל ומגלה איך היא מצליחה לחמוק מהבדיחות של אביה על חיי המין שלו
הדבר המשמעותי ביותר שאמה אלפי אהרון למדה מאבא גורי זה לצחוק על עצמה. תמיד. בין אם החליקה על בננה או חסמה חניון שלם כי לא הצליחה להעביר הילוך במכונית. "כשעברתי טסט ראשון, הדבר הראשון שההורים שלי אמרו זה: מה?! מי אחראי לטעות הזאת? אבל זאת לא טעות. אני רוצה להבהיר פה משהו. אין שום טעות. אני נהגת מעולה, ועוד על הילוכים כי לאבא שלי, לא יודעת למה, יש רכב עם הילוכים, ואנחנו חולקים אותו. קשה לי מאוד עם כל הזינוקים בעליות. כשאני מגיעה לחניון עם עלייה אני מחכה שכל המכוניות לפניי יעברו, ורק אז מכניסה לראשון ונותנת גז. לפני כמה זמן לא הצלחתי לעשות את זה. הוא כבה לי באמצע העלייה, נתקעתי בחניון. התקשרתי לאבא שלי שיבוא לחלץ אותי. הוא צחק עליי כמובן, בצדק, אבל בא".
טוב זה באמת מצחיק.
"אני גם לא יודעת לתדלק. מלמדים אותנו מתמטיקה והיסטוריה אבל לא מלמדים אותנו דברים חשובים כמו לתדלק. אני חושבת שזו פרוצדורה מסובכת מאוד שראוי ללמד אותה. לפני כמה זמן התקשרתי לאבא בלחץ כי ניסיתי לתדלק ולא הצלחתי. הוא ניסה להסביר לי בטלפון: תכניסי את המספר. ואני מכניסה. הוא אומר, לא של האשראי. של הרכב. אחר כך יש עוד מספר. מקלידה את הטלפון שלי. מתברר שזה בכלל צריך להיות התעודת זהות. בסוף הגיע השלב שאני צריכה להכניס את הפייה של הדלק לתוך המכונית. לא הבנתי שאסור ללחוץ אז כל הדלק נשפך עליי. והוא בטלפון צועק, לאאאא. מה את עושה? לשם הוא לא הגיע לחלץ אותי, אבל זה כן הגיע לסטנד־אפ שלו. יש קטע שלם חדש במופע שלו: אמה וחוויותיה באוטו. בגלל זה עכשיו גם חברות שלי חוששות לעלות איתי על הכביש".
למעשה כל פדיחה שלך היא פוטנציאל לפאנץ'.
"זה דווקא כיף. זה דבר שמלווה אותי בחיים. גם ברגעים קשים, כשיש דברים שמחייבים התמודדות יותר מורכבת, אני תמיד צוחקת. לימדו אותי שזה סבבה לטעות. זו גישה טובה לחיים. ברגע הקריטי, כשאני עומדת באמצע חניון עם אוטו תקוע, זה התקף חרדה. אבל מהר מאוד זה הופך להיות בדיחה".
חלק מהבדיחות שלו מאוד אישיות. על היחסים עם אמא שלך. סקס. מביך?
"כן, אני מקבלת הצצה מאוד חשופה", היא מחייכת. "כשמגיעים בהופעה החלקים שאני לא צריכה או רוצה לשמוע אני פשוט לא שומעת אותם. הסטנד־אפ שלו לא באמת נכנס למקומות מביכים בשבילי, אבל זה כן יותר ממה שאני רוצה לדעת. הוא מתחיל לדבר על אמא, ואני פשוט מתעלמת. יש לי בדיוק פיפי. גם כשאני שומעת משהו, אני מדחיקה. נכנס מאוזן אחת, ויוצא דרך השנייה. לא נראה לי שאף ילד רוצה לדעת מה בדיוק קורה ביחסים של ההורים שלו".
× × ×
בוא נודה, אף אחד לא באמת חשב שאמה אלפי אהרון תהיה מדענית טילים. במשפחה שאבא שלך הוא אחד האנשים הכי מצחיקים בישראל, אמא שלך היא קואוצ'רית שחקנים וסבא שלך הוא מלך מספרי הסיפורים, טבעי שגם אלפי הצעירה תקפוץ לביזנס הזה בנונשלנטיות. "זוכרת את עצמי בסטים. רואה את אבא מתאמן על טקסטים או מצטלם לסדרות או מופיע בטלוויזיה. הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהעולם הזה. אבל לא בדיוק כמו אבא. נגיד, היכולת שלו לעמוד על במה ולעשות סטנד־אפ במשך יותר משעה זה משהו שאני לא רואה את עצמי עושה". הופעת הבכורה שלה הייתה בגיל 11 בסדרה שביים אביה, 'האחיות המוצלחות שלי' – בתפקיד קטן כנלי תגר הצעירה. "ביום הצילום הזה היה לי וירוס. מלא הקאות. הגעתי לסט חלושה. אבא הציע שאוותר. לא הייתי מוכנה. היה לי יום מזעזע והיו לי כל הסיבות לא להצטלם ואיכשהו זה זכור לי כאחת החוויות הכי כיפיות שהיו לי".
היא בת 18, הבכורה לשלוש אחיותה, טינאייג'רית קלאסית, עם דיבור קצת מאנפף, וקוליות במנות גדושות. כבר כמה שנים שהיא מציצה בתפקידים קטנים ('אמא מביכה', 'להציל את נטע') אבל לאחרונה התחילה לסמן טריטוריה. כיכבה ב'האחיין שלי בנץ', הלהיט החדש והמפתיע של כאן חינוכית – סדרת נוער ששודרגה די מהר לפריים־טיים – וחודשה לשלוש עונות נוספות, ומתחילת החודש היא חזרה לככב בעונה השניה של 'הבאר' (המשודרת בכאן חינוכית ובדיגיטל). ב'הבאר' היא מגלמת את שי סורקין, בתו של נבל עשיר שמציקה לחבורת ילדים. "בעונה הראשונה שי הייתה הבולי של השכבה ועכשיו, בעונה הזו, מגלים את הצד היותר פגיע ורגיש שלה. היה לי קל להתחבר לדמות הבולי. לא שאני כזו, אבל היה לי רפרנסים מדמויות קלאסיות".
את הצד הרגיש שלה היא גילתה בשנים האחרונות בחו"ל. לא מעט גבות הורמו לפני שלוש שנים כשגורי אלפי ארז אז את משפחתו והמריא לשנה באל־איי. הזדמנו ת אחרונה, הסביר אז, להגשים את החלום לחיות קצת באמריקה. על אמה ההרפתקה הזאת נפלה רע מאוד. "תמיד, לאורך השנים, כשנסענו לטייל בארה"ב ואמא ואבא היו אומרים, אנחנו נעבור לכאן מתישהו, חשבתי שהם צוחקים, אז זרמתי, בטח, יאללה, בוא ניסע. לא חשבתי שזה יקרה. אנחנו חיים כל החיים ברמת־גן. אם אתם רוצים לעבור לאיפשהו, בוא נתחיל עם טבריה. זה היה מופרך באותה מידה. באיזשהו שלב זה הפך מבדיחה למשהו אמיתי. פתאום מתחילים לתכנן תאריכים. אמא ואבא מחפשים בית. ואז בתי ספר לכולנו. הכל התחיל לרוץ עד שהגיע הרגע שהם אמרו, יש כרטיסי טיסה. זה היה לי מזעזע".
ניסית להתקומם?
"ברור. זה לא עבד לי. אמרתי, אני אעבור לגור עם סבתא. אני אגור עם דודה. ניסיתי את כל האיומים. אף אחד לא התרשם. העזיבה שלי את הארץ הייתה מאוד טרגית. ביום הטיסה שלי באו אלינו אולי 50 חברים שלי מהבית ספר. חברות טובות שלי הכינו לי מלא מכתבים ומתנות. הביאו מיניבוס שייקח אותם לשדה. כולם מתייפחים. בכי קורע לב. כולם מלווים אותי עד החלק שכבר אי־אפשר לעבור בלי כרטיס. כולם מנופפים לי לשלום. טלנובלה מטורפת. ההמראה שלי הייתה מאוד קשה".
איך נראו הימים הראשונים?
"הימים הראשונים בתיכון היו קשים. בית ספר עצום. עיר שנקראת בית ספר. ההורים שמו אותי בכניסה ואמרו ביי. לא הכרתי אף אחד. בהתחלה חיפשתי ישראלים. חשבתי שאולי יהיה לי מישהו לדבר איתו. יש לי אנגלית טובה אבל הייתי לחוצה מדי. מצאתי את עצמי בתוך הקומפלקס הזה. לא מבינה לאן ללכת. לכולם קוראים אדון וגברת. מיס אנד מיסטר. אצלנו אני לא אקרא למורה שלי מיס כהן. מקסימום יאללה, מיכל. באיזשהו שלב נצמדתי למישהי שנראתה לי חמודה. ביקשתי שתעזור לי. היא עשתה לי פרצוף של תעזבי אותי. באיזשהו שלב עברתי לבית ספר אחר. עברתי לתיכון קטן יותר וניסיתי למצוא את המקום שלי".
תני לי לנחש: זה לא עבד.
"היו לי לא מעט התפרקויות של בכי. בגדול הגבתי כאילו סוף העולם הגיע. היה לי קשה לשחרר את הארץ. הייתי כל הזמן בקשר עם החברות מהארץ. להרגיש שדברים קורים ואני כבר לא חלק מהם. הפומו היה בשמיים. לראות סטוריז ממסיבות ולא להבין למה אני צריכה להיות במקום שאני לא רוצה להיות בו. קחו אותי הביתה. היום אני יודעת שאני אחזור לשם. זה לא היה הטיימינג הנכון. האחיות הקטנות שלי הסתדרו שם מצוין. לא המרדתי אותן, אבל כן עשיתי בלגן בבית. אמרתי, 'חוזרים'. לא השארתי הרבה ברירות".
× × ×
השיבה לארץ סימנה את כניסתה לעניינים. לצד התפקידים שקיבלה, הפכה גם למיני־כוכבת רשת הודות לסדרת סרטונים שהעלתה עם אבא שלה כשהיו באל־איי. "לא באמת ידעתי מה אני עושה. זה נולד מההלם של ארה"ב. הרמתי את הטלפון. פתחתי את הסטורי ופשוט התחלתי לדבר. צילמנו את כל מה שאנחנו עוברים. זה היה מצחיק וקיבלנו הרבה פידבקים. אז החלטנו להמשיך עם זה. זה המשיך גם כשחזרנו לארץ ועכשיו אני מעלה דברים גם אצלי".
ומאז את ממשיכה לככב.
"יש לי 27 אלף עוקבים", היא מחייכת במבוכה. "אני תופסת תאוצה לאט־לאט. בגדול אני לא יצרנית תוכן בהגדרה שלי. מעלה תמונות עם חברים, שטויות שאני עושה, חיי היום־יום שלי".
זה עולם עם מנגנון מאוד מפוקפק. הרבה סכנות לנערה צעירה.
"לכל עמוד באינסטגרם יכולים להגיע קריפים. כמו שמלמדים אותנו לא לפתוח את הדלת לזרים, גם ברשת צריך לדעת לא לפתוח לזרים את הפתח לדיאלוג. אני חוסמת כל דבר שמרגיש לי לא בנוח ולא מגיבה לאנשים שאני לא מכירה. אנשים לפעמים מגיבים לי בסטורי, 'תסתמי י'מכוערת'. גם בטיקטוק. לכל אחד יש מה להגיד. לא עונה. לא נכנסת לזה בכלל".
נדמה שקל יותר לפרוץ כיום. אבא שלך הזיע את דרכו למעלה. את מצלמת את עצמך לסטוריז.
"אני באמת לא מבינה את המסלול הארוך הזה. אני הגעתי לעולם אחרי שהוא כבר היה מבוסס, ועבר את החלק הקשה. הוא מספר לי הרבה על תחילת הדרך, ואני יכולה להבין את הקושי הזה, בטח בעולם שהיה פחות מתקדם טכנולוגית. הם סיפרו לי על טלפונים ציבוריים, שהיה צריך לקנות אסימונים כדי לדבר, ולא הבנתי על מה הם מדברים. או נגיד זה שהם היו צריכים ללכת לבתים של חברים שלהם ולדפוק בדלת במקום לצלצל אליהם. חיים אחרים לגמרי. הלוואי שהייתי שם. מרגישה שטעמתי קמצוץ מהעולם הזה".
אבא שלך הפך לאדם מאוד פוליטי והתבטא גם בכל הדיון המזרחי־עדתי בישראל. איפה את מוצאת עצמך בזה?
"אני מתעניינת בפוליטיקה, אבל אין לי מספיק ידע כדי לגבש את דעתי. עניין העדות פחות מעניין את הדור שלי כבר. הכל מעורבב. אני לא מרגישה את הדבר הזה נוכח מדי בחיי. נהנית מאוד מהחפלות בבית, אבל הדיאלוג של חברים שלי סביב העניין העדתי מסתיים בלשאול מאיפה ההורים שלך. כל הדיון האשכנזי־מזרחי, לא רלוונטי. מרגישה שהדברים יותר פתורים אצלנו".
השבוע התגייסה. קודם טירונות, ואז תוצנח במחלקה הדיגיטלית שאחראית על קידום צה"ל ברשתות החברתיות – טיקטוק ואינסטגרם. "קשה לי מאוד עם העניין של הירי. לא רוצה לדעת איך להשתמש בכלי נשק. לא מאמינה שבשביל זה אני מגיעה לצבא. אני רוצה להגן, אני בעד צה"ל, אבל אני חושבת שהתעסקות עם כלי נשק צריכה להיות בחירה. זה לא קל".
את צעירה נורא. זה הזמן לשאול מה התוכניות לעתיד?
"להמשיך לסלול את הדרך לאט. אולי מתישהו לכתוב סדרה. אבל בעיקר ליהנות מהדרך".
חשבתי שתגידי להמשיך לסדר לאבא שלי פאנצ'ים.
"זה ברור. בשביל זה אני כאן".
איתי סגל
לפנייה לכתב/ת 
